תג

יום רביעי, ינואר 27

שעתו היפה של בית המשפט העליון

פורסמה היום התייחסות שלי למאמר שכתב עמוס אריכא, איש אשכולות, בדבר זיכויו של אהוד אולמרט באישום הולילנד לאחרונה. לא הייתי מגיב אילולא כללה רשימתו תוכחה מוסרית נוקבת מתריסה, ובלתי מתפשרת כלפי שופטי בית המשפט העליון. דבריו של אריכא מבטאים להערכתי תחושה מאד רווחת בציבור, כולל אולי חלק מציבור המשפטנים.
אני חייב לומר שהרגשתי צורך להאיר את ההכרעה באורה האמיתי, ולהגיב על הביקורת, גם משום שהשופטים עצמם אינם יכולים לעשות כן.
כבר לפני חודשים רבים פירסמתי במקום אחר מאמר על פרשת הולילנד. ובו אני מצביע על כך שניתוח הראיות בתיק לאור עקרונות דיני הראיות בפלילים מחייב הכרעת דין של זיכויו של אהוד אולמרט בתיק הולילנד. הכרעתו של השופט רוזן, על אף היותו משפטן מוכשר ובעל חוש צדק, נגועה לצערי בכשלים לוגיים ובשגיאות נורמטיביות.
האמנתי לאורך כל הדרך שבית המשפט העליון יהפוך את ההכרעה. שמחתי שעשה כך, במיוחד שמחתי שהדבר נעשה תוך איתור הכשלים הנורמטיביים וההגיוניים בהכרעת רוזן ותוך שיקום עקרונות ההוכחה בפלילים.
הדברים מפורטים במאמר שקישורו הובא לעיל, ומתומצתים ברשימת התגובה לאריכא. בכל זאת פטור בלא כלום, לא אשאר גם במסגרת זו ואתמצת את עיקרי ההכרעה לפי דעתי (המתיישבים גם עם דעתי שהובעה במאמר לעיל).
ראשית, קיים מבחן אחד להרשעה בפלילים ואין בלתו: הרשעה מעבר לספק סביר. מבחן זה הוא אבן בוחן לבחינת ראיות ישירות, נסיבתיות, סטטיסטיות גולמיות או מדעיות. מבחן זה מגלם שאיפה לרמת הוכחה מרַבית שאין גבוהה ממנה בשיקול דעת אנושי.
מכך נגזר כי ספק סביר יתקיים בכל מקרה שבו תהא קיימת השערת (תרחיש) חפות שתסמן אפשרות המתקבלת על הדעת. גם אם קיימת השערת אשמה מתקבלת על הדעת, אפילו סבירה יותר מזו של השערת חפות, אפילו אם קיימות השערות אשמה רבות כאלה אל מול השערת חפות אחת ויחידה של הנאשם – עובדה זו אינה מעלה או מורידה לעניין זה. התוצאה המתחייבת היא עדיין זיכוי. 
אכן בנסיבות הולילנד קיימות כמה השערות חפות אפשריות לפי שיקול דעת אנושי. ביניהם האפשרות שדכנר היה מי שיזם את העברת הכספים ולחלופין שהייתה זו בקשה של יוסי שדכנר נעתר לה. כמו כן, הם הסכימו לכך כי היו טעמים טובים לסבור כי דבר העברת הכספים לא הובא לידיעת אולמרט אף בדיעבד.
יתירה מזו השופט הנדל קבע, כי ביהמ"ש לא יסתפק בחלופות שהועלו בפניו וחובה עליו לבחון תזות חלופיות לזו המפלילה, אף אם אינן עולות בקנה אחד עם טענות ההגנה. זו אכן נקודה חשובה במיוחד בהקשר אישום הולילנד כפי שפירטתי במאמר שכן עסקינן בעבירת שוחד כאשר המתת בגינה ניתן לאדם אחר ולא לנאשם ולכן מעצם טיבה של הגנתו הוא מוגבל ביכולתו לשפוך אור על נסיבות הפרשה.
לעומת שופטי הרוב בעליון קבע השופט רוזן במחוזי ממצא תמוה המשמש נקודת עיגון להכרעתו וממחיש באחת את חולשת ההכרעה שלו. הממצא של רוזן הנו "כי הקשר היחיד בין עד המדינה ליוסי אולמרט נובע מאדם אחד ויחיד – אהוד אולמרט". קביעה בלתי מבוססת בראיות זו הובילה אותו למסקנה כביכול "ההגיונית האחת והיחידה" כי העברת התשלום מעד המדינה ליוסי אולמרט נעשתה כאמור "על-פי בקשת" אולמרט.
שנית, כשבוחנים את נסיבות הפרשה שלפנינו קשה שלא להבחין כי הכרעת הדין של רוזן מבוססת על הנחות התנהגותיות שונות המשמשות לפרשנות הראיות באופן המוליך את בית המשפט למסקנת הרשעה. והנה אף שאין מדובר בהנחות אבסורדיות, ניתן לחלוק על מידת סבירותן. כך למשל בפתח התייחסותו לעבירת השוחד העיקרית שעניינה בהעברת תשלום בסך של חצי מיליון ש"ח לאולמרט באמצעות אחיו, מציין בית המשפט כי עד המדינה סייע לאורך השנים לאולמרט והעביר כספים הנאמדים במיליוני שקלים לטובת כיסוי גירעונות שנגרמו בעטיין של מערכות הבחירות, וכי עד המדינה העביר תשלום בסך של 100 אלף ש"ח לשולה זקן, שמתוכם הועברו לאולמרט 60 אלף ש"ח באמצעות עו"ד אורי מסר, היא עבירת השוחד המשנית שבגינה הורשע אולמרט. בנסיבות המתוארות קמה השאלה: האם אין לראות בכך בניית פרופיל אישיותי של אשמה? ניתן להעלות כמה טעמים לפסילת ראיות שהן בעלות אופי "משחד", שמטרתן להסיט את תשומת הלב השיפוטית מבחינת עניין מושא הסכסוך הנוכחי. דרך הצגה מעין זו חושפת את הנאשם לסיכון שקובע העובדות יכריע שלא לגוף העניין כי אם לגוף הנאשם. ישפוט ויבוא חשבון חוצה משפטים ואישומים עם העושה ולא את המעשה.
על פי הדין המצוי אין להציג ראיות המצביעות על מעשים אחרים או עדויות בדבר נטייה התנהגותית של נאשם אלא כאשר כוחן ההוכחתי גדול משמעותית מכוחן המשחד. עיקרון זה, הנגזר מעקרון ההגנה על חפים מפשע, הוא המצוי ביסוד ההכרה המצומצמת להתבססות על ראיות מסוג זה.
שלישית, בהכרעת הדין קבע השופט רוזן כממצא עובדתי כי "עד המדינה העביר לאחיו של נאשם 8 (אהוד אולמרט) כ-500 אלף ש"ח". בגזר הדין ציין השופט רוזן, בהתייחס לפרשת הולילנד, כי אולמרט הורשע ב"קבלת שוחד מעד המדינה בסך 500 אלף ש"ח … באמצעות אחיו, יוסי אולמרט". ואולם, כפי שקבע בית המשפט העליון, שאלת היקף התשלום שלכאורה הועבר מעד המדינה ליוסי אולמרט לא זכתה לדיון מספק בהכרעת הדין, יש לזכור כי ההמחאות עצמן לא הוצגו בבית המשפט, וגם בחשבונות הבנק, בין של יוסי אולמרט ובין של עד המדינה, אין רישום של משיכות או הפקדות כספיות מסוג כזה או אחר שעברו מעד המדינה לאחיו של אולמרט. הראיה להוכחת סכום התשלום הייתה עדותו של עד המדינה שהשופט רוזן קובע לגביה כי "אין בכוחה [של עדות עד המדינה] לשמש אבן בפסיפס אבני ראיות המאשימה" באשר לאולמרט כי אם כדי להסיר "אבק טענות"… אם זה כך הכיצד ניתן לסמוך על עדות זו בקביעה כה משמעותית בדבר היקף המתת ליוסי אולמרט?
מילה של סיום: לדעתי בחינת הרטוריקה מלמדת אותנו כי המאבק בשחיתות הציבורית, ובעבירת השוחד בפרט, הגיע לממדים של "פאניקה מוסרית". פאניקה זו מוגדרת כמעין סחרור חברתי שהופך פירור של דיסאינפורמציה להתלהטות קולקטיבית. כמשפטנים עלינו לנסות להימנע ככל שניתן מלהיגרר לפאניקה זו. שומה עלינו לזכור כי מול האינטרס – כבד משקל ככל שיהא – בניקוי האורוות ובביעור השחיתות השלטונית עומדת זכותו של הנאשם לא להיות מורשע כחף. זכות זו מתפרשת, בהעדר יכולת לוודא וידוא מוחלט את שאלת האשמה, כזכותו של כל נאשם, גם נאמן ציבור, לא להיות מורשע כאשר השערת חפותו מרחפת מעל ראשו או מעל ראשו של השופט היושב בדין.
אכן, הכרעת הזיכוי אל נוכח סיכויי אשמה לא מבוטלים של הנאשם היא שעתה היפה של הנאורות השיפוטית. כשבאה שעה זו שוב אין להחמיצה.
אכן בית המשפט העליון לא החמיצה.

