תג

יום שלישי, פברואר 17

Law and Economics and the Global Economic Crises

As Avishalom Tor wrote in the previous posting, an interesting discussion on the causes of and remedies to the global economic crises took place in the EMLE midterm meeting in Hamburg. The discussion, however, was conducted in the framework of the dominant economic paradigm – trust in the operation of markets, focusing on traditional market failures and extensive discussion of the failure of regulation in correcting these market failures, under the assumption that wealth maximization is the prime goal of policy makers including the law. I believe that the current economic crises ought to prompt us to re-think about the paradigm and indeed about Law and Economics and its future development. I would like to mentions here two points among many others meriting discussion– psychology and fundamental values.

The behavioral approach in economics and in Law and Economics established itself in recent years as an important addition to economic analysis. However, until now this approach has focused on various phenomena on the level of the individual player and mainly in the context of micro-economics and individual behavior in market conduct. The recent global crises prove the need to extend this approach in additional avenues, among which are macro economic theory. Trust in the economic system, for example, can be of major importance to economic results. It has been thus far assumed, for example, that despite individual psychological effects, which distort individual conduct in the stock markets, on the aggregate level one has to analyze stock markets in a pure rational framework. The current crises prove this to be wrong. Overall fall of trust can bring to irrational micro and macro market activities. If people would not trust their countries economy and government, rescue packages introduced by various governments in order to stimulate the economy might not do the job. Economists analyze real economic activities but it seems that the psychological factors exercise a significant role in economic performance.

Beyond shaking the crud rationality assumption used by traditional economic models, the behavioral approach so far has not produced other methodological tools and models to analyze operation in economic and non-economic markets. Likewise, its findings negate the accuracy of traditional economic models but are far from being rigorously incorporated into existing models. This is an important challenge for the years to come.

The second point is in the realm of normative economic analysis and the philosophical foundations and values that has been dominating economic theories in the last few decades. One of the sources of the current global crises is borderless greediness. The corporate world and its actors were trying to make more and more money, far beyond is needed for good life. This behavior is reflection of the prime and sole normative goal set by economic policies in recent decades – maximization of wealth and growth, which is also reflected by most of scientific writings including Law and Economics work. The success of the Chicago school, intertwined with the Regan-Thatcher ideology leaving its marks on the policies of both left and right in the western world, affected not only policy-makers and scholarly analysts and advisers, but also individual conduct, as the very ones that brought to the bubbles causing the financial crises.

Behavioral studies have shown the there is no perfect correlation between wealth and happiness, growth and utility, and these findings are another reason for change of values within economic policy and indeed the economic science. I think that we – the Law and Economics community - have to take seriously a re-visit in the philosophical foundations of our own works.

יום שלישי, אוגוסט 26

בלדה

היום התפרסמה ב"גלובס" ידיעה על כך שאהוד ברק מעמיד למכירה את דירתו במגדלי אקירוב שבתל-אביב בכ-40 מיליון שקל.

ידיעה זו באה ימים ספורים לאחר הדיווח על כך שרעייתו של ברק, נילי פריאל, הקימה חברת ייעוץ שנועדה לסייע ליצירת קשרים בין אנשי עסקים בחו"ל לבין פוליטיקאים, אנשי עסקים ו"מובילים חברתיים" בישראל (הפעילות הופסקה בעקבות הביקורת הציבורית).

מתוך הערכה כנה ואמיתית לאדם רב פעלים וברוך כשרונות שתרומתו לבטחון ישראל לא תסולא בפז, אני מבקש לאמר כמה מלים, ומקווה כי יענקל'ה רוטבליט האגדי לא יכעס יתר על המידה על עדכון שירו "בלדה לעוזב קיבוץ".


לפני יובל שנים עזב את הקיבוץ
עם קיטבג משופצר, ובלוריתו המתנפנפת.
אמרו עליו: "נראה איך יסתדר בחוץ,
תראו שעוד יחזור, על ארבע אל הרפת".
היה בגדוד לוחם ובסיירת,
אך לעתים לבש בגדי אישה...
(לחברים סיפרו גרסה אחרת,
כי לא יכלו לשאת את הבושה).

פעם ביובל הגיע לביקור,
היה חומק בשביל, ועם הוריו יושב בחדר.
מסמיק מעט נבוך ולא מרבה דיבור -
"כן" ו"לא", "אל תדאגו", "אצלי הכל בסדר"...
אומר שלא צריך, אבל לוקח --
קילו אלכסנדר וכמה יונתן;
וממלמל: "תודה, אתה יודע,
רק בשביל הדרך, כמובן".

הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב,
זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב.
הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב,
זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב.
הוא, הוא עוד ישוב.

איך השנים חולפות, קשה להאמין,
עם כרס ייצוגית, אך בלי אותה פלולה.
אומרים חושב בשמאל, וחי לו בימין,
בווילה שבנה, אי שם קרוב לשולה.
כשפעם ביובל הוא לביקור מגיע,
על זרועו אישתו היחצ"נית,
יושבים עם משפחה על כוס סנגריה,
הקיבוץ מביט במכונית.

הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב,
זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב.
הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב,
זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב.
הוא, הוא עוד ישוב.

איזה בן קיבוץ בא לבקר בעיר,
נבוך עם התרמיל, ובלוריתו המתנפנפת.
הוא ויסקי טוב מוזג, תשתה בחור צעיר,
ומחייך: "ספר - אז מה נשמע ברפת"?
אוהב לשקוע בכורסא בנחת,
להזכיר כל פעם גם אם לא נחוץ,
בשיחה שמסביב קולחת -
"כשאני הייתי בקיבוץ".

הוא לא ישוב, הוא לא ישוב,
ולמה לא ולמה לה ולא חשוב,
הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב,
ולמה לא ולמה לה ולא חשוב.
הוא, הוא לא ישוב.

יום רביעי, מאי 21

דרישות התפקיד

החלטת היועץ המשפטי לממשלה לפסול את מועמדותו של ראש עיריית רמלה, יואל לביא, לתפקיד מנהל מינהל מקרקעי ישראל, צריכה להוות ציון דרך בעבור מקבלי ההחלטות. יש לקוות שהיא תשפיע מעתה והלאה על האופן שבו הם יבדקו את מידת התאמתו לתפקיד של מי שצריך לעמוד בראש הגוף האחראי על עיצוב ויישום מדיניות הקרקעות בישראל.

אין במדינה הרבה גופים חזקים ומשפיעים כמו מינהל מקרקעי ישראל. מנהל המינהל מחזיק בסמכויות רבות מאוד בכל הקשור לקביעת השימושים בקרקעות המדינה השונות, או להחלטה בשאלה מי ייהנה מהן יותר ומי פחות. יש לו גם אפשרות לעצב מדיניות על פי תפישתו, באמצעות פרשנויות למקרים בשטח.

העומד בראש גוף כל כך חזק חייב להיות איש מקצוע, אדם נטול פניות ואינטרסים - עד כמה שניתן - שהחלטותיו יתקבלו על סמך בחינה נכוחה של המציאות ולא על סמך שיקולים פוליטיים, כלכליים, דתיים, עדתיים ואחרים. מנהל המינהל צריך להיות מי שגם יוכל לעמוד מול לחצים מגורמים פוליטיים, עסקיים ואחרים.

החלטתו של מני מזוז לפסול את מועמדותו של לביא התקבלה בעקבות פנייתם של ארגונים חברתיים, בהם האגודה לצדק חלוקתי, אשר ביקשו ממנו לא לתת הכשר למינויו של אדם דוגמת לביא, שהקריירה הציבורית שלו רצופה בהתבטאויות גזעניות נגד ערביי ישראל.

בחוות דעתו כתב מזוז, כי מינויו של לביא "יגרום לפגיעה קשה באמון הציבור במערכות השלטון", ואכן, אם המינוי היה מתקבל, הדבר היה עלול להעצים את השבר עם המגזר הערבי בישראל.

אין ספק שהיועץ מזוז קיבל את ההחלטה הנכונה. אדם הנגוע בגזענות, אסור שישמש בשום תפקיד ציבורי בכיר במדינת ישראל, על אחת כמה וכמה בתפקיד דוגמת מנהל מינהל מקרקעי ישראל.

עכשיו צריכים שר השיכון זאב בוים, הממונה על המינהל, וראש הממשלה אהוד אולמרט למצוא מועמד חדש לתפקיד, וראוי כי בבואם לעשות זאת יעמדו לפניהם כמה כללים, שאם יפעלו לפיהם, אין ספק כי מנהל המינהל הבא יהיה אדם ראוי: אדם ישר שאין בעברו הרשעות ואין בהווה שלו חשדות; אדם הרואה את כל אזרחי המדינה כשווי זכויות הראויים ליחס שוויוני; אינו שייך למפלגה פוליטית; אין לו ולמקורביו אינטרסים ישירים הנוגעים לפעילות המינהל; איש מקצוע בתחום פעילות המינהל.

כעת הכדור נמצא בידי השר הממונה וראש הממשלה. הם אלו שיקבעו אם ברצונם שהמינהל יהיה גוף הפועל ממניעים ענייניים, ובראשם בחינת הדרכים ליישום מדיניות חלוקת קרקעות צודקת, או שיהיה גוף סמי-פוליטי, המונהג בידי מי שמשרתים את השלטון ולא את העם.

המאמר פורסם הבוקר בעיתון הארץ.

יום חמישי, אפריל 10

הון ושלטון מוניציפאלי

לברון אדמונד דה רוטשילד, "הנדיב הידוע", זכויות רבות בבניין הארץ. בזכותו הוקמו כאן מושבות, שברבות הימים התפתחו לערים גדולות. משפחת רוטשילד ידועה בתרומתה הרבה ליישובי הארץ, אך יישוב אחד היא השאירה תחת חסותה המלאה והיא מנהלת אותו עד היום כרכושה הפרטי. בחסות המשפחה נהפכה קיסריה לאחד היישובים העשירים בארץ.

במשך השנים הופרה שלוותם של עשירי קיסריה כמה פעמים, ובכל פעם הכסף והקשרים הצליחו לתקן את המצב ולהחזיר אותם לחיי הבועה שלהם. תחילה היה זה הכפר ג'יסר א-זרקא. בתיו התקרבו יתר על המידה לקיסריה. הפיתרון להתקרבות בלתי ראויה זו, בין העשירים לעניים, נמצא בדמותה של חומת עפר גבוהה שהוקמה בין שני היישובים. חומה אשר מסתירה את העוני של ג'יסר א-זרקא והופכת אותו לנוכח-נפקד לגבי שכניו מדרום. כך גם באשר לבניית אזור תעשייה. כפי שהסביר באחרונה ראש עיריית אור עקיבא, אזור התעשייה אמור היה להיות משותף, אך יום אחד החליפו את השלט מ"פארק תעשייה אור עקיבא-קיסריה", ל"פארק תעשייה קיסריה".

איום חמור אף יותר לא איחר לבוא, הפעם מכיוון משרד הפנים, שהצהיר על כוונתו לאחד את קיסריה עם אור עקיבא, שכנתה ממזרח. במשך שנים התהדרו תושבי קיסריה בקרבה הרבה בין היישובים, על שיתופי הפעולה ועל ילדי אור עקיבא הזוכים מדי פעם לחבוט בכדורי הגולף במשטחי הדשא של שכניהם העשירים. פתאום, כאשר מבקשים מהם להתאחד עם שכניהם שאותם הם כה אוהבים, מתברר שהאהבה הזאת תלויה בדבר, וכי תושבי קיסריה לא נלהבים לשתף את שכניהם בכספי הארנונה שלהם ובקבלת ההחלטות לגבי יישובם.

קרן הברון רוטשילד נחלצה לעזרת נתיניה, ושלפה את הקלף המנצח שלה - חוזה החכירה של קיסריה מהמדינה אשר תקף עד 2022. די היה באזכורו כדי שמשרד הפנים, שבזמן האחרון מתמחה בהצהרות גדולות ובמעשים מוגבלים מאוד בכל הנוגע לאיחוד רשויות, ימהר להתקפל ולוותר על איחוד היישובים. זאת בתמורה להסכם, שלפיו תעביר החברה לפיתוח קיסריה מדי שנה 3.5 מיליון דולר ליישובי הסביבה, כאשר חלק ניכר מן הכסף יועבר לאור עקיבא.

הנה חזרנו לימי "הנדיב הידוע", רק שהפעם נדיבותו מקורה לא ברצון לסייע בבניין המדינה, אלא בשאיפה לקנות את עצמאותו משכניו הלא "קיסריים". ולא זו בלבד, אלא שגם חלוקתם של אותם 3.5 מיליון דולר מעוותת, כאשר היישוב העני ביותר באזור, ג'יסר א-זרקא, נאלץ להסתפק בחלק קטן בלבד מן הסכום. "נדיבות" שכזו אסור שתיענה בחיוב על ידי המדינה.

מקרה זה הוא חלק ממגמה הולכת ומתפתחת של הפיכת הפערים המעמדיים והכלכליים בישראל גם לפערים מרחביים. בעלי היכולת מנתקים את עצמם במודע מכלל האוכלוסייה, ומוכנים לקנות בכסף את ההפרדה בינם לבין פשוטי העם. תופעה זו באה לידי ביטוי בהצטופפות בעלי ההון במגדלי היוקרה המנותקים מסביבתם העירונית, כמו גם בהתרבותם של מתחמי המגורים המסוגרים דוגמת ארסוף ודומיה. הון ושלטון (מוניציפאלי) - כבר אמרנו?

המאמר התפרסם הבוקר בעיתון "הארץ".

שבת, מרץ 29

אזרח ערבי כחשוד תמידי - פרופיילינג בשדות התעופה


ברק מדינה ואילן סבן

לפני ימים ספורים התקיים בבית המשפט העליון דיון בעתירתה של האגודה לזכויות האזרח נגד התיוג (הפרופיילינג) של אזרחי המדינה הערבים בשדות התעופה. כנהוג במקומותינו בעת האחרונה, דיון זה לא זכה לתשומת לב ציבורית. תשובת המדינה לעתירה, על אף מסכי הערפל שהותירה, מאשרת במשתמע את מצב הדברים הבא: כל אזרח ערבי, אך בשל היותו ערבי, זוכה ל"יחס מיוחד" בשדה התעופה. הוא ומטענו נבדקים בדיקה קפדנית מזו שלה כפוף אזרח יהודי.
כבנים לעם שהיה קורבן לתיוג כ"קהילה חשודה" אנו מתקוממים על כך, וכבני החברה הזו אנו מבקשים להזהיר מפני המחירים שאנו משלמים ונשלם על כך.

כל פעולה של תיוג על בסיס גורף של לאום (או גזע או דת) נושאת עמה בו-זמנית לא נזק אחד אלא לפחות שלשה.
נזק אחד, שהמדינה הבטיחה למתנו, הוא הפגיעה בפרטיות וההשפלה הנלוות לבדיקה שונה שהיא פומבית. בהדרגה, ועד ינואר 2011, כך הצהירו נציגי המדינה בבג"ץ, יוכנסו לשימוש מכשירי שיקוף משוכללים והבדיקה המיוחדת של "כבודת הבטן" של הנוסע הערבי (המטען הנשלח לבטן המטוס) תיעשה שלא למול הנוסעים האחרים. אשר לבדיקת כבודת היד והנוסע עצמו, המדינה הסתפקה בהבטחה כללית לעשות מאמץ "למעט ככל האפשר בהבחנות בין אזרחי המדינה". במילים אחרות, הפגיעה בפרטיות ומימד ההשפלה הפומבית יצטמצמו (לא ברור באיזה שיעור), אך לא ייעלמו.
אלא שגם אם השינויים המובטחים הללו יקוימו, אין הם מקהים כלל את הפגיעה העמוקה הנגרמת לאזרחים הערבים מכך שמדינתם שלהם מסווגת אותם, רק משום מוצאם, כמסוכנים, כמי שחשודים בנכונות להרוג חפים מפשע. שום מכונת שיקוף לא תעמעם פגיעה זו. היא מתגבשת גם לו היה מדובר באמצעי פיקוח אחד הננקט בנימוס במסדרון צדדי. לב הדברים הוא מודעותם של הערבים לבידולם על ידי מדינתם, סיווגם על ידה כמסוכנים יותר.
לכך נוסף נזק שלישי, זה המשתלשל ממודעותם של האזרחים היהודים לתיוג האמור. התיוג מחלחל הלאה, הוא מזין את ההפליה הקשה בה נתקלים אזרחי ישראל הערבים המבקשים לשכור דירה, לבלות במקום ציבורי או להתקבל לעבודה. אם השב"כ היודע-כול חושד בכל אזרח ערבי, מה לנו כי נלין על אזרח יהודי מן השורה, שאין עומדים לרשותו מכונות שיקוף ואפשרות לערוך תחקירי עומק? קוצר-הראיה של השב"כ במדיניות התיוג שלו הוא על כן עותק-נשימה. הוא תורם לתוויה הגזעניים של המציאות הישראלית, והוא עיוור לקשר בין הגזענות לבין יציבותה הפנימית של ישראל.

האם משהו יכול להצדיק את הנזקים הקשים הללו? כעניין עובדתי, אף אזרח ערבי לא היה מעורב מעולם בטרור אווירי. משיבים לנו התומכים במדיניות התיוג שתי תשובות. האחת: "לא משנה מידת המעורבות בטרור האווירי, אלא המעורבות הכללית בפח"ע". זו תשובה שקשה לדחותה על הסף, אך היא לא יכולה להפוך אוכלוסיה שלמה לחשודה. האם משום שצעירים מזרחים מעורבים יותר באלימות במועדונים ניתן לבצע בכל צעיר מזרחי בדיקה מיוחדת לפני כניסתו למועדון? מדינה דמוקרטית מתנה את פגיעתה באזרח שלה בקיומו של חשש קונקרטי כלפיו ובדרגת הסתברות ממשית.
והתשובה השניה של התומכים: "המדינה אינה חוששת רק מטרוריסט אלא מאנשים תמימים המנוצלים על ידי אחרים". אלא שמחקר מהימן הצביע על כך שאין ולוּ אזרח ערבי אחד ב"תמימים המנוצלים". כל התמימים שנוצלו היו זרים, ובעיקר נשים אירופיות. והנה משום שמדובר בזרים, הם חורגים מהתיוג האתני, ועל כן העדיפות צריכה להינתן לבדיקה רנדומאלית, כזו שאינה פוגעת מראש באף אחד.

ולבסוף, יש להקשות מכיוונה של המידתיות. אם אין די בבדיקה רנדומאלית, מדוע לא לנקוט בדיקה אוניברסלית, הזהה לכל האזרחים הישראלים העולים לטיסה? מהלך זה יצריך אולי עוד בודקים, ויהיה כרוך באי-נוחות שתתבטא במספר דקות נוספות של בדיקה. ואולם, מדינה דמוקרטית אינה יכולה לחסוך באמצעיה או לחסוך בזמנם של הנוסעים היהודים על חשבון החשדתם של אזרחיה הערבים. בימים הקשים והמפוחדים ביותר שלאחר 9/11 לא אימצו ארצות הברית, קנדה, בריטניה, ספרד, גרמניה וצרפת, תיוג אתני של אזרחיהם הערבים או המוסלמים.
אלא שחושינו שלנו קהו. החטוטרת הגזענית שלנו נעלמה מעינינו. אלא שהיא לא נעלמה ולא תעלם מעיניהם של קורבנותיה, ואת גב כולנו יום אחד היא תכריע.


פרופ' ברק מדינה הוא מרצה למשפט ציבורי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה סייעה לאגודה לזכויות האזרח בעתירתה.

יום ראשון, מרץ 23

איך מתקנים באמצעות ההעדפה

(הגיגים אישיים בשאלת ההעדפה המתקנת)

דורון מנשה

רקע

1. אחת השאלות המרכזיות שמעוררת מדיניות של העדפה מתקנת היא השאלה בדבר מידת ההצדקה של העדפת פלוני המשתייך לקבוצת המיעוט, יהיו נתוניו האינדיבידואליים אשר יהיו, על פני אלמוני שלכאורה עדיף בכישוריו ומשתייך לקבוצת הרוב. זאת אך ורק על בסיס השתייכותם הקבוצתית, וללא כל התייחסות לנתוניהם האינדיבידואליים.

2. דוגמא ידועה בהקשר זה היא דילמת "בת כורה הפחם". בדילמה זו מתבקש לבחון כיצד, אם בכלל, ניתן להצדיק העדפה מתקנת בקבלה ללימודים אקדמיים של פלוני בנו של נוירוכירורג אפרו-אמריקאי מפיטסברג על בתו הלבנה של כורה פחם מהאפלאצ'ים.

3. את הבעיה המתעוררת כאן ניתן לדעתנו לנסח באופן הבא: במקרה זה הפרופיל המשוער של אותו פלוני, כפי שעשוי היה לעלות מהשתייכותו לקבוצת מיעוט מופלית (במקרה זה קבוצת האפרו-אמריקאים שמונח כי סטטיסטית הם אוכלוסייה חלשה יותר סוציו-אקונומית, ולכן יש מקום לתקן את חוסר השוויון כלפיהם באמצעות העדפה מתקנת), נראה כנסתר על ידי ראיות אינדיבידואליות המתייחסות לפלוני עצמו. הבעיה היא שלכאורה, אם הפרופיל המשוער האמור של קבוצת המיעוט (דהיינו, היותם קבוצה חלשה סוציו-אקונומית ברמה הסטטיסטית) הוא אשר היווה את הבסיס לרצון להעדיפם, מדוע בכלל להסתמך עליו, אם ניתן להשיג נתונים אינדיבידואליים מדויקים יותר תחת ההכללות הסטטיסטיות הבלתי מדויקות?

4. האם ניתן להצדיק העדפה מתקנת במקרה זה ודומיו? אני סבור שבחלק מהמקרים התשובה לשאלה זאת יכולה להיות חיובית. ברשימה זאת אנסה להציג טיפולוגיה בלתי ממצה של סוגים שונים של העדפה מתקנת (הטיפולוגיה בלתי ממצה משום שאתמקד כפי שיובהר להלן אך בהעדפה במישור הזכויות האינדיבידואליות). טיפולוגיה זו תוכל לסייע באיתור המקרים בהם מדיניות העדפה כאמור יכולה להיות מוצדקת.

5. הערה מקדימה שאפשר תימנע חוסר הבנה אצל הקורא ותתחם את השאלה שביסוד רשימה זאת: לגישתי יש להבחין בין העדפה מתקנת שמטרתה תיקון פגיעה בזכויות קבוצתיות לבין העדפה מתקנת שמטרתה תיקון פגיעה בזכויות אינדיבידואליות (ובכלל זה הבטחת שווין הזדמנויות ברמה האינדיבידואלית)*.

6. מקרים המתייחסים לזכויות קבוצתיות במובהק הם למשל מקרים של אי הפניית משאבים למוסדות יוצרי התרבות של קבוצת המיעוט (למשל תיאטראות, ספרות וכיו"ב). לרוב מישור הזכויות הקבוצתיות אינו מעורר את דילמת בת הכורה. זאת משום שבמישור הזכויות הקבוצתיות ניתן לרוב לתקן את האפליה באמצעות העדפה בהקצאת משאבים (אז לא מתעוררת דילמת "בת הכורה"). ביתר המקרים, וככל שנדרשת העדפה המתקנת בקבלה למשרות וכיו"ב, הטעם שעומד ביסודה הוא קבוצתי כגון גיוון או אינטגרציה (טעמים יובהרו להלן) להבדיל מרציונאל של שוויון הזדמנויות ברמה האינדיבידואלית. משכך גם במקרה זה אין פגיעה בעקרון השוויון בהתייחס לאי הקבלה של בת הכורה. יחד עם זאת יצוין כי אין טענה זאת נקייה מספקות. כשלעצמי אני סבור כי ניתן לומר כי אם בת הכורה היא טובה או מוכשרת יותר אזי יש לה זכאות, במובן של desert, להתקבל. ככל שאכן ישנה זכאות כזו עדיין יש צורך להצדיק את שלילתה לצורך מטרה קבוצתית כלשהי ובעיית בת הכורה שבה ומתעוררת. יחד עם זאת, כפי שאבהיר, רציונאל הגיוון ורציונאל האינטגרציה ממילא אינם יכולים לשאת על גבם את כובד את משקלה של ההעדפה המתקנת בקבלת משרות וכיו"ב. לכן גם לפי גישה זאת עדיין מוצדקת ההתמקדות במישור של זכויות אינדיבידואליות בבחינת דילמת בת הכורה.

7. חשוב יחד עם זאת להבהיר כי עצם העובדה שהאפליה שרוצים לתקן נעשתה על בסיס השתייכות קבוצתית אינה כשלעצמה אומרת שהזכות שנפגעה היא זכות קבוצתית. כך למשל אם הפלו אדם בקבלתו לעבודה בשל היותו אפרו-אמריקאי או אם לא הושקעו בו אותם משאבים בחינוך והשכלה בשל השתייכותו לקבוצת מיעוט זו עדיין הפגיעה היא בזכות אינדיבידואלית, דהיינו, בזכותו לשוויון ההזדמנויות.


טעמים להעדפה מתקנת

8. יצוין כי למדיניות של העדפה מתקנת הובאו טעמים שונים, כגון: טעם הגיוון וטעם האינטגרציה (ראו למשל מ' מאוטנר "תוכנית הקבלה המיוחדת בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב והשלכותיה" מתוך העדפה מתקנת והבטחת ייצוג בישראל (ענת מאור, עורכת) 457, 458). יחד עם זאת, רשימתי תתמקד באפשרות להצדיק העדפה מתקנת על בסיס של שיקולים של צדק חלוקתי[1] (הבטחת שוויון) וזאת משני טעמים.

9. ראשית, נראה כי טעמי הגיוון והאינטגרציה אינם נטעמים כלל במישור האינדיבידואל. היגיון הפעולה שלהם הוא לכאורה קבוצתי ולא אינדיבידואלי. כך למשל אם הרעיון הוא מתן ביטוי לפרספקטיבה של קבוצת המיעוט בדיון ציבורי או אקדמי, הרי לכאורה זהותם של הפרטים, מתוך קבוצת המיעוט, וזכאותם אינה מעלה או מורידה כלל.

10. שנית, וחשוב מכך, טעמים אלה יכולים להצדיק לדעתי העדפה מתקנת רק באופן חלקי, כפי שיוסבר מיד.

טיעון הגיוון

11. תחילה באשר לטיעון הגיוון. לפי טיעון זה קיים ערך מוסרי ותרבותי בייצוגם ההולם של עמדות ופרספקטיבות הכרתיות שונות בקהליה נתונה. לשם כך נחוץ להפקיד משרות ציבוריות בידי פרטים היכולים לשמש כמייצגים נאמנים ואותנטיים של אותן השקפות ופרספקטיבות.

12. על טיעון הגיוון יש לומר כי הוא יכול לכל היותר להצדיק מדיניות של העדפה מתקנת במצבים של הדרה מוחלטת של פרספקטיבה תרבותית נתונה. במקרה זה התכלית של אותה מדיניות אינה יכולה באופן הגיוני להיות אלא אך הגעה למסה קריטית של ייצוג. זאת משום שפרספקטיבות תרבותיות וטיעונים אינם גדלים באורח ליניארי עם הגדלת הייצוג המספרי של הנושאים אותן (המשתנה החשוב הוא איכות הטיעונים ומספרם להבדיל מכמות הטוענים).

טיעון האינטגרציה

13. על פי טיעון האינטגרציה, יש להעניק לבני קבוצת המיעוט עמדות השפעה כדי שקולם יישמע ותיווצר בין היתר תשתית אנושית מנהיגותית מקרב אותה הקבוצה. תכלית זו מצדיקה במקרים מתאימים העדפה מתקנת.

14. ברם, נראה כי על טיעון האינטגרציה ניתן לומר דברים דומים כמו אלה שאמרנו באשר לטיעון הגיוון. לכל היותר גם הוא מצדיק מסה קריטית של ייצוג הפרספקטיבה של קבוצת המיעוט. יתרה מזאת, אם עסקינן באינטגרציה ולא בגיוון גרידא קיים שיקול מעשי בבחירת הנציגים של קבוצת המיעוט הראויים להעדפה. נראה כי לתכלית של הצלחת האינטגרציה יש להעדיף דווקא את המוכשרים יותר בתוך אותה הקבוצה. אינפלציה סתמית של מספר המועדפים, אם הם חסרים את רף הכישורים המינימאלי הנדרש כדי "לשחק את המשחק האינטגרטיבי", לא יועיל כלל לקידום האינטגרציה.

15. אם כך קשה יהיה להצדיק מדיניות קבלה גורפת של "בניהם של הניורוכירורגים" על בסיס שיקולי גיוון או אינטגרציה. אפילו נניח כי יש לאלה את הכישורים המינימאליים, ממילא יש מן הסתם טובים מהם בקבוצת המיעוט שיוצרים את גרעין המסה הקריטית. בתחרות הפנימית ביניהם לא יוכלו הראשונים לגבור, והאחרונים יהוו ממילא את התשתית המנהיגותית הנחוצה.

ההעדפה כמנגנון להבטחת שיוויון הזדמנויות לאינדיבידואל

16. כאמור לדעתי התכלית המרכזית של מדיניות ההעדפה המתקנת היא הבטחת שוויון הזדמנויות לאינדיבידואל. חשוב להדגיש שעל אף שהמנגנון המפלה הופעל על בסיס קבוצתי הפגיעות שאנו שואפים לתקן באמצעות העדפה במקרה זה הם אינדיבידואליות, כפי שכבר הדגשנו לעיל.

17. כאשר התכלית היא הבטחת שוויון הזדמנויות, יש לבדוק תחילה מהו הוא המנגנון שפגע בשוויון הזדמנויות ומהי תוצאתו. במישור זה ניתן להבחין בעיקר בין מנגנון כלכלי, שעיקר פגיעתו היא בחלוקת משאבים ההיסטורית (כולל משאבי ההזדמנות), לבין מנגנון הכרוך גם בהפעלת אידיאולוגיה מדכאת והפנמתה בתוך קבוצת המיעוט.

18. ניתן לכאורה חשוב על אפליית נשים כדוגמא מן הסוג האחרון. זאת משום שהאפליה הייתה על בסיס של קונספציות הכרתיות-אידיאולוגיות מסוימות, שהן עד כמה שהספרות הפמיניסטית מדווחת, לוו בהפנמה של הסטריאוטיפים המדכאים על ידי נשים.
(ויודגש כי הן באשר למנגנון הכלכלי והן באשר למנגנון האידיאולוגי אין הכוונה לבחינת היסטוריה לשם היסטוריה. מנגנונים אלה צריכים להיות בעלי תוצאה בהווה שפגעה בשוויון ההזדמנויות).

19. באמצעות חלוקה גסה זו ניתן להבחין ולבודד על נקלה את אותם המקרים בהם יהיה נכון להפעיל העדפה מתקנת על רקע עצם השתייכות לקבוצה מסוימת כמשתנה עיקרי מבלי ניסיון למצוא נתונים פרטניים יותר, אפילו אלו נגישים.
ההבחנה היא פחות או יותר זו: כאשר הפגיעה מתמצית במישור הכלכלי, הרי תיקון העוול כלפי מי שנפגע, תצריך ההתייחסות למצבו הכלכלי. ראיות אינדיבידואליות פרטניות בדבר מצבו הכלכלי ככל שהן זמינות ממילא תועדפנה מהתייחסות לעצם ההשתייכות לקבוצה שהיא באופן סטטיסטי חלשה כלכלית.
אם חושבים (ואני מטיל ספק בכך שמדובר רק במנגנון כלכלי במקרה האמור) שהמנגנון המפלה במקרה של "בת כורה הפחם" תוצאתו הייתה כלכלית גרידא ממילא אין דילמה ואין מקום להעדיף את בנו של הנוירוכירורג. שכן, מן הבחינה האינדיבידואלית הוא אינו חלש כלכלית. בשיוך הקבוצתי ניתן להשתמש במקרה זה כקירוב בלבד, לדוגמא מקום שאין נתונים פרטניים על המעורבים.

20. שונה המצב כאשר מדובר במנגנון המלווה גם באידיאולוגיה מדכאת במובן הרחב. שכן אז הטענה היא שהפגיעה האינדיבידואלית אינה מתמצית במצב דברים (כלכלי או אחר) שניתן להבחין בו בעת הפעלת מדיניות ההעדפה. זאת כיון שייתכן שהפנמת האידיאולוגיה המדכאת פגעה ביכולת ההיפותטית של הנפגע למצות את כישוריו. בנוסף, תתכן (כמו בדוגמא הפמיניסטית) פגיעה