דורון מנשה
בעניין אורמן הכיר בית המשפט המחוזי בתל אביב באופן תקדימי בזכותו של עד בכלל,ועד מומחה בפרט לתקוף ממצאים שנקבעו לגביו בבית המשפט. זאת באמצעות הגשת תובענה נפרדת לקבלת סעד הצהרתי כי הממצאים שנקבעו לגביו בפסה"ד הקודם אינם נכונים.
עובדות המקרה היו כדלקמן: דן אורמן (להלן – המבקש) העיד כעד מומחה בהליך שהתקיים בביהמ"ש המחוזי בתל אביב. בפסה"ד שניתן באותו הליך, התייחס ביהמ"ש לעדותו של המבקש, וקבע ממצאים שלטענת המבקש פוגעים בו פגיעה קשה ואשר עלולים לפגוע במשלח ידו של המבקש.
בעקבות הממצאים האמורים הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי תובענה נפרדת במסגרתה הגיש ראיות חדשות וביקש סעד הצהרתי כי הממצאים שנקבעו בפסה"ד הקודם אינם נכונים.
ביהמ"ש (השופטת רונן) קבע כי אמנם למבקש אין זכות ערעור על פסה"ד משום שלא היה צד להליך בו הוכרעה זכות הופלדיאנית שלו (ראו בש"פ 658/88 חסן נ. מדינת ישראל
, פ"ד מ"ה (1) 670 ).
חרף האמור ביהמ"ש קבע שהמבקש זכאי לפנות לביהמ"ש בבקשה לסעד הצהרתי. זאת משום שאין הוא מבקש לשנות את פסה"ד המקורי או לשכתבו. ההליך החדש אינו הליך של ביקורת או התערבות בפסה"ד הקודם, אלא הליך נפרד בו מוצגות ראיות חדשות
בהימ"ש המחוזי עוד קובע כי במקרה זה אין מעשה בי"ד כנגד המבקש משום שלא היה צד להליך הקודם.
כמו כן מאבחן בית המשפט את הלכת צ'ירינסקי (בג"ץ 188/96 רע"פ 8226/96 צ'ירינסקי נ. השופט שרון ואח'
, פ"ד נ"ב (3) 721). כשהטעם העיקרי לאיבחון הוא ש"בענייננו... המבקש איננו עותר לשנות את הניסוח של פסק הדין הקודם, והוא איננו מבקש לפגוע בפסק הדין הקודם כלל... ההליך דנן הוא הליך מקביל לזה שהתנהל בפסק הדין הקודם, כאשר מאחר שהמבקש איננו מושתק מלהעלות טענות הסותרות את מימצאי פסה"ד הקודם מכוח הכלל של מעשה בית דין, הוא זכאי לשוב ולעתור כי בית משפט זה, יקבע מימצאים עובדתיים חדשים ושונים."(סעיף 23 לפסק הדין)
לעניות דעתי פסה"ד בעניינו מתעלם באופן חמור מבעיית העדר האדברסריות שהכרה בהליכים מעין אלה מעוררת.
אסביר: ניתן לחשוב על שני יחסים אפשריים בין ההליך החדש לבין ההליך המקורי בו נקבעו הממצאים הבעייתיים לעד. אפשרות אחת היא שתוצאות ההליך החדש יכולות להביא לשינוי תוצאות ההליך המקורי, והאפשרות השנייה היא כמובן שתוצאות ההליך החדש הם בעלי משמעות הונית ( או סימבולית) לעד אך ללא כל משמעות אופרטיבית (אכיפתית) ברמת ההכרעה הסופית בין הצדדים לדיון.