יום חמישי, דצמבר 24

מה קורה שבמכון לרפואה משפטית יש רופא שרק רוצה לעזור

לקראת התוכנית עובדה הערב, הנה סיפור מארץ רחוקה רחוקה....
צ'רלס רנדל סמית היה פתולוג הילדים הראשי במכון לרפואה משפטית של אונטריו בטורונטו. עשרים שנה הוא נחשב המומחה מס' 1 לפתולוגיה של ילדים. אלא שלאט לאט התחילו להתגלות טעויות בדוחות שלו, תמיד לטובת התביעה. פה ושם בתי המשפט אמרו משהו על הטעויות. לפעמים זיכו נאשמים אחרי שדחו את חוות הדעת שלו. עד שהצטברה מסה קריטית של טעויות. ראש המכון לרפואה משפטית החל לבדוק את חוות דעת ישנות של סמית. בעקבות ממצאיו הקשים, הורה היועמ"ש של אונטריו למנות שופט שיערוך בדיקה כללית של המכון. בינתיים הוחלט לבטל מספר הרשעות מוטעות שהתבססו על חוות הדעת שלו, ביניהן הרשעה של ויליאם ג'ונסון ששוחרר ממאסר אחרי למעלה מעשור בכלא, בשל הרשעתו ברצח ואונס אחייניתו בת הארבע, עליה שמר.
הדוח של השופט גאודג', שמונה לבדוק את עבודת המכון, גילה שהבעיה לא היתה רק עם סמית. הבעיה היתה באופן העבודה של המכון, הלך הרוח רופאיו לפיו התפקיד שלהם הוא לבחון אם התיזה של המשטרה נכונה (במקום לבחון בעינים פקוחות את כל האופציות - מה כנראה קרה), ההכשרה של הרופאים, וחוסר הפיקוח על חוות הדעת שהובילו פעמים רבות להרשעות בעבירות חמורות.
לסיפור יש סוף טוב: המכון לרפואה משפטית באונטריו עבר מהפיכה, גם תקציבית. הוא כיום כנראה מהטובים בעולם. חלק (ואולי כל) מהחפים מפשע ששילמו על הטעויות בשנות מאסר רבות, נוקו בעקבות הליך הבדיקה.
האם גם אצלינו ישנו צ'רלס סמית? לא אדם מושחת, פשוט אדם שניגש לתיק כשהוא כבר יודע מה המשטרה רוצה, ובודק אם זה אפשרי, לאור הנתיחה. ואם כן, האם גם אצלינו תהיה פתיחות דומה לבחון אחורה את התיקים ואת פעולת המכון לרפואה משפטית בשנים הרבות שבהם לא היו מכונים פרטיים לרפואה משפטית? בכל אותם תיקים בהם לא היתה חוות דעת נגדית ולא היה מי שיציג לבית המשפט את הטעויות? כי אם מגלים את קצה הקרחון בתיקים הספורים בהם היו חוות דעת נגדיות, חייבים להסתכל גם מתחת למים, במקום בו הקרח מוסתר.

יום שלישי, דצמבר 22

תזכיר חוק מבקש להגדיל את מספר העצורים עד תום ההליכים על בסיס נתונים מפוקפקים

שוב המדינה מבקשת להגדיל את מספר העצורים עד תום ההליכים. 
משרד המשפטים הפיץ היום תזכיר חוק המבקש לקבוע כי לגבי תושב שטחים ותושב זר העומדים לדין בעבירת פשע קמה חזקה כי הם צפויים להימלט מן הדין, לצורך הליכי המעצר. לאנסים יש חזקת מסוכנות אז לזרים מקימים חזקת הימלטות. כאילו שמספר המעצרים לא עלה מספיק בשנים האחרונות. ובכן, לפי מחקר של המשטרה הוא עלה בכ-40% במשך שלוש השנים האחרונות, אבל זו לא הנקודה כאן. 
הנקודה היא שכדי לבסס את ההצעה מסבירים שזרים ותושבי שטחים בורחים מדיונים. כך, בדברי ההסבר כתוב שכתבי אישום רבים נגד תושבי שטחים וזרים נמחקים או מותלים בשל התחמקותם מהדין. אז בדקתי את הנתונים. ממדגם מייצג של תיקים משנת 2012 עולה כי שיעור הישראלים המתחמקים מהדין גבוה בהרבה משיעור הזרים. מתוך כ-1799 ישראלים במדגם בוטלו הליכים כנגד 176 מתוכם (כ-10%). לעומת זאת מתוך 166 תושבי שטחים וזרים רק 2 נמלטו מהדין (קצת יותר מאחוז אחד). אולי למשטרה יש נתונים מעודכנים יותר (שלי משנת 2012, מהמדגם שיצרתי עם קרן וינשל מרגל ומחלקת המחקר של הרשות השופטת) אבל כשמציעים כזו הצעת חוק על בסיס טענה עובדתית ראוי שהממשלה תציג את הנתונים המדויקים עליהם היא מתבססת בהצעת החוק, ולא תכתוב רק ש"ממידע שהתקבל ממשטרת ישראל, מידי שנה נמחקים או מבוטלים כתבי אישום רבים המוגשים כנגד חשודים שאינם תושבי המדינה" מכיוון שהם נמלטים מן הדין. על המדינה לומר מה הכוונה ב"רבים", וחשוב מכך האם שיעור הנמלטים מן הדין גדול יותר בקרב הזרים מאשר בקרב הנאשמים תושבי המדינה. לפחות מהנתונים שלי עולה ששיעורם דווקא נמוך יותר ולכן אין בסיס להצעה כזו. 

יום חמישי, נובמבר 12

הפרקליטות מחדשת את הקרב על השב"ח

 לפני פחות משנה קבע בית המשפט העליון בפרשת אלהרוש כי עונש המאסר האוטומטי שניתן לתושבי שטחים הנכנסים לישראל לצורך פרנסה צריך לעבור מהעולם, וכבר מנסים במשטרה ובפרקליטות להפוך את ההלכה הזו. במאות הליכים ברחבי הארץ מבקשת המדינה מבתי המשפט לשוב ולקבוע כי מתחם העונש ההולם לשב"ח שנכנס למטרות פרנסה הוא חודש מאסר בפועל עד חצי שנת מאסר (במקום מאסר על תנאי ועד חמישה חודשי מאסר, כפי שקבע בית המשפט העליון). הנימוק – כמובן – המצב הבטחוני. אלא שמעבר לסיסמה הזו (המצב הבטחוני) לא ברור מה הנימוק המשפטי או ההגיוני. אם בקשת המדינה תתקבל (ויש להניח שהפרקליטות מחכה למקרה נוח ומתאים כדי להביא את הנושא לבית המשפט העליון) נחזור אחורה לתקופה שאלפי עונש מאסר מוטלים מידי על תושבי שטחים המבקשים להתפרנס (ואגב כך בונים את מודיעין, חריש וערים רבות אחרות בישראל), ומיליוני שקלים מושקעים בהחזקת אותם אנשים בכלא ללא תכלית.  
מה ההצדקה לשינוי המבוקש? המדינה לא מפרטת זאת בבקשותיה, מעבר לאמירה כי חל שינוי ב"מצב". אבל ה"מצב" אינו קריטריון ענישה. בין השורות ניתן למצוא שתי טענות אפשריות להחמרה עם שב"חים בעת הזו: האחת – שחומרת מעשה העבירה גדלה עקב גל הטרור ולכן יש לקבוע מתחם מחמיר יותר. השניה, שנוכח המצב יש צורך מיוחד בהרתעה של שב"חים, כדי לצמצם את הטרור. לשתי הטענות אין בסיס משפטי או עובדתי.

אשר לחומרת המעשה: ראשית, הבסיס לבקשת המדינה נשען על ההנחה שפיגועי הטרור מבוצעים על ידי שב"חים. אבל המדינה לא מביאה שום ביסוס לטענה זו. למעשה, מרבית פיגועי הטרור מבוצעים בכלל בשטחים, במקום בו המפגעים רשאים להיות, ולא בישראל. רוב הפיגועים הנותרים בוצעו על ידי תושבי ירושלים, שהם תושבי ישראל ולכן אינם שב"חים. רק מיעוט קטן יחסית של הפיגועים בוצעו על ידי קבוצות אחרות: אזרחי ישראל (ערבים ויהודים) ושב"חים. אם הקשר בין הפיגועים לבין שב"חים כה חלש, אין בסיס לטענה שעבירת הכניסה לישראל הפכה חמורה יותר (אולי יש להחמיר עם מי במצעים עבירה של החזקת סכין?). המדינה חייבת לספק נתונים לביסוס בקשתה, והיא כלל לא מתיימרת לעשות זאת.

שנית, ההנחה בבסיס בקשת ההחמרה היא שגל הטרור הפך "מכת מדינה" ולכן חומרת המעשים גדולה יותר. אולם גם עבירה הופכת נפוצה יותר, אין סיבה לקבוע כי כל מעשה בנפרד חמור יותר. חומרת מעשה העבירה על נסיבותיו לא השתנתה גם כשהמעשה נפוץ. כמובן שככל שהמעשה נפוץ יותר, יתפסו עבריינים רבים יותר, ולכן יכלאו עבריינים רבים יותר, אולם חומרת המעשה של כל אחד מהמבצעים לא השתנתה.

שלישית, גם אם נניח ש"מכת מדינה" היא שיקול לחומרה – אין גידול במספר השב"חים שנכנסים למטרות פרנסה. יש גידול (כך לפחות לפי הטענה) במספר השב"חים שנכנסים לצורך ביצוע פיגועי טרור. אז אם "מכת מדינה" מהווה שיקול לחומרה, צריך להחמיר עם מי שמבצע פיגוע טרור, אבל אין שום הגיון להחמיר עם מי שנכנס לישראל למטרות פרנסה. המעשה של מי שמבקש לפרנס את משפחתו אינו חמור יותר משהיה לפני שנה, וגם אינו נפוץ יותר.

הטיעון השני של המדינה בבקשת ההחמרה הוא הצורך בהרתעה. הטענה היא שעקב המצב יש גדל הצורך להרתיע את השב"חים מלהיכנס לישראל. הטיעון הזה אינו אמור להשפיע על המתחם, אבל הוא יכול להשפיע על בחירת העונש בתוך המתחם, ולכן להצדיק מאסר בפועל במקום שבו קודם הוטל רק מאסר על תנאי.

אולם גם לטיעון זה אין כל ביסוס. ראשית, כפי שקבעה ועדת דורנר, בהסכמת כל חבריה (כולל נציגי הפרקליטות, היועמ"ש, המשטרה והשב"ס) אין כיום בסיס מספק למסקנה שהחמרה בענישה מקדמת הרתעה. שנית, ככל שהמדינה מבקשת להוכיח כי "יש סיכוי של ממש שהחמרה בעונש תביא להרתעת הרבים", כדרישת החוק, עליה לבסס זאת בנתונים. היא גם יכולה לעשות זאת. למשל המדינה תוכל להראות שמיד אחרי הלכת אלהרוש, שביטלה את עונשי המאסר, היה גידול במספר השב"חים (ואני משוכנע שאם הדבר ייבדק לא ימצא גידול כזה, פשוט כי חומרת העונש כמעט ולא משפיעה על ההרתעה). אולם לא ניתן לטעון בעלמה את טיעון ההרתעה בלי לקיים את התנאי הקבוע בחוק העונשין – להוכיח "סיכוי של ממש שהחמרה תקדם הרתעה". שלישית, גם אם ההחמרה בעונש תרתיע שב"חים מלהיכנס לישראל למטרות פרנסה – אין כל בסיס שהיא תרתיע שב"חים מלהיכנס לישראל לצורך פיגוע. הפרקליטות מבקשת לשנות את המדיניות כדי לצמצם פיגועים, ולא בשל גידול במספר השב"חים הנכנסים למטרות פרנסה. מופרך לחשוב שהטלת חודש מאסר על מי שנכנס למטרות פרנסה תרתיע אדם אחר, שנכנס כדי לרצוח, ומוכן למות או להיענש במאסר עולם בגין רצח. אם החמרה בענישה היתה מרתיעה, צריך היה להחמיר בענישת מבצעי הפיגועים, אבל אין כל תועלת בהחמרת העונש של מי שאינם מפגעים. רביעית, המדינה יכולה בעלות נמוכה בהרבה לצמצם את תופעת השב"חים. בעוד שספק רב אם השקעת מיליוני שקלים בכליאת שב"חים למטרות פרנסה תצמצם את התופעה, אין ספק שפיקוח טוב יותר על קו התפר, או אכיפה קפדנית יותר באתרי בניה ישפיעו על היקף התופעה. כך, צה"ל הראה שבאמצעות החלטה פשוטה של איוש עמדה אחת בשומרון אפשר לצמצם את מספר השבחים שנכנסים לישראל באלפים, כשהודיע לפני כשנה שהחלטה כזו הפחיתה את מספר השב"חים הנכנסים לישראל בשבוע באותה גזרה מכ-1600 לכ-30. ברור לכן שניתן לצמצם מאוד את התופעה בעלות נמוכה הרבה יותר (כל חודש מאסר עולה מעלה 10,000 ₪, הרבה יותר ממשכורתו של חייל סדיר). גם מי שמאמינים שהחמרה בענישה מקדמת הרתעה לא סבורים שההשפעה של שינויים בחומרת העונש עולה על אחוזים בודדים. פגיעה בזכות החוקתית לחירות ממאסר, באמצעות הטלת עונשי מאסר על אלפי אנשים כדי להשיג מטרה (הרתעה) שניתנת להשגה בעלות נמוכה בהרבה (באמצעות פיקוח טוב יותר על המעברים וקו התפר) – אינה הגיונית ואינה חוקתית.

יצוין כי המשטרה נקטה בצעד נוסף במאבק בשב"חים – ובמקום לשחרר שב"חים בשתי הפעמים הראשונות בהם הם נתפסים, בחודש האחרון המשטרה משחררת שב"ח רק בפעם הראשונה, ובתפיסה השניה הוא מועמד לדין. השינוי הזה, בניגוד לשינוי במדיניות הענישה, חוקי ותקין, ואולי אפילו מקדם הרתעה (של שב"חים הנכנסים למטרות פרנסה – לא של מפגעים בוודאי). עם זאת, לפי כללי המשפט המנהלי, היה עליה לפרסם ברבים את ההחלטה על שינוי המדיניות בטרם כניסת השינוי לתוקף. 

בתי המשפט מוצפים כעת בבקשות של המדינה להפוך את הלכת אלהרוש. בינתיים המדינה נמנעה מלהעלות את הנושא בפני בית המשפט העליון. יש להניח שהיא ממתינה לתיק נוח כדי לעשות זאת. יש לקוות שבית המשפט העליון לא ייכנע לאווירה הציבורית, ויקפיד להעניש את המפגעים כגמולים ואת השב"חים הנכנסים למטרות פרנסה בהתאם לחומרת המעשה שלהם בלבד, כפי שהיה עד כה.

פסקי דין בנושא בבתי המשפט המחוזיים והשלום:
השופטים שפירא אליקים ונאות-פרי - מחוזי חיפה
השופטת נעה תבור - שלום תל אביב
השופט שלמה בנג'ו - שלום חיפה


ו

יום שני, יולי 13

מדוע לא סביר שהיה טיוח של חקירת מותו של גל בק ז"ל

לפרטי האירוע ראו את הכתבה המצולמת כאן: http://www.themarker.com/law/1.2682261

נראה לי שכולם קצת נמהרים במסקנה כי הפרקליטות או המשטרה טייחו את חקירת דריסתו של גל בק ז"ל. אני כמובן ניזון רק מחומר הראיות שנחשף בטלוויזיה, כך שכל מה שאני אומר הוא בערבון מוגבל, אבל על פניו, למעט בנקודה אחת (שבה אגע בסוף) קשה לי להבין מה הקפיץ את כולם דווקא בתיק הזה.
חקירת המשטרה: האם חקירת המשטרה הייתה מושלמת – ממש לא. היו צריכים לבדוק את האלכוהול בדם של הנהגת עם קרות התאונה. האם זו פשלה חריגה? ממש לא. מי שראה תיקים פליליים, ואפילו מי שקורא פסקי דין פליליים, יתקשה למצוא ולו תיק אחד שבו לא נעשתה טעות כלשהי בחקירה המשטרה: עד שלא נחקר, אזהרה שלא ניתנה, חיפוש שלא בוצע כדין, פעולת חקירה הכרחית שלא בוצעה וכיוב'. זה קורה כל הזמן, בכל תיק. זו ממש לא אינדיקציה לטיוח. ואין בסיס לייתר הטענות, כאילו היה צריך כאן השלמת חקירה, או הצגת שאלות נוספות לנהגת, שכן לא היתה שאלה שצריך היה לשאול אותה והיא לא נשאלה. מכל מקום, אם המשטרה היתה מעוניינת לטייח את החקירה – היא לא היתה ממליצה להעמיד את החשודה לדין! אז נראה שהתיזה שהמשטרה טייחה חקירה מאוד לא סבירה.
החלטת הפרקליטות: הפרקליטות בחנה את התיק תוך כשבועיים. זה ממש לא מופרך. לצערי יש תיקים שמתעכבים שנים בפרקליטות ויש תיקים שנבדקים במהירות, בייחוד תיקים עם ראיות מעטות (וכאן כנראה היו עדויות ספורות ודוח של בוחן – ולכן לא מדובר בתיק מסובך במיוחד לבחינה). למה קצב הטיפול בתיקים כל כך שרירותי – הרבה בגלל בלגן. דוחות מבקר המדינה מלמדים שאין בפרקליטות מערכת ניהול מסודרת של כניסה יציאת תיקים, והדברים מטופלים על פי מידה רבה של אקראיות. אבל זו לא אינדיקציה לטיוח. נהפוך הוא. אילו הפרקליטות רצתה לטייח את החקירה, השיטה הטובה ביותר מבחינתה היתה לעכב את ההחלטה, עד שבחלוף הזמן לא היתה עוד אפשרות מעשית לחדש את החקירה. מתן תשובה בתוך זמן קצר איפשר למשפחה להגיש ערר בשלב שיש עוד ערך בערר כזה, דהיינו בשלב שהזכרון של העדים עדיין טרי, ולכן הסיכוי שהערר יתקבל גדול יותר. זה לא מסתדר עם טיוח. (בזמנו המשפחה לא הגישה ערר כזה)
אז למה סגרו את התיק? כי כשיש שתי עדויות שאומרות שהנהגת עברה באור ירוק (של הנהגת עצמה ושל אושרת) ועדות או שתיים שאומרות שהיא עברה באדום, ועוד עדויות פחות נחרצות וחד משמעיות (כך עולה מתגובת הפרקליטות) – אז יש לפחות ספק סביר, ולכן הסיכוי להרשעה אינו גבוה. אפשר להתווכח עם ההחלטה כמובן, ויתכן שלאור הערכת המהירות של הבוחן צריך היה בכל זאת להגיש כתב אישום (אם כי איני יודע אם ההערכה של הבוחן מבוססת מספיק מבחינה מדעית כדי לשכנע את בית המשפט שהבוחן צודק בהערכתו מעבר לספק סביר) אבל ההחלטה לסגור תיק במצב כזה היא סבירה לפחות כמו ההחלטה ההפוכה. מכל מקום, קשה למצוא בעצם ההחלטה הזו אינדיקציה לשחיתות כלשהי.
ועכשיו מגיעים לשאלה אחרת – שרק נרמזת בכתבה אך לא נאמרת – אולי המשפחה קנתה את העדה אושרת ואושרת שיקרה בכוונה בחקירתה. שאלה קשה. אין לדעת. אבל גם אם האופציה הזו נכונה ברור שלא ניתן היה לדעת על כך מתיק החקירה המקורי.  החשד הזה עולה כאופציה רק מהשיחה שערך לפני כחודש חבר של המשפחה עם העדה, אבל לא מדברים שהיו בתיק לפני 10 שנים. כך שגם אופציה זו לא מלמדת על טיוח של גורמי אכיפת החוק.
מה בכל זאת אפשר להסיק מההתנהגות של העדה אושרת. 10 שנים אחרי האירוע היא אמרה לחבר של משפחת בק שהנהגת נסעה באדום ועדותה הסותרת נקודה זו זוייפה. כאמור, זיוף משטרתי של העדות לא היה כאן (אילו היה זיוף כזה, מדוע אושרת חזרה בה מהדברים תוך זמן קצר כל כך, ומדוע המשטרה שמתאמצת כל כך לסגור את התיק ממליצה על העמדה לדין). אז מה האפשרויות שנותרו:
אופציה אחת, שהיא אמרה את שאמרה בזמנו כי זה מה שהיא זכרה, וכעבור 10 שנים, כשפנה אליה חבר של גל בק ז"ל היא רצתה לרצותו כדי לא לפגוע בחברו או שהיא באמת כבר זכרה את הדברים אחרת (10 שנים זה הרבה זמן). האופציה הזו נראית מוזרה ולא מאוד סבירה כי הנחרצות שבה היא טענה שהיא זוכרת שהעידה כי הנהגת עברה באדום מקשה על קבלתה.
אופציה שניה, שמישהו גרם לה לשקר ולומר שהיא היתה במקום, למרות שהיא כלל לא היתה שם, ולמסור עדות כזו. האופציה הזו נראית לא סבירה גם כן, כי אם שילמו לה כדי שתזייף את עדותה, מדוע היא לא נשארה עם גירסתה המקורית כשהיא יודעת שכדאי לה להיצמד אליה כשותפה לדבר עבירה. יותר מכך, מדוע היא המציאה גירסה חדשה בשיחה עם החבר (לפיה היא כן היתה באירוע אבל ראתה דברים שונים) גירסה שאינה תואמת את התיזה לפיה היא כלל לא היתה שם וגם לא את גירסת השקר לפיה היא ראתה את הנהגת עוברת בירוק.
ואולי יש אופציות שלישית, ורביעית וחמישית שלא חשבתי עליה. מכל מקום, הסבירות שהדברים שנאמרו מפיה לפני 10 שנים שיקפו את מה שהיא חשבה שקרה, בצד שלה לרשומון של התאונה, אינה נמוכה (ואפילו גבוהה) מהסבירות שהיא שיקרה במכוון.
זה כמובן לא אומר שגירסתה המקורית אמיתית. ממש לא. אירוע פלילי כזה, בייחוד אירוע מפתיע ולא מתוכנן, נחרט אחרת לגמרי במוחם של אנשים שונים. כשתאונה קורית בהפתעה, אנשים לא באמת מקודדים כל פרט באירוע במוחם (לא תמיד זוכרים מה היה מצב הרמזור) וכשהם מתבקשים להיזכר, פעמים רבות מוחם ישלים את הפרטים החסרים מתוך ההגיון הפנימי שלהם, ואיך שהדברים נחוו בעיניהם. כך תמיד, אבל תמיד, נמצא סתירות בין התיאור העובדתי של אירוע כזה על ידי אנשים שונים (וגם על ידי אותם אנשים בזמנים שונים). לכן יתכן מאוד שהנהגת עברה באדום, ויתכן שהיא נסעה 80 קמ"ש (או 70 או 90) אלא שיתכן גם שלא נוכל לעולם לדעת אם זה קרה, וההליך הפלילי פשוט לא יוכל להגיע לכדי מיצוי. התוצאה היא שפעמים רבות נסגרים תיקים כנגד אנשים אשמים. החלופה כמובן היא לקבוע שלא צריך להוכיח אשמה מעבר לספק סביר, ואז נכניס לכלא פעמים רבות אנשים חפים מפשע. כחברה בחרנו שלא לעשות זאת. וטוב שכך. אם טועים, עדיף לטעות בכיוון של שחרור אדם אשם ולא בכליאתו של אדם חף. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו יכול להיות צד לתאונה – אז בואו נחשוב איזו טעות נראית לנו קשה יותר: שמי שפגע בנו ברשלנותו לא יורשע או שאנחנו נורשע וניכנס לכלא למרות שלא התרשלנו?
לא ברור לי מדוע התיק הזה פתאום גורם לכולם לחשוב אחרת. 

יום ראשון, יוני 28

הנאום של ח"כ בגין בטקס חלוקת תעודות הבוגר

ביום חמישי האחרון נאם ח"כ בני בגין בטקס חלוקת התעודות לבוגרים הטריים של הפקולטה. הנאום היה חשוב, מעניין מאוד ולכן הוא מועלה במלואו כאן. 

דברים בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה, 25.6.15/ זאב בנימין בגין
הפעם לא נתחיל מבראשית אלא מ"שמות". בימי קדם, כשאדם שכר פועל לעבודה הוא נטל ממנו משכון כערבות להתנהגות טובה. כמשכון נהגו לקחת את הבגד - ולעתים לא החזירו. בספר שמות מצוי הצווי הבא:  אם חבול תחבול שלמת רעך – עד בוא השמש תשיבנו לו.  ניתן לשאול האם נהגו כך באותם ימים רחוקים? רמז לתשובה ניתן למצוא במכתבו של אזרח לשר. המכתב, דיו על חרס,  נמצא במצודה קטנה לחוף הים ליד אשדוד. הוא נשלח לשר העיר לפני 2600 שנים ומוצג במוזיאון ישראל:

ישמע אדוני השר את דבר עבדו: עבדך, קוצר היה עבדך בחצר אסם. ויקצור עבדך, ויכל, ואסם כימים לפני שבת. כאשר כָּל עבדך את קצירו ואסם כימים, ויבוא ישעיהו בן שובַי ויקח את בגד עבדך. כאשר כַּלְתי את קצירי, זה ימים לקח את בגד עבדך. וכל אחי יענו לי, הקוצרים אתי בחום השמש, אחי יענו לי אמן – ניקיתי מאשם. ועתה ישיב נא את בגדי, ואמלא לשר להשיב את בגד עבדך, ותיתן אליו רחמים, והשבות את בגד עבדך, ולא תדהימני.

הרי לפנינו אדם אשר לפני 2600 שנה תבע את זכותו בהתאם לכלל שנקבע בתורה, אך על פיו צו העשה המפורש מוטל על המעביד. זו חובתו, ואילו זכותו של בעל הבגד להשיב לו את בגדו רק נרמזת, וכך גם בצוויים רבים אחרים בתורה. רק בחלוף 2,300 שנים ניתן ביטוי מפורש ומהוקצע ובהיר לקיום זכויות מולדות לאדם, זה המצוי בהכרזת העצמאות של ארצות הברית מ 1776: "אנו סבורים שאמיתות אלה מוכחות מאליהן: שכל בני האדם נבראים שווים, שבוראם מעניק להם זכויות שאין ליטול מהם, שבין אלה: חיים, חירות והחתירה לאושר. שכדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנמשלים." בעקבות הניסוח הגבישי הזה, המבריק כיהלום ואף חזק ועמיד כמותו, כעבור 13 שנים, ב 1789, הוכרז בצרפת על הצהרת זכויות האדם והאזרח ובה הנוסח הזה: "מטרתה של כל התאגדות פוליטית היא השמירה על זכויות האדם הטבעיות והבלתי ניתנות לביטול". נקודת המוצא בשתי התעודות האלה היא אחת: זכויות האדם קודמות למדינה; הממשלה מוקמת כדי לקיימן; חובתה להבטיח את הזכויות המולדות הלכה למעשה.

הדברים הפשוטים האלה בעניין זכויות האזרח אינם מובנים מאליהם בארצנו. לפני שנים אחדות הרציתי בפני תלמידי שנה ג' בחוג למדע המדינה באחת האוניברסיטאות בסוגיית הבדואים בנגב. כפתיחה הצגתי תמונה של תינוק חמוד ושאלתי: "עם מה התינוק הזה נולד?"  תשובות אחדות ניתנו כגון "עם עיניים", "עם לב" ו"עם מוח", אבל רק תלמידה אחת השיבה על פי כוונתי: "הוא נולד עם זכויות". בשנים האחרונות קמה לתחייה סיסמה, והיא כאילו הגיונית: אין זכויות בלי מילוי חובות
היא מכוונת בעיקר לקבוצה אחת בקרב אזרחי ישראל - הערבים.

הסיסמה מקשה מאד על היחסים בין יהודים לערבים. ניתן לאתר את שרשיה עוד לפני 50-60 שנה, בימי שלוט השולטים, בזמן שהם חשבו שמוצדק ואפשרי לקיים לאורך שנים ממשל צבאי לאזרחי ישראל הערבים. גם אז השתמשו באי-מילוי כל החובות על ידי ערבים כתירוץ לשלילת זכויותיהם. כך, מבחינת יחסי יהודים וערבים בישראל איבדנו  18 שנים, עד לביטול הממשל הצבאי ב1966. אציין כי אבי-מורי ותנועת החרות שעמד בראשה היו מראשי הנאבקים בממשל הצבאי, והתנגדו, כפי שהוא כתב לפני 50 שנה, להפרת "זכויותיו של כל אזרח, אף לא באמתלא של 'שעת חרום' ".

כדי לצקת תוכן מעשי בסיסמה "אין זכויות בלי מילוי חובות"  נדרש מחירון. אם אין זכויות ללא חובות, אזי צריך להסביר באיזו מידה אי-מילוי החובות מתיר את שלילת הזכויות. איזה זכויות מציעים לשלול תמורת איזה חובה שאין ממלאים? מה ישללו מן האזרחים שאינם ממלאים חובות? הזכות לחרות? הזכות לחתירה לאושר? הזכות לבחור? הזכאות לביטוח הלאומי? הזכות לחינוך? המטיפים לסיסמה זאת אינם חושפים בפנינו את המחירון, אבל הסיסמה הריקה מוסיפה להקשות.

אין התנייה ואין להתנות. השלטון אינו מעניק לאדם זכויות אזרח - הן הוענקו לו על ידי בוראו - ואינו רשאי ליטול אותן ממנו. זכויותיו המולדות והטבעיות של האדם הן אתו תמיד: בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו. חובת מימושן וחובת ההגנה עליהן מוטלת על המדינה.

אני יהודי מארץ ישראל החש הזדהות עם עמי, במובן הרוחבי והאנכי כאחת: הזדהות עם כל בני עמי באשר הם היום, ועם אבותי ועם המסורת שהנחילו לנו מן העבר. יש עלי גם אחריות כלפי בני עמי בעתיד. ומתוך כך זאת גישתי: אחרי 1900 שנים של העדר ריבונות יהודית בארץ ישראל, מתנה נפלאה היא היכולת להימנות עם הרוב היהודי במדינת היהודים האחת והיחידה בתבל. אולם, קיום הרוב היהודי בארצנו מקים ממנו ומתוכו, כלומר מיניה וביה, ומיד גם חובה: חובת הרוב להושיט יד תמיד, ליזום, לעשות ברציפות למרות המכשולים, לפעול בעקביות למימוש שווי זכויות לכל אזרחי ישראל.

באומרי את זאת אינני עוצם את עיני מקרוא מצעים פוליטיים, המכוונים לשנות מן היסוד את מהותה של מדינת היהודים; מראות גישות שעל פיהן ישראל הורתה בחטא ולידתה בעוול. אינני מתעלם מתכניות המבקשות להפוך את מדינתנו ל"מדינת כל לאומיה", כלומר לפרק אותה ממשמעותה העמוקה, ההיסטורית ובכך לשלול ממנה את טעם קיומה. אבל, כל הדברים האלה אינם פוטרים אותנו, בני הרוב היהודי, מעשייה מתמדת לשיפור המצב, מחתירה קבועה ונמרצת ליישום העיקרון הנעלה של שוויון הזכויות לכל אזרחי ישראל. בעשותנו זאת, לא בנדיבות אנו פועלים - את חובתנו אנו ממלאים.

בתלונתו מימי קדם,  "ועתה ישיב נא את בגדי, ואמלא לשר להשיב את בגד עבדך, ותיתן אליו רחמים, והשבות את בגד עבדך, ולא תדהימני  " מבקש הקוצר צדק מן הרשות המבצעת. אולם, אם פקידי הרשות, במעשה או במחדל, הם הגורמים עוול ואפילו אם בשגגה, מי ישמע את תלונתו? מי יכריח אותם לשמוע ולתקן? באחרונה אנחנו שומעים לעתים אמירה, על פיה הכנסת מייצגת את הריבון, את העם ועל כן הממשלה, הנשענת על רוב בכנסת, מייצגת את רצון הריבון. מכאן רואים אחדים הנמנים עם הרוב היתר לממשלה ליזום חקיקה כעולה על רוחה. אבל השאלה העיקרית היא האם לרוב בקרב העם הריבון מותר לפגוע, באמצעות נציגיו בכנסת, בזכויות יסוד של היחיד או של המיעוט? על יסוד תצפיות פשוטות ניתן לומר כי רוב בלתי מרוסן עלול להיות דורסן, וגם אם היחיד עומד מול נציגי החברה כולה - הקפדה על זכויות היסוד שלו עשויה להיות חשובה יותר מנהמת לבם של הרבים. אם אין הרוב משכיל להבין כי עליו להגביל את עצמו - יש לשמר ולחזק את הכלים המגבילים אותו.

בתהילים אנו מוצאים: וַיהוָה לְעוֹלָם יֵשֵׁב, כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ.  וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק,  יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים. וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ, מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה. כלומר מבצר לדך, לנדכא, לעלוב. בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בית המשפט העליון הוא כמשגב לדך, מבצר עוז המקפיד על מימוש הזכויות הטבעיות של היחיד ושל קבוצות מיעוט, ומגן עליהם מפני שרירות הלב של הרוב בציבור ושל נציגיו בממשלה ובכנסת. על כן אין ערוך לחשיבותו. גם אם הוא טועה, ולעתים חשבתי שפסיקותיו מוטעות, קיומו של בג"ץ כגוף חי ופעיל וקיום פסיקותיו על ידי הרשויות הוא המבחן האמיתי לקיומם של חיי חרות. חוקה היתה גם בברית המועצות תחת הרודנות הקומוניסטית, אבל האם ניתן היה שם לעתור נגד השלטון ואף לזכות בדין? על כן ניתן להסב את האמירה העתיקה ולומר: אם אין מורא בג"ץ עליהם - איש את רעהו חיים בלעו. יש לשמור עליו, לחזקו ולבצרו, כדי שיתקיים בנו הפסוק בספר ויקרא:   "מִשְפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח".

למרות כל הקשיים, ניכרת התקדמות בהשתלבותם של אזרחי ישראל הערבים בחברה הישראלית. גם כאלה מבני הרוב שאינם יוצאים מנקודת המוצא העיונית של קיום זכויות האזרח הטבעיות, המולדות, הבלתי מותנות, מבינים בשנים האחרונות את החשיבות החברתית והכלכלית של קידום הערבים אזרחי ישראל. רמת השכלתם עולה; מידת השתתפותם בכח העבודה עולה, יותר בעלי תפקידים בכירים ערבים מתמנים. אבל, כמובן, עוד דרך ארוכה לפנינו. כשבחרתי את ועדות הכנסת  בהן אני רוצה לשרת ביקשתי להיות חבר גם גם בועדת הכנסת למעמד האשה ושוויון מגדרי בראשות ח"כ אעידה תומא סלימן, וכבר הבעתי בוועדה פעמים אחדות את דעתי בדבר הקשיים המיוחדים הניצבים בפני נשים ערביות ובדבר תשומת הלב המיוחדת שיש להקדיש לקידומן. בחברה המצוייה במעבר מבחינת התהליכים החברתיים יהיו אלה הנשים, כרעיות וכאימהות, שיהוו את סוכן השינוי החשוב והיעיל ביותר.

ברוח הדברים האלה כתבתי בדו"ח שהגשתי לממשלה בתחילת 2013 בעניין הסדרת התיישבות של הבדואים בנגב: "החלת תנאים של צדק חברתי על הילדים הבדואים בנגב ועל משפחותיהם היא חובתה של המדינה  ועליה לקדם בתוך שנים אחדות פתרון סביר, שיסייע להם למצות את כישרונותיהם ולממש את זכותם הטבעית לבקשת האושר ככל ילד אחר בישראל." הממשלה אימצה את הדו"ח הזה בהחלטתה.

אולם, מעבר להחלטות הממשלה ומעבר לצדדים המעשיים החיוביים של מדיניות הממשלה, ורבות נעשה בשש השנים האחרונות, הדברים צריכים להיות מפורשים, וחרותים כחוק בספר החוקים. כפי שנהג לומר הקרדינל רישליה לפני 400 שנה: אם הדברים מובנים מאליהם - כתבו אותם. על כך אוסיף לענייננו: ואם אינם מובנים מאליהם, קל וחומר - בוודאי צריך לכלול אותם בספר החוקים. על כן, לפני ארבע שנים, בהיותי חבר הממשלה ה-32, הצעתי נוסח קצר של חוק יסוד: מדינת ישראל, שיבטא את תמצית מהותה של מדינת ישראל ובשבוע שעבר הנחתי את הצעת החוק בכנסת שזה עיקרה: ""ישראל היא מדינת-הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה". שני  חלקי המשפט נעדרים מספר החוקים שלנו. שניהם חיוניים - לא זה בלי זה. ועל יסוד השלימות הזאת אני מקווה לתמיכת הכנסת בהצעת חוק זו.

בוגרי הפקולטה למשפטים,
במשנה, במסכת אבות בפרק א מובאים דברי רבי יהודה הנשיא: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ובפרק ב אנו מוצאים: אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר, עין טובה. רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד.

מה ניתן ללמוד מהנחיות אלה לחיים? א - דרושה לאדם דרך, השקפה, וב - יש דרכים ישרות אחדות. אני מאחל לכם, שתאמצו השקפה על תפקידכם החשוב בחברה; על משמעות הצדק ועל דרכי האמת; על זכויות הפרט ועל חובת הרוב; על משמעות הענישה ועל המקורות החברתיים של העבריינות; על הזכויות של נפגעי עבירות וגם על זכויות העצורים, הנחקרים, החשודים, הנאשמים והכלואים. אני מאחל שתאמצו השקפה, שתדריך אתכם עוד מעבר לתקנון האתיקה של לשכת עורכי הדין, שתאפשר לכם לשמור על נתיב יציב גם מול הדרישות הסותרות שהחיים מציבים בפנינו ויציבו בפניכם.

אני מאחל לכם, שכמאמר רבי יהודה הנשיא תבורו לכם דרך ישרה, וכמאמר רבי יוחנן בן זכאי - גם תדבקו בה. 

יום שישי, יוני 19

כמה הערות על פרשת יואב אבן

קראתי את הצד שלו וגם את הצד שלה. בניגוד לרבים מחבריי הפייסבוק שלי אני ממש לא יודע מה קרה שם באותו יום. אני מודה שלאחר הקריאה אני נוטה יותר לדעה של הדס שטייף מאשר של שרון שפורר אבל אני לא משוכנע. בכל זאת, כמה הערות:
1.      יש מקרים מעטים מאוד בהם כמעט כל חומר החקירה נחשף בצורה כזו בפני הציבור, בנוסף לגרסאות המפורטות של המתלוננת והחשוד. כמי שחוקר את ההליך הפלילי – זה מרתק הרבה מעבר למציצנות.
2.     על פי הגירסאות שנמסרו וחומר החקירה, אני חושב שהפרקליטות צדקה בהחלטה. התיק צריך להיסגר אבל מחוסר ראיות, ולא מחוסר אשמה. סגירה מחוסר אשמה משמעה שאין ספק בחפותו של החשוד. למרות ההקלטות וחילופי המסרים לפני האירוע וואחריו, שמחזקים מאוד (לדעתי) את גירסתו של יואב אבן, עדיין ההודעה ששלחה המתלוננת לאבן יום לאחר האירועים ולפני שהיא החליטה להתלונן, לא מאפשרת לשלול את האפשרות שהאונס אכן התרחש. זה נורא – כי אם היה אונס אז המתלוננת יוצאת פגועה קשות מההליך, ואם לא היה, עילת הסגירה (יחד עם המעצר והתקופה הקשה בה הוא הואשם) מותירים כתם כבד בחשוד (לשעבר) אבל למשפט יש מגבלות, וכשלא ניתן לדעת מה קרה זו התוצאה הנכונה של ההליכים. 
3.     מאשימים את יואב אבן בתיאורים הגרפיים בספר. חלקם גם לדעתי היו מיותרים. רק צריך לזכור שכפי שציינה  הדס שטייף שמי שהחל בהפצת תיאורים גרפיים לתקשורת היתה המתלוננת. יתכן שגם חלק מזה היה מיותר. ויתכן גם שלא. בתוך ההליך הפלילי כל אישה ואיש נאלצים לוותר כמעט לחלוטין על מעטה הפרטיות שלהם.  כששני הצדדים החליטו לפרסם את גירסתם לתכני החקירה כדי לשכנע את הציבור בצדקתם – יכול להיות שהם היו חייבים להיות גרפיים. במידה רבה, כך נראה תיק אונס גם בבית משפט.
4.     שני הצדדים מאשימים אחד את השני גם בהתנהגות פסולה אחרת (בנוסף לאונס/תלונת שווא). יואב אבן התייחס בזלזול וביהירות למתלוננת בעימות ביניהם, שמח על הצגת תמונות פרובוקטיביות שלה בבית המשפט וגם בחר לה בספר שם בדוי שרחוק מלהחמיא. זה נורא לפגוע כך בנפגעת אונס. מטעמה של המתלוננת הופצו הודעות שמצאו דרכם לרשת, בניגוד לצו איסור הפרסום, המציגים את אבן כאנס ברוטלי. זה נורא לעשות דבר כזה לאדם חף מפשע. אבל... אם אבן מאמין בחפותו, יתכן שהדרישה ממנו לנימוס קצת מופרזת, כי במקרה כזה המתלוננת אינה נפגעת אונס אלא עבריינית שטפלה עליו אשמות שיכולות להרוס את חייו. בדומה, אם אבן אכן אנס אכזרי, אי החוקיות שבהפרת צו איסור הפרסום הופכת אולי להיות עניין שולי, מבחינה מוסרית, לאור הדברים שהוא עשה לה. בסופו של דבר, גם מידת הפסול של ההתנהגויות של שני הצדדים בנקודה זו תלויה מאוד במה שקרה שם באותו לילה.
5.     בעוד שאת אבן והמתלוננת אני מבין, קשה לי יותר להבין את מירב מיכאלי, חנה בית הלחמי ואחרים שהפרו את צו איסור הפרסום. הן לא ידעו מה קרה שם (בוודאי שלא יותר טוב מבית המשפט), וההנחה שאפשר לעשות לצדדים בהקשר זה, לא חלה עליהן. 
6.     יואב אבן ניצל במידה רבה בזכות קשריו. ולא, אני לא חושב שהיה כאן קשר מושחת של משטרה או פרקליטות שרצו בטובתו. אבל ברור שבשל היותו איש תקשורת הוא ידע על החקירה כשזו נפתחה והיה לו שבוע להתכונן לכך. בנוסף, היכרותו עם עורך דין פלילי איפשרה לו לאסוף ראיות להגנתו (כמו הקלטת השיחה, והשמירה על התכתובות ביניהם) שבמקרה אחר חשוד בהליך פלילי לא היה זוכה לכך. קשה לדעת בכמה מקרים אנשים אחרים מורשעים רק בגלל שאין להם את הפריבילגיה לשמור ראיות כמו שהיתה לו, וכמה מהם חפים מפשע. אני חושש שמספרם גדול ממה שאנחנו נוטים להאמין.
7.     אני בכוונה לא מתייחס לראיות שיואב אבן מציג בספרו ואינן ציטוטים מהקלטות או תכתובות (כמו הפוליגרף שהוא ערך לבקשתו במשטרה, הבאת הבקבוקון למניעת נשירת שיער שאוזכר על ידי המתלוננת בעימות, ושהוכיחה לטענתו שהמתלוננת התקלחה לבד ואף חיטטה בתכשירים שהיו אצלה באמבט, ולא קולחה על ידו כשהיא שיכורה וכיוב'). הסיבה פשוטה – אין לי מידע על הראיות שהמתלוננת טוענת שהיו בסיפור, ויכול מאוד להיות שיש הסברים לכל אחת מהראיות. אני לא יכול להסתמך רק על תיאור הראיות בספר של אבן. יש גם טענות בספר להן אני לא מייחס חשיבות כלשהי. כך לעניין הסתירות הנטענות בעדויות של המתלוננת. סתירות כאלו משקפות לרוב טעויות טבעיות לחלוטין בהליך חקירה של מתלוננים וחשודים. גם העובדה שהיא "מתלוננת סדרתית" כהגדרתו לא עושה עליי שום רושם. אני מכיר נשים רבות שנפגעו מספר פעמים, ואם היא בחרה להתלונן בחלק או כל הפעמים הקודמות, זה לא הופך את התלונה שלה לשיקרית.
8.     ועניין אחרון, קצת תמוה, ובכל זאת. יש אפשרות לא בלתי סבירה שאף אחד מהצדדים לא משקר. אני יודע, זה נשמע תמוה. הם מתארים את אותו ערב בצורה שונה לגמרי. אבל מי שקורא היטב רואה גם לא מעט דמיון בין התיאורים. עכשיו יתכן כמובן שאחד מהם (או שניהם) שינה מעט את הפרטים כדי שיתאימו לגירסתו. אבל יתכן גם ששניהם או אחד מהם פיתחו אמון בגירסאות לא מדויקות. יותר ויותר מחקרים מהעת האחרונה מגלים עד כמה הזכרון האנושי נתון למניפולציה עצמית, ובאיזו קלות אנשים יכולים שלא במתכוון, להתאים את הזכרון שלהם למה שהם היו רוצים, למה שמסביר להם טוב יותר את המציאות ואת ההתנהגות של עצמם או של אחרים. וכן, זה יכול לקרות גם בהקשרים משמעותיים מאוד. גם שתיית האלכוהול (ושניהם שתו קצת) עשויה ליצור בלבול כזה. למעשה גם המתלוננת בגירסתה אומרת כי למחרת האירועים היא נטתה לפרש את האירועים אחרת, וסברה שתפיסתה את האירועים של יום האתמול היתה שגויה. רק לאחר שהבינה שהיא הוקלטה על ידו היא השתכנעה שהיא נאנסה. (ואיני טוען בזה שתעתוע הזכרון הוא בהכרח שלה, אלא רק מבקש להדגים כיצד הזכרון עשוי להתפתח. בהחלט יתכן שגם אצל אבן היתה התפתחות כזו). יתכן מאוד שתעתועי זכרון גורמים לכך שכיום אבן מאמין בכל ליבו שהמתלוננת יזמה את כל שקרה בביתו והמתלוננת משוכנעת שהוא אנס. אם זה המצב, גם לו היתה לנו מכונת אמת חפה מכל טעות, לא ניתן היה לדעת מה קרה באמת באותו לילה. 

      עדכון מיום 23.6.2015 - "חנה בית הלחמי ביקשה כעת להעמיד אותי על טעותי, לפיה היא לא הפרה את צו איסור הפרסום בפרשה כיוון שהיא פרסמה רק מידע שפורסם כבר במקומות קודמים והקפידה שלא להזכיר מידע המזהה את אבן בפרסום."