תג

יום חמישי, אוקטובר 2

הרשעה על בסיס זכרון שהודחק ושוחזר בעקבות חלום


הפוסט שלי על פסק הדין בעניין הזכרון שהתעורר בעקבות חלום: לא אהבתי את הרעיון של פרסום הפוסט הזה. אני חושש שיפרשו אותו כניסיון לפגוע במערכת המשפט, מערכת שייקרה לי מאוד ואני מאמין מאוד ביושרתה גם כשאני חולק עליה. אני חושש שיפרשו אותו כחוסר רגישות לנפגעות של גילוי עריות, אף שאני יודע שסיבלן של נפגעות אלו עצום והן זכאיות להגנה טובה יותר של מערכת המשפט. למרות זאת, קשה לי מאוד להשאר אדיש במקרה החריג כל כך שבו אני סבור שיש סיכוי גדול מאוד להרשעה מוטעית.

סיפור הרשעתו של בני שמואל בהסתמך על חלום של בתו, מעורר תחושות קשות. אולם הצגת הסיפור כהרשעה המבוססת על חלום, אינה עושה צדק עם בית המשפט. האב הורשע על בסיס הזיכרון של בתו, שהחלום אותו חלמה כשהיתה בת 23, היה רק הטריגר להצפתו מחדש, לאחר שהזיכרון של האירועים, אבד לחלוטין במשך יותר מעשור.
תחושת הזיכרון של ורד דורון, הבת, חזקה ומוחשית. היא זוכרת היטב כיצד אבא שלה אנס אותה במשך שנים. היא זוכרת כיצד מגיל 3 עד גיל 11, מספר פעמים בשבוע, הוא היה נכנס לחדר שבו ישנה עם שתי אחיותיה הגדולות, והיה מבצע בה את זממו. היא זוכרת אפילו כיצד הוא אנס אותה במיטת הוריה כשאמה לידה, ערה ומודעת למתרחש. הזיכרון הזה מוחשי עד כאב, ויש להניח שהסבל הנורא שדורון עוברת בכל יום שהזיכרון צף מחדש קשה מנשוא. למרות זאת, ההחלטה להרשיע את בני שמואל באונס בתו - שגויה.
שתי גרסאות אפשריות נבחנו בבית המשפט. האחת, שדורון הדחיקה במשך שנים את הזיכרון הטראומטי ועם הזמן הוא עלה וצף, מדויק ומהימן. השנייה שהזיכרונות, למרות מוחשיותם, אינם מהימנים אלא הם נבנו במוחה עקב נסיבות חייה עד כי הם נראים בעיניה כזיכרונות אמיתיים. שתי החלופות נראות מוזרות על פי ההיגיון הפשוט של רובנו.
זיכרון, בוודאי של ארוע משמעותי שעברנו, נתפש בעינינו כדבר רציף, וקשה לנו לחשוב על ארוע משמעותי, טראומטי, ששכחנו לחלוטין ופתאום צף במוחנו. קשה לנו גם להאמין כי הזיכרון יתעתע בנו עד כי ארוע שמעולם לא היה - יישתל בו כעובדה קיימת. השאלה מה מהחלופות סביר יותר היא שאלה מדעית בעיקרה. והנה, בתחום המדעי הרלבנטי, בקרב חוקרי פסיכולוגיה, התאוריה של זיכרונות מודחקים-משוחזרים לא זכתה עד היום לאישוש באופן הנדרש במדע. רבים מהחוקרים סבורים שתופעה כזו, של טראומה המודחקת וכעבור שנים רבות משוחזרת בדיוק, כלל לא קיימת. למרות שהסוגיה במחלוקת שנים רבות, אין עדיין בכתבי העת המובילים, אלו שבוחנים מחקרים בסטנדרטים אקדמיים מתאימים, פרסומים רציניים המאששים את קיומה של התופעה.
אמנם מאז ראשית ימי הפסיכואנליזה מטפלים רבים, הנחשפים במהלך הטיפול לזיכרונות מעין אלו, מאמינים בקיום התופעה. לצורך טיפול קליני, הם גם לא באמת נדרשים לבחון אמפירית אם הזיכרון של הלקוח שלהם אמיתי או כוזב, די בכך שהוא זיכרון אמיתי מבחינת המטופל כדי לטפל בו. אולם חוקרים המבקשים לבחון האם זיכרונות מודחקים-משוחזרים אלו משקפים אמת עובדתית – לא מצאו לכך כמעט כל ביסוס. מנגד, מחקרים רבים מראים כי אנשים בגירים ובריאים בנפשם מאמינים באמונה שלמה בזיכרונות של ארועים שמעולם לא התרחשו: מזיכרונות על ארועי ילדות שהומצאו ועד זיכרונות של אנשים המאמינים בכנות כי הם נחטפו על ידי חיזרים לצורכי ניסוי, והוחזרו.
לצורך ההכרעה המשפטית, אין צורך להכריע בוויכוח בין מטפלים המאמינים בקיום התופעה לחוקרים המראים שאין לה אישוש מדעי. די אם נבחן אם סוגית הזיכרונות המודחקים-משוחזרים כמו שבוחנים סוגיה מדעית אחרת במשפט. שנים חלפו עד שבית המשפט שוכנע כי בדיקות DNAמעניקות רמת ודאות מספקת, והן מקובלות מספיק על הקהילה המדעית, כדי שהם יתקבלו כראיה. מנגד, משקלה של טביעת נעל כראיה - נמוך מאוד כיום, שכן קשה להעריך את שיעורי הטעות של הבדיקה.
בדומה, בדיקת פוליגרף, אינה קבילה כי שיעורי הטעות שלה גדולים. אלא שככל שאפשר להעריך את שיעורי הטעות של זיכרונות שצצים בחלוף השנים, הם בוודאי גדולים יותר, ומכל מקום, אין בסיס להערכה שהם קטנים יותר. (שמואל אגב נבדק בפוליגרף ונמצא דובר אמת על פי הבדיקה). ההחלטה של בית המשפט להרשיע על בסיס ראיה ששיעורי הטעות שלה לא ידועים, ועל פי ההערכות המדעיות הם ככל הנראה גבוהים, היא השגיאה העיקרית של בית המשפט בשלושת התיקים שהגיעו להכרעתו בעניין בארבע השנים האחרונות.
אולם גם אם נניח, כמו בית המשפט, כי שתי האפשרויות שהוצגו סבירות, והשאלה אם הזיכרון מהימן או שגוי תלויה בראיות הנוספות – הרי שההרשעה כאן שגויה. נראה שבית המשפט בחר למזער את משקלן של כל הראיות המחלישות את גרסת האונס, ולהעצים את משקלן של אלו שנתפשו כמחזקות אותה.
לחיזוק טענות התביעה, בית המשפט מזכיר את הידרדרות מצבה הנפשי של המתלוננת זמן מה לאחר הפסקת ביצוע העבירות. הוא מתאר באריכות את מצבה הנפשי לאורך שנות התבגרותה ואת ההידרדרות בהקשרים רבים של חייה, תוך הדגשת ההידרדרות בתחום המיני. אלא שראיות אלו משתלבות היטב גם עם האפשרות שהזיכרון שגוי, ונוצר כדי להשלים את המצוקות והקשיים הגדולים בחייה של הבת.
 גם התסמינים הפוסט-טראומטיים האחרים של המתלוננת כגון התקפי החרדה שלה וקשיי השינה לא יכולים לבסס את אמינות זיכרונה, שכן תסמינים אלו יכולים לנבוע מטראומה אחרת ידועה או לא ידועה (כך, למשל, המתלוננת הותקפה מינית בהיותה בת שמונה על ידי שכן וזכתה ליחס מזלזל מצד סביבתה הקרובה כשהתלוננה על כך). הם יכולים גם להיות תוצר של הזיכרון השגוי. בית המשפט מזכיר גם כי הזיכרון למעשה התגבש לאורך זמן וכי היו רמזים קודמים לכך שהמתלוננת חשדה כי אביה פגע בה מינית, אולם מחקרים רבים מראים כי זיכרון שגוי מתעורר בצורה הדרגתית כזו: בתחילה כזיכרון מופשט בלא פרטים ובהמשך כסיפור סדור הרבה יותר ומפורט.
ראיה נוספת המוזכרת באריכות כחיזוק היא טענת הבת, הנתמכת בעדויות אמה ואחותה שהעידו לטובתה, כי האב הנחה את בנותיו לישון בלא תחתונים. בני שמואל מכחיש טענה זו, אולם הוויכוח כולו (כמו גם מחלוקות ספורות אחרות באשר לארועי הילדות) נראה בלתי קשור, שכן ברור שבחלוף שנים כה רבות בין הארועים לבין החקירות, אחד הצדדים או שניהם עשויים לזכור ארועים שוליים כמו זה בצורה שונה. ייתכן גם שאחד הצדדים שיקר בחקירה כדי לחזק את גרסתו, שבה הוא מאמין בכנות. קשה לראות בכך ראיה לאונס.
ראיה אחרת שלה ניתן משקל גדול הוא טענת אחותה של המתלוננת כי כשהיא עימתה את האב עם הטענות של המתלוננת נגדו הוא ענה תשובה מתחמקת כמו "איני בטוח במאה אחוז". אולם האב טען שתשובתו התייחסה לטענות האחות בדבר קללות ואלימות ולא לטענות האונס; והאחות עצמה אמרה בחקירתה במשטרה כי ייתכן שהאב לא הבין את השאלה כהלכה, אם כי בבית המשפט העידה כי כוונתה בשאלה היתה ברורה לאב והסבירה שבחקירתה במשטרה רצתה להגן על אביה.
למול הראיות כמו אלו, עומדות עובדות רבות שהופכות את סיפור ההתעללות המתמשכת להרבה פחות סביר. כך, האם שהעידה לטובת בתה (היא התגרשה מהנאשם בעקבות התלונות) הכחישה לחלוטין את טענת הבת כי האב ביצע בה אונס במיטת ההורים אל מול פניה כשהיא ערה. כהסבר לסתירה הוצעה האפשרות שהבת טעתה והאונס במיטת ההורים בוצע כשהאם ישנה – אולם גם הסבר זה שאינו משתלב עם עדותה במשטרה, ונראה בלתי סביר. בנוסף, על פי זיכרונה של דורון, בוצעו בה מאות מעשי אונס בחדר קטן בו ישנה במשותף עם שתי אחיותיה הגדולות. למרות זאת האב לא חשש שהאחיות יתעוררו, והאחיות באף אחד מהמקרים לא התעוררו.
יצוין שאחת האחיות העידה לטובת המתלוננת אולם לא דיווחה על אף ארוע של אונס שאותו ראתה. גם העובדה שקרום הבתולין של המתלוננת נקרע לראשונה כשקיימה יחסי מין עם אחר בגיל 15, לא סייעה לעורר ספק סביר, שכן לקראת עדותה בבית המשפט (זמן רב אחרי שנחקרה על כך במשטרה) טענה המתלוננת כי האב לא חדר באופן שקורע את קרום הבתולין.
*
האמת היא שייתכן שבית המשפט צודק. ייתכן שמאות מעשי אונס יתבצעו בחדר שבו ישנות שתי בנות עשרה והן אף פעם לא יתעוררו. ייתכן שאדם לא יחשוש לאנוס את בתו מול עיני אמה. ייתכן שבת תחשוב שאמה ערה כשהיא נאנסת אבל בעצם היא ישנה. ייתכן גם שקרום הבתולין לא יקרע לאחר מאות מעשי אונס אלא רק לאחר קיום יחסי מין מרצון בפעם הראשונה. ייתכן שיומנה יזכיר בפירוט שהיא הותקפה מינית על ידי שכן, ולא יזכיר את מעשי האונס הרבים שביצע בה אביה. הכל אפשרי. אולם במשפט פלילי, מותר לחפש סיפור גם אם הוא חריג ובלתי סביר, שישתלב עם העובדות הידועות כדי לבסס ספק סביר באשמתו של אדם. אין מקום לעשות זאת כדי לקבוע את אשמתו מעבר לספק סביר.
מבחינת תחושותיה, זיכרונותיה וחוויותיה, ורד דורון היא נפגעת עבירה. הכאב שלה אמיתי ומוחשי. עם זאת, הכאב עצמו, אמיתי ומוחשי ככל שיהיה, אינו יכול לשמש כראיה לאמיתותה של עצם העבירה. ייתכן שהרשעת האדם שהיא זוכרת כי פגע בה מביאה לה מעט מזור. אולם על מערכת המשפט לבחון האם יש ספק סביר כי המעשים בוצעו, גם בעבירות מין מזוויעות כמו אלו שעולות מזיכרונה של ורד דורון.
הפרופ' אורן גזל אייל הוא סגן הדיקן וראש המרכז לחקר משפט, פשיעה וחברה באוניברסיטת חיפה וחבר האקדמיה הצעירה הישראלית
פורסם במקור באתר "המקום הכי חם בגיהנום"

יום רביעי, ינואר 29

עצומת הצטרפות למחאת מבקשי המקלט - סגל אקדמי וסגל הקליניקות במוסדות להשכלה גבוהה

שלום,
בסוף השבוע נשלחה עצומה לשר הפנים וליועץ המשפטי לממשלה.
תוך שבוע הצטרפו לעצומה 400 פרופסורים, מתוכם חמישה חתני פרס ישראל, מרצים אחרים ואנשי סגל בקליניקות המשפטיות. היה נדמה שהיא נתנה מענה חלקי לכעס או או לתחושת ההסתייגות שהצטברו אצל חלק מאיתנו כנגד המדיניות כלפי מבקשי המקלט.
נוסח העצומה מופיע להלן.
רשימת המצטרפים מצויה בדף הפייסבוק שפתחנו:
 
 
תמיכה במחאת מבקשי המקלט
אנו, חברים בסגל האקדמי ובסגל הקליניקות של המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, מצטרפים למחאתם של מבקשי המקלט, וקוראים לממשלת ישראל לפעול כלפיהם כפי שמתחייב על-פי הדין ועל-פי המוסר.
בישראל שוהים כ-54,000 מבקשי מקלט, רובם המכריע נמלטו מאריתריאה ומסודאן (כ-92% על-פי נתוני משרד הפנים). לפי הדין מוטלת על המדינה החובה לברר, בתוך זמן סביר, את בקשתם של מבקשי המקלט הללו להכרה כפליטים; ועליה לאפשר להם במהלך תקופת הבירור ליהנות מן החזקה שהם זכאים למעמד של פליטים. משמעות הדבר, שאין לכלוא אותם, אין לנקוט כלפיהם בצעדים פוגעניים אחרים, ויש לאפשר להם להתפרנס בכבוד.
ההיסטוריה אמורה הייתה ללמד מה פירוש להיות מבקשי מקלט, הבורחים מסכנה גדולה ופוגשים אטימות, והיא מזהירה את כולנו מפני שנאת-זרים. הסעיף הפותח של ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם מזכיר, כי "כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה."
ההכרזה הבינלאומית עצמה באה בעקבות אותם "מעשים פראיים שפגעו קשה במצפונה של האנושות", המעשים שפגשנו במאה הקודמת, ואלה שלא פסקו מאז וקורבנותיהם הם עתה אחרים.
אי-אז, בימים אחרים, ישראל הייתה מראשונות החותמות והמאשררות של האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951. "פליט" מוגדר באמנה כאדם "הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור". האמנה קובעת עוד, כי מדינה "לא תגרש ולא תחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה...". 
ישראל מחויבת אפוא לבחון בתום-לב ובהליך הוגן, לפי הסטנדרטים המקובלים במדינות דמוקרטיות, האם מבקשי המקלט זכאים למעמד של פליטים, ולמצער, האם נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם אם יוחזרו לארצות מוצאם. בנסיבות אלו מעצרם במתקני משמורת אינו מגשים כל תכלית לגביהם. הוא מעניש אותם על לא עוול בכפם רק לשם הרתעתם של אחרים. זהו מהלך אסור.
אנו מצטרפים על כן למחאת מבקשי המקלט: ההימנעות מהכרעה בבקשותיהם, שלילת אפשרותם לחיות בכבוד עד לסיום בירור מעמדם, ולאחרונה מהלכי מעצרם, הם בגדר התעמרות בבני אדם הזכאים ליחס שונה לגמרי.

 

יום רביעי, ינואר 15

פרשת אוניברסיטת חיפה ופרופ' אומן: אין כבוד ל'מוסר' שבטי

אין כבוד למוסר שבטי

מדוע פרופ' אומן לא קיבל דוקטורט של כבוד מאוניברסיטת חיפה?
משום שהמלצותיו לחברה הישראלית רחוקות מערכי האוניברסיטה כמקום שבו "האוניברסאליות של הרוח האנושית" אמורה להתממש

דיון ציבורי ער מתקיים בשבועות האחרונים סביב החלטת אוניברסיטת חיפה שלא להעניק דוקטורט לשם כבוד לפרופ' ישראל אומן. רבים רואים בהתרחשות סוג של חרם על איש אקדמיה מזהיר בשל עמדותיו הפוליטיות הימניות ומגנים את ההחלטה כנגועה בפוליטיות. אני רואה את הדברים אחרת. אין כאן הגבלת ביטוי – פרופ' אומן התבטא ומתבטא ללא כל הפרעה. זו החלטה של האוניברסיטה שלא להעניק לו מטעמה אות כבוד מיוחד.
נוהלי האוניברסיטה קובעים, בין היתר, כך: "אוניברסיטת חיפה תעניק תארי דוקטור כבוד בפילוסופיה לאישים דגולים שהיא רוצה בכבודם ושהיא מתכבדת בעצמה בכבודם". "ועדת התארים תמליץ על מתן התואר רק לאותם מועמדים המקיימים את הערכים עליהם מושתתת האוניברסיטה". מהם ערכי האוניברסיטה? באפריל 1925, ביום פתיחתה של האוניברסיטה העברית, כתב אלברט אינשטיין תחת הכותרת "שליחותה של האוניברסיטה" את הדברים הבאים: "אוניברסיטה היא מקום שבו האוניברסאליות של הרוח האנושית באה לידי ביטוי". גם שם, גם באוניברסיטת חיפה, ויש לקוות שגם בכל אוניברסיטה הראויה לשמה, מדובר בשני ערכים מרכזיים: העמקת הידע על העולם הפיזי והאנושי, וקידום ערכיה האוניברסאליים של האנושיות.
על תרומתו של פרופ' אומן להעמקת הידע שלנו אין עוררין, אז מה הבעיה? הבעיה מצויה במישור הערך המרכזי השני של האוניברסיטה. מזה שנים אומן ממליץ המלצות לפעולה כלפי הפלסטינים וכלפי אזרחיה הערבים של ישראל, וחלקן מתנגש חזיתית בערכיה האוניברסליים של האנושיות. נקודה אחת נוגעת למעבר האומלל שאומן עושה, בין השאלה כיצד בני אדם מתנהגים במצבים קשים אל השאלה כיצד ראוי שיתנהגו במצבים שכאלה; וכך הוא מציע לנו להתמודד עם הסכסוך השבטי שלנו באמצעות 'מוסר' שבטי.
ראו למשל את דבריו בראיון ל"מקור ראשון"באוקטובר 2011: "צריך היה להגיב באופן מידתי, מיידי ומוכרז מראש: 'אם אתם תשלחו עכשיו רקטה אחת, תקבלו בתגובה שתי פצצות למקום שממנו יריתם. זה יקרה תוך חצי שעה ואתם תגרמו זאת לעצמכם. אתם רוצים לשים שם אזרחים? בבקשה! אתם תגרמו את הנזק לעצמכם, אבל זה יקרה ומיד'." שימו לב למילה "אתם". עבור אומן, כולנו, נשים, גברים, זקנים וטף, לא-לוחמים ולוחמים, קורבנות ומקרבנים, איננו בני-אדם אוטונומיים אלא רק אברים של שתי הישויות השבטיות הנלחמות.
המלצה אחרת של אומן המתנגשת בחדות בערכיה האוניברסאליים של האנושיות, היא להפרדה כפויה בין יהודים לפלסטינים, כולל אזרחים ערבים-פלסטינים של ישראל. זאת באמצעות כבישי הפרדה, מסילות ברזל, גשרים וגדרות. בראיון ל"מעריב" מיולי 2010 הוא אומר: "אתה לוקח את כל היישובים הערבים ומחבר אותם באמצעות רשתות של כבישים ומסילות ברזל. אותו דבר עם היישובים היהודיים. הנה לך שתי מדינות, בלי שתזיז איש אחד ממקומו". הוא נשאל: מה יקרה ברמלה, ביפו, בלוד – בכל היישובים המעורבים? תשובתו: "אפשר להעביר גדר, לא יודע. צריך ללמוד. זו עוד בעיה שיצרנו לעצמנו. אני מדבר בעיקר על גושים גדולים. המשולש, אום אל-פאחם".
הוא חוזר על כך גם בראיון שהוזכר לעיל ב"מקור ראשון" שנה לאחר הראיון ב"מעריב": "צריך ליצור שתי ישויות. יש ריכוזי אוכלוסיה יהודיים וריכוזי אוכלוסיה ערביים. צריך לחבר את היישובים היהודיים במערכת כבישים אחת, ואת ריכוזי האוכלוסיה הערבית במערכת כבישים נפרדת, ללא מעבר בין השתיים חוץ מנקודות מסוימות". אפרטהייד נוסח אומן.
אין מדובר בפליטת פה. זו התבטאות חוזרת של אומן, הנאמרת בנחרצות נטולת לבטים. יתרה מכך, אומן מגייס את לב יוקרתו המדעית, תורת המשחקים, כדי לומר שהמלצותיו האכזריות הן נגזרותיה הפשוטות. עבורי, עם כל הכאב, פרופסור אומן הוא אמנם כלכלן מזהיר אך אין הוא אדם הראוי לדוקטורט של כבוד. המלצותיו לחברה הישראלית רחוקות מרחק ניכר מהערכים שעליהם מושתתת אוניברסיטה, כל אוניברסיטה.

(הרשימה התפרסמה באתר "העוקץ")

יום חמישי, נובמבר 21

שנאת נשים קללה כפולה בה


 השופט ברנזון בפסק דין אמה ברגר:

שנאת זרים קללה כפולה בה: היא משחיתה את צלם אלוהים של השונא וממיטה רעה על השנוא על לא אוון בכפו.

שלום לכולם,

הרב דב הלברטל, קולגה שלי לסגל ההוראה בפקולטה, כתב לאחרונה שתי רשימות שאני מבקש להתייחס אליהן.
הן מובאות להלן במלואן.

לנשים אין זכות מוסרית לשלוט
מאת: הרב דב הלברטל, מאמר אורח, פורטל וואלה
יום שלישי, 19 בנובמבר 2013
   
רות קוליאן, אישה חרדית מפ"ת הגישה עתירה לבג"צ שמבקשת לשלול מימון ממפלגות המונעות מנשים להתמודד בשורותיהן. הרב הלברטל יוצא נגד וטוען כי לנשים אין זכות מוסרית לשלוט

לנשים אין זכות מוסרית לשלוט. ייתכן כי בעוד שנים לא רבות, ישלטו הנשים ברוב מוקדי ההשפעה בחברה. הן יהיו נשיאות, ראשי ממשלות, שרות, חברות פרלמנט, שופטות, מנכליו"ת ומובילות בתקשורת. הן גם יהיו ראשי עיר, מנהלות בנקים ונגידות.
הסיבה העיקרית לכך היא ההתפתחות האדירה בתקשורת החזותית – העיתונות, הטלוויזיה והאינטרנט. הנשים מצטלמות יותר טוב מהגברים וגם קיימת אמפתיה טבעית כלפיהן. נשים נוטות לגלות סולידריות ולבחור בנשים, וכן לא מעט גברים. גם הלחץ הגובר של תנועות הנשים - משפיע. על כל תפקיד שיתמודד עליו גבר מול אישה, סיכוייה עדיפים באופן משמעותי.
כמה עוצמה יש בביטוי "ראשת", המשקף את העידן הפוסט יהודי
לא היה חסר הרבה שנערה בת שש עשרה תזכה השנה בפרס נובל לשלום. היא מצולמת בכל העולם ודבריה מצוטטים בתקשורת העולמית, כאילו הייתה אחת מגדולי הוגי הדעות. ניתן להניח במידה רבה מאוד של סבירות, שאם היה מדובר בנער בן שש עשרה, זה לא היה קורה.
יום יבוא וראשת הממשלה (כמה עוצמה יש בביטוי "ראשת", המשקף את העידן הפוסט יהודי) תשלח לשדות הקרב מאות אלפי חיילים, גברים כמובן. כך יהיה בכל העולם. רבים חלילה יפצעו או יהרגו. יהיו שיישארו נכים לכל חייהם. אך הנשים? – הן לא יהיו שם. ממש לא.
הן יישלחו לפרויקטים האלה עשרות אלפי גברים
יום יבוא והשרות בממשלה יזמו פרויקטים אדירים – בניית מחלפים, מנהרות, גשרים וגורדי שחקים. הן ישדרגו את התחבורה בתוכניות לבנייתם של מטוסים ואוניות חדישים. הן יישלחו לפרויקטים האלה עשרות אלפי גברים. הגברים, פועלי הדחק, יסללו כבישים בחורף המקפיא ותחת השמש הקופחת. הם יכרו מנהרות, יפעילו מנופי ענק, יעמדו על פיגומים, יעמיסו סלעים וברזלים, יעקרו יערות ויעמידו עמודי חשמל. הם יועסקו בבניית האוניות והמטוסים. יסכנו את חייהם על גבי פיגומים. עשרות אלפי גברים. והנשים? הן לא יהיו שם. אף לא אחת מהן.
במקום שלא ישלוט האלוקים, שם ישלטו הנשים
לא ירחק היום וראשת העיר תתכנן פרויקטים עתירי יוזמה ויצירתיות לשיפור פני העיר. היא תשלח אלפי גברים שיצאו לפנות בוקר במשאיות הזבל, להגשמת החלום. עוד אלפי גברים יועסקו בגינון, נטיעת עצים, הקמת מבנים והתקנת פסי הרכבת. הם יהיו פועלי הבניין בקניונים המתוכננים, ויבנו מוזיאונים ובנייני פאר למגורים. אלפי הגברים יועסקו בעבודה קשה ומאומצת מאין כמוה.
ומי לא יהיה שם? הנשים, כמובן. הן לא יהיו שם. אף לא אחת מהן. המרחב השלטוני עתיד להשתייך לנשים והשאר לגברים. כי במקום שלא ישלוט האלוקים, שם ישלטו הנשים.

הדרת חרדים
  • דב הלברטל
  • 07.10.2013, הארץ

להשחית את תמונותיהן של הנשים המתמודדות בבחירות לעירייה על שלטי החוצות בירושלים, זו עבירה על החוק. המתמודדות התקוממו על כך וקצפן יצא על התופעה של הדרת נשים. אלא שעצם הצבתם של שלטי החוצות חמורה יותר מפני שהיא הנוגדת את הצו המוסרי. רוב תושבי ירושלים הם חרדים, דתיים, מסורתיים וערבים. יש להניח שרוב זה מתנגד לשלטי חוצות עם תמונות של נשים, או לכל הפחות היה מעדיף שהם לא יהיו.
גם אם לא ניתן לשכנע את החילוניים לגלות הבנה לערכי הצניעות שבדת - שהם הסיבה היחידה להתנגדות, ולא חוסר כבוד לנשים - מה עם הערך האלמנטרי של ההתחשבות ברגשות הזולת? ואפילו היו אלו מיעוט התושבים, ולא הרוב - למה לא להתחשב? בפרט ששוחרי הפמיניזם והליברליזם נודעים ברגישותם הרבה לכל פגיעה ברגשות הערבים. גם הערבים הרבים תושבי העיר היו מעדיפים להסיר שלטי חוצות אלה.
ברור שאם יוסרו תמונות הנשים, יוסרו גם תמונות הגברים והעיר תצא נשכרת. ממילא אין השראה גדולה בשלטי החוצות והתעמולה שבהם, ורבים מחכים בכיליון עיניים לסיום הבחירות, רק כדי שהם יוסרו.
ירושלים אינה עיר ככל הערים. זוהי עיר קוסמופוליטית ובינלאומית, שעיני כל העולם נשואות אליה, ולו מתוקף מעמדה כעיר הקדושה לכל הדתות. גם הציפיות ממנה בהתאם. ירושלים מלאה ברבנים, ראשי ישיבות ואדמו”רים, וגדושה בבתי כנסת, בתי מדרש ומקומות קדושים. גם חילוני צריך להבין ששלטי חוצות וולגריים וחומרניים שכאלה, המנוגדים לכל אתוס רוחני, אינם הולמים את אופייה של העיר. שלטי החוצות מתריסים נגד ירושלים כאידיאה, לא רק נגד תושביה.
העובר ברחובות ירושלים, בתחבורה או ברגל, אינו יכול להימנע משלטי החוצות. יש בכך ממד חמור של כפייה על התושבים המתנגדים להם. אם נשקול את ההפסד שבהסרתם של שלטי החוצות לעומת הפגיעה ברגשותיהם של רוב התושבים, ברור מה מכריע.
זה מה שמרגיז בטיעון על הדרת נשים. כי הוויכוח האמיתי הוא על חוסר הטקט וחוסר ההתחשבות של אותן נשים, שברצונן להתבלט, להתפרסם ולעורר פרובוקציות, אינן נרתעות מרמיסת ערכיהם ורגשותיהם של רבים כל כך, ועוד מתלוננות בצדקנות על הדרתן.
הסיפור האמיתי של שלטי החוצות בירושלים אינו על הדרת נשים - אלא על חוסר התחשבות בוטה ועל הדרת החרדים.
[הכותב הוא מרצה למשפט עברי ולשעבר ראש לשכת הרב הראשי לישראל]


עד כאן הרשימות. להלן התייחסותי.

מה שמכה בי, לפחות כמו עמדתו של הרב הלברטל לגופה, היא הפשטנות יוצאת-הדופן של טיעוניו.
ברשימה בוואלה הטיעון הוא אחד: אדם לא יכול להיות מנהיג שמטיל משימות שבהן הוא/היא ובנות-קבוצתה לא משתתפות. וגם במאמר בהארץ, העוסק בשילוט חוצות עם תמונות של נשים, יש להלברטל רק טיעון אחד: ההצדקה להגביל את תמונות הנשים היא פגיעתן ברגשותיהם של החרדים ואחרים בשל התנגשות התמונות בדיני הצניעות הדתיים.
בשני המקרים הלברטל אפילו לא מתחיל לעסוק בטיעוני הנגד.

אין הוא נוגע בטענה לפיה, נשים כגברים נשלטות על ידי המנהיגים ולכן הן זכאיות להשתתף בתהליך בחירתם של אלה, וזכאיות להיות הן עצמן אלה, כלומר בתפקיד הנהגה. במילים אחרות, הוא פשוט פוסח על הטענה הכה-יסודית לפיה בני אדם – בשל היותם בני-אדם, ללא תלות במינם – זכאים להשתתף בעיצוב גורלם. להיות נשלטים/שולטים באמצעות נציגים שאותם יבחרו ושאותם יוכלו להחליף מעת לעת, או באמצעות זכותם להיבחר להיות מנהיגים.
דבר מוזר נוסף הוא עיוורונו של הלברטל למעגליות טיעונו. הוא מסתמך על הדרתן הסוציולוגית של נשים – הדרתן ממגוון של פעולות חיים: צבא, סלילת כבישים, פינוי אשפה וכדומה -- הדרה המתבססת על סוג הטיעונים שלו עצמו – וזאת כבסיס לתוספת הדרה: הפעם מתפקיד של מנהיגות.

עיוורון מופיע גם במאמר בהארץ, שם מדבר הרב הלברטל על פגיעה ברגשות החרדים מבלי להזכיר ולו במילה את הפגיעה ברגשות הנשים ואת הפגיעה ברגשותיהם של גברים רבים לנוכח הדרת הנשים, בשל מינן ומשום שהן עלולות לעורר מחשבות זימה בלב אחרים.
יתר על כן, מחשבות זימה עלולות להתעורר בלבו של גבר כאשר הוא רואה אישה ברחוב או במקום העבודה או בכיתת הלימוד, מדוע לפיכך לא לסלקן כליל מהמרחב הציבורי? או במקרה הטוב.. להחביאן בתוך שק אטום עם חרך לעיניים?
לשון אחרת, הלברטל אינו מכיר, או לפחות לא עוסק, בהבחנה בין טענת אדם ביחס לעצמו/לעצמה לבין טענת אדם ביחס לזולתו/זולתה. מושג הזכות של אדם על גופו, לבושו, פעולותיו וכדומה – זכותי, להבדיל מרגשותיו של זולתי כלפי הפעלת זכותי – אינה מופיעה כלל בדיונו.

אסיים בהערה נוספת על דיני הצניעות. שאלה פרובוקטיבית לי: עד כמה הם שונים מעמדה גזענית? יאמרו לי: מה הקשר? תשובתי: הקשר הוא עמוק למדי. גם אם הקפדה על צניעות לא מניחה כשלעצמה עליונות פטריארכלית, הרי שאופן הפתרון הנכפה על ידי דיני הצניעות מבטא בחדות את הפטריארכליות העמוקה שביסודם. הם מטילים על הנשים את נטל ההתמודדות עם בעייתם של גברים שמרנים/חרדים. האישה היא זו שצריכה להסתיר את גופה, את שערה, את עצמה, צריכה לשבת מאחור באוטובוס, זאת במקום שהגבר החרד יטרח להסיט את מבטו, או טוב יותר, יתגבר על יצרו.

אם יש תוצר לוואי טוב אחד לכתיבתו הנוכחית של הרב, הריהו האור הפחות אידילי שבו כתיבתו מאירה את החיים בעולם חרדי, וההתראה שהיא מספקת מפני עולם הנשלט על ידי הלך-מחשבה פטריארכלי.


יום שלישי, יולי 19

במבי שוב הביתה: על ספורט ודיני חוזים

האם נמכרה הפועל תל אביב בזול ולאדם הלא-נכון בשל אסטרטגיה משפטית מוטעית? אולי, ואולי לא.


לא בכל יום קוראים על סוגיות חוזיות דווקא במדורי הספורט שבעיתונים (אף כי הספורט המאורגן המודרני נתון למשפטיזציה אינטנסיבית, וכמעט בכל בי"ס למשפטים שמכבד את עצמו בארה"ב הקורס "Sports Law" הוא חלק סטנדרטי של תכנית הלימודים. קיימים אפילו כמה כתבי עת מכובדים ליחסים שבין משפט וספורט, ובלוג אקדמי פופולרי.)


השבוע התבשרנו שאופרת הסבון החוזית של ספורט הישראלי -- יחסי השליטה והבעלות הסהרוריים בקבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב -- באה אל קיצה בפסיקה של בית המשפט (להזכירכם שני אנשים שונים טענו לבעלות על המועדון והתסבוכת המשפטית חגגה לא פחות מהתסבוכת האישית-רכילותית). רציתי להתייחס לאספקט החוזי של סיום הסכסוך, שבעתונות הישראלית כונה "במבי" (BMBY, Buy Me Buy You) והוא ידוע בעיקר מתחום פירוק השותפויות או בעלות תאגידית משותפת בכינוי Deadlock option (בעגה המשפטית הוא מכונה לעיתים Shotgun Clause). למנגנון הזה יש כמה וריאציות ונדמה לי כי זו שהופעלה בפרשת הפועל תל אביב אינה הוריאציה האופטימלית. אפרט בהמשך, לאחר תיאור קצר של המנגנון עצמו.


בעולם התאגידי, ה"במבי" (אני נכנע כאן לעגה התקשורתית) הנו מנגנון מקובל יחסית במסגרתו שותפים עסקיים, או בעלי מניות שמכירים באפשרות שיסתכסכו בעתיד, מכינים מראש מנגנון יציאה מבלי שידוע מראש מי מהם יצא (ימכור את חלקו) ומי יוותר (לדוגמא חשוב במיוחד להכניס סעיף כזה, או דומה לו, להסכמים של סטארט-אפים במסגרתם התכליות האסטרטגיות של השותפים יכולות להיות שונות מאוד). היות שבשלב בו כבר קיים סכסוך בין הצדדים קשה (וארוך) לנהל מו"מ, נקבעים מראש כללי משחק ההופכים את ההחלטה הסופית על הפירוק להחלטה חד צדדית של אחד הצדדים, לא לעניין של הסכם משותף. מה שאמור לאזן את החדצדדיות של ההחלטה אם לפרק או לא (Deadlock option notice, ה-shot של ה-shotgun) היא חדצדדיות הפוכה: מחיר היציאה (לדוגמא המחיר למניה שהצד הנשאר ישלם לצד היוצא) נקבע חדצדדית על ידי הצד שאינו הצד המחליט מי יצא ומי יוותר.


זה נשמע אולי מבלבל, אך למעשה פשוט מאוד: נניח שאחד הצדדים מגיע למסקנה שיש לפרק את השותפות. הוא אינו יכול לכפות יציאה על הצד שני, אך הוא יכול לפנות אליו בהצעה לרכוש את מניותיו במחיר מסויים למניה. במסגרת מנגנון במבי אשר נקבע ex ante, ההצעה הופכת אוטומאטית להצעה כפולה, רכש/מכר: לרכוש את מניות הניצע או למכור לניצע את מניות המציע. הניצע מקבל אופציה, או כח קיבול ביחס לשתי הצעות מקבילות שכל אחת מהן מוציאה את השניה: להענות להצעה למכור את מניותיו במחיר שנקבע, או להענות להצעה לקנות מן המציע את מניותיו במחיר בו ביקש המציע לרכוש בעצמו את המניות. אחד הצדדים – הניצע – שולט בבהחלטה איזה חוזה לבצע, רכישה או מכירה, והצד השני – המציע – שולט במחיר. ההצעה הכפולה הנה, כמובן, הצעה בלתי חוזרת ובדרך כלל נמסרת לזמן שאינו רק קצוב אלא גם יחסית קצר. בנוסף, על המנגנון לקבוע את התוצאה האופרטיבית של אי תגובת הניצע להצעה, היות שתכלית המנגנון הנה לכפות תוצאה אופרטיבית כלשהי (קנייה ע"י צד א' או מכירה על ידו) באופן שהניצע לא יוכל לסכלה על ידי אי-תגובה. יש כאן איפה חריגה מסוימת מן הכלל החוזי הידוע הקובע ששתיקה או אי-תגובה אינן, בדרך כלל, כשירות להיחשב כקיבול אופרטיבי של הצעה חוזית (היות שחריגה זו מוסכמת מראש על ידי שני הצדדים אין כאן הפרה של כלל דוגמת סעיף 6(ב) לחוק החוזים חלק כללי).


עד כאן הניתוח הטכני, ומכאן לביקורת קונסטרוקטיבית ואבחנה בין וריאציות שונות של המנגנון.

לכאורה, הליך הבמבי הנו הליך מצויין היות שהוא: 1. נוטה לקבוע למניה מחיר ריאלי והוגן, היות שכשהמציע פונה לניצע הוא אינו יודע אם המחיר למניה שהוא קובע יהיה מבחינתו מחיר קניה או מחיר מכירה; 2. מאפשר לפרק שותפות לא-פונקציונאלית במהירות וביעילות ללא מו"מ מתמשך; 3. נוטה להשאיר בעסק את הצד שראוי שיישאר בו, היינו את מי שיכול להביא לעסק ערך שולי רב יותר בהמשך, היות שהמניה שווה לו יותר מאשר לצד השני ("ולואציה" גבוהה יותר).


אז למה "לכאורה"? כי הבמבי חשוף לניצול לרעה ולעיוותי וולואציה. ראשית, בעיקר בשל הלו"ז הקצר והקושי לסגור מימון בלו"ז קצר, יש במסגרת הבמבי עדיפות מבנית לצד המבוסס יותר. זו תקלה, כי הבמבי אמור להשאיר בעסק את הצד שהולואציה שלו גבוהה יותר, לא את מי שמסוגל לממן עסקת רכש במהירות ובזול יותר, היינו מי שיש לו יתרון מקרי במונחי נזילות. שנית, הבמבי נתון להפרות של חובת ת"ל בתזמון שלו: אחד הצדדים, המעוניין להיפטר מן הצד שני, "אורב" לו, ממתין למועד בו ברור לו שהצד השני נמצא בקשיי נזילות יחסיים (בשל התחייבויות אחרות או טעמים אחרים שאינם קשורים ליחסים בין הצדדים), פותח בהליך במבי קוניונקטורלי. יתר על כן, צדדים החוששים מהתנהגות טקטית כזאת של הצד השני יאלצו במהלך כל חיי החוזה להגן על עצמם מפני "במבי קוניונקטוראלי", ולכך יש עלויות משמעותיות ופגיעה ביחסי האמון בין הצדדים.


לחלק מן העניינים הללו יש פתרונות. למשל, קביעת "זמן צינון" במסגרתו הצד הפותח בהליך מחוייב להודיע לכך לצד השני זמן מסויים מראש, או קביעת תנאים מה יחשב להנהלה תקועה או לא אפקטיבית עקב הסכסוך (Management Deadlock) שיצדיקו פתיחה בהליך פירוק שותפות כזה (אולי על ידי החלטה של גורם מקצועי בלתי תלוי, מעין בורר לשאלה זו בלבד). עם זאת, זכרו שעצמתו של הבמבי הנה לא רק בולואציה שהוא יוצר אלא בחדצדדיות והמיידיות שלו, כך שככל שהחוזה יכלול חיובים קואופרטיביים או נוספים, יפגעו תכונות אלה.


הביקורת המרכזית על המנגנון הנה כי עיוותי ולואציה חלים גם בשל העדר אינפורמציה. בשונה מהליך של מכירה פומבית או התמחרות המנוהלת על ידי צד שלישי, בו שני הצדדים מחליפים (בעצם נקיבת מחיר) אינפורמציה ביחס לולואציה שלהם, בהליך במבי הצד הנוקב במחיר עושה זאת בדרך כלל על בסיס מידע חלקי יותר. בפרשת הפועל תל אביב ניתן היה להתרשם שהמציע, מוני הראל, קבע מחיר נמוך יחסית, של ששה מיליון ₪, שאינו בהכרח משקף את הולואציה שלו, תוך ציפייה ששותפו-יריבו אלי טביב יחליט למכור במחיר זה, מתוך הערכת-חסר של הולואציה של טביב, בין השאר בשל דיסאינפורמציה שטביב עצמו פיזר ביחס לרצונו לצאת מן המיזם. העתונות דווחה על "תדהמה" בקרב מקורבי הראל על כך שטביב החליט לקנות ולא למכור במחיר זה; בראייה לאחור, נראה שהראל קבע מחיר בחסר לא בשל הולואציה שלו אלא בשל הנחה (שגויה) שהוא יהא הרוכש בהליך, לא המוכר, וכמו כל רוכש הוא מעדיף לקנות בזול. צד שמניח שסביר יותר שהוא יהיה, בסוף היום, הרוכש, יטה לקבוע מחיר נמוך מהולואציה האמיתית שלו, ונהפוך הוא בצד המניח שבסופו של יום הוא יהיה המוכר, אשר נטייתו תהיה לקבוע ולואציה גבוהה מהערכתו האמיתית. קביעת המחיר באופן שהנו רגיש להנחות כאלה יכולה לגרום לכך שהניצע יקנה או ימכור בשל ההטייה האמורה, לא בשל הבדלי ולואציות אמיתיים. לפיכך עשוי להיווצר מצב בו הצד "הלא נכון" יוצא מהמיזם.


פיתרון לבעיה זו, שהתגלתה כאן בעצמתה, הנו וריאציה על מנגנון הבמבי הקלאסי. במסגרת וריאציה זו, "במבי דו-שלבי", הצדדים מנהלים מו"מ תחרותי (במבנה של מכירה פומבית) על הזכות לא לנקוב במחיר (פוזיציה שטביב זכה בה בפרשת הפועל תל אביב ללא כל העברת אינפורמציה או תשלום אחר). שלב מקדמי זה מסרבל את התהליך ודורש מידה של שיתוף פעולה בין הצדדים, אך הוא מבטיח ברמה גבוהה יותר של וודאות שהצד בעל הולואציה הגבוהה יותר יהיה הצד הרוכש.


השלב המקדמי מנוהל כתחרות או כמכירה פרטית (private auction) רציפה, תחומה בזמן, במסגרתה כל צד רשאי להציע סכום גבוה יותר (bid) עבור הזכות להיות הניצע. הצד שמפסיק להציע ופורש מהתחרות יהיה הצד המציע, היינו הצד שאינו מחליט אם, מבחינתו, יהיה זה חוזה רכש או חוזה מכר. בשלב זה המתמודדים אינם יודעים מי מהם יהיה הרוכש ומי המוכר – הדבר יקבע רק בשלב הבא, הסופי.
ההליך גורם לכל צד להעביר אינפורמציה על הולואציה שלו לצד השני. שימו לב להבדל שבין הליך הבמבי הדו-שלבי ומכירה פומבית רגילה: במכירה פומבית רגילה, הצדדים מתחרים על פוזיציה ידועה מראש (נניח, רכש). במנגנון במבי דו-שלבי הצדדים מתחרים על פוזיציה של החלטה. לו היו טביב והראל מבצעים במבי דו-שלבי, סביר להניח כי הראל היה מגלה כי הולואציה של טביב גבוהה משהניח; אך לא זו הנקודה המרכזית. הנקודה המרכזית הנה כי יתכן שהולואציה של הראל למעשה גבוהה עוד יותר: הבמבי הדו-שלבי לא איפשר לברר זאת. הבמבי הדו-שלבי היה מברר טוב יותר את יחסי הולואציה ההדדיים בין הצדדים ומבטיח, כי הצד המחליט אם להישאר או לצאת הנו אכן הצד בעל הולואציה הגבוהה יותר (אם הולואציות זהות אין חשיבות להכרעה).


הבמבי הדו-שלבי מנסה לשלב בין במבי קלאסי למכירה פומבית. הוא משמר את האבחנה בין קובע המחיר וקובע העסקה כי הצד שקובע את המחיר הנו הצד הפורש מן התחרות בשלב המכין, כך שלא הצד הקובע את העסקה קובע את המחיר, כבמכירה פומבית רגילה. והוא משלב בו שלב מכין האמור להבטיח כי אכן הצד בעל הולואציה הגבוהה יותר יהיה זה שיחליט – במחיר שקבע הצד השני – אם לצאת מן השותפות או להישאר.


מסקנתי ביחס להליך מכירת הבעלות בהפועל תל אביב הנה, איפה, לא כי ההליך הצליח או לא מבחינת התוצאה הסופית – אין לי מושג אם הראל או טביב היו מסיימים בפנים או בחוץ אם היו מפעילים "במבי דו-שלבי" – אבל אינדיקציות של "תדהמה" בהליכים כאלה מורות בדרך כלל כי הוא לא תוכנן ולא בוצע כהלכה. גם ל"במבי דו-שלבי", כמו לכל מנגנון, יש חסרונות, בין השאר סירבול מסויים שהבמבי ה"קלאסי" פטור ממנו. קיימים ניואנסים ווריאציות רבים נוספים למנגנוני פירוק כאלה (בין השאר הפירוק יכול להיות חלקי, היינו על גרעין שליטה שיותיר את הצד ה"יוצא" כבעל מניות מיעוט), וחשוב להביא בחשבון נתונים נוספים העוסקים ביחסים בין הצדדים, נתחי הבעלות שלהם וכד'; מובן כי "תחרות" כזו יש לתכנן באופן שונה לגמרי כאשר מעורבים יותר משני שותפים.


* * *

ולנקודה אחרת לחלוטין, העוסקת בפסק הדין של השופטת רות רונן מביהמ"ש המחוזי בתל אביב שדן בהליך הבמבי בין הראל לטביב. השופטת נתנה פסק דין סופי בו-ביום בו נשמעו ההוכחות. אינני יודע אם זהו שיא ארצי (זה איננו שיא עולמי, היות שפסקי דין מיידיים בסוגיות עסקיות ניתנים במספר בתי משפט, בעיקר ב- Chancery court של מדינת דלוור בארה"ב) אך הוא ודאי משובח על פני גרירת סוגיות ללא צורך וללא נשוא משך חודשים ואף שנים, המאפיינת את המערכת שלנו שמתנגדת בכל כוחה למעבר לליטיגציה במבנה של התדיינות רציפה מיום ליום, או מבנים הדוקים יחסית לקיים, ואשר הטולרנטיות שלה לשטויות, תכסיסנות פרוצדוראלית והעדר שיתוף פעולה בין הצדדים (למה נכחד, במחוזות מסויימים יותר מאשר אחרים) היא לשנינה בפי כל מלבד השחקנים הישירים המרוויחים מכך. לשופטת רונן, כה לחי.