האפשרות הראשונה מעוררת קשיים רבים. עדים אינם צד להליך. מתן כוח לעדים לתקוף הכרעות משפטיות תפקיע במידה בה את סופיותן. כל הכרעה תוכל להיבחן מספר פעמים לפחות כמספרם של העדים שהופיעו בדיון.כפועל יוצא ממצב משפטי זה לא ניתו יהיה למנוע קיומם של פסקי דין סותרים באותו עניין, דבר שיוביל לכשל אכיפתי מערכתי.הכיצד ניתן לאכוף הכרעות אופרטיביות סופיות באותו עניין?
בית המשפט המחוזי מבין היטב את הבעייתיות הטמונה באפשרות הראשונה, ולפיכך חוזר ומדגיש כי המבקש בענייננו אינו מבקש לשנות את פסה"ד המקורי או להעביר עליו ביקורת. בהקשר זה מדגיש בית המשפט כי בית המשפט יחוש לעזרתו של עד כזה על ידי מתן סעד הצהרתי שהוא "הליך נפרד ...מהליך של ערעור על פסק הדין"( סעיף 24 לפסק הדין).
דא עקא, האפשרות השנייה אינה טובה יותר. הטעם לכך הוא שבמצב זה, בו אין להליך החדש כל משמעות אופרטיבית, אין גם לאיש עניין להתמודד עם טענותיו של המבקש והראיות שהוא מביא. תוצאה זו היא הרסנית ככל שהמדובר בשיטת משפט אדברסרית בה בית המשפט חי מפי הצדדים. ביתר פירוט, מרגע שיוברר כי תוצאות ההליך החדש לא יכולות להשפיע על ההליך המקורי בעלי הדין בהליך המקורי לא יטרחו להתמודד עם טענותיו וראיותיו. המשמעות היא שהעד יוכל, אם רק ירצה, לבדות ראיות או להציג חצאי אמיתות במסגרת ההליך החדש מבלי שלאיש יהיה אינטרס לחשוף אותן, ומבלי שלביהמ"ש תהיה דרך כל שהיא להתמודד איתן.
בנוסף: קשה לראות מדוע מטעמי הגינות ועקביות רעיונית ראוי ליתן סעד הצהרתי לעד נפגע כזה, ולא לפתוח את שערי בית המשפט אף לבריות המוצאים עצמם נפגעים כלכלית מהכרעות בית המשפט. נניח כי בית המשפט במקרה דנן לא היה תוקף את מיומנותו המקצועית של המומחה באותו עניין אלא משבח אותו בציינו "שאין מומחה מקצועי או מיומן ממנו בשוק"-האין נובע מתוך "לוגיקת הסעד ההצהרתי הבלתי אכיפתי" כי מומחים אחרים הנפגעים מקביעה (מוטעית לדעתם) זו לזכות בסעד הצהרתי מתאים? למעשה קיים טעם חזק יותר לפתוח את שערי בית המשפט לתביעות כאלו שכן לנפגעים שאינם צדדים להחלטה או עדים בהליך לא הייתה אף אפשרות תיאורטית להשפיע על קביעות בית המשפט.
התוצאה כמובן תהא שבתי המשפט יהפכו ללשכות סעד הצהרתי בבחינת "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח"
בית המשפט בעניין אורמן מבקש להפיג חשש זה .לדבריו "המציאות מלמדת שהחשש מפני 'שיטפון' של פניות במקרה כפי זה העומד לפנינו, הם נדירות" (סעיף 27 לפסק הדין). עם כל הכבוד קשה להשתכנע מטענה זו.שכן מציאות זו היא מן הסתם תוצר של המדיניות המשפטית הקיימת שאינה פותחת ולו פתח " כחודה של מחט " להגשת תביעות מעין אלו. אם תתקבל הקונצפציה של בית המשפט בעניין הנוכחי לעומת זאת ייפתח פתח " כפתחו של אולם " שעגלות וקרונות רבות של של מתדיינים ייכנסו בו ולא יידעו שובע נפשם.
אני מודה לעו"ד שי שלום אוצרי על עזרתו בגיבוש רעיונות לרשימה. חלק מן הדברים כאן הופיעו בגיליון היום של the Marker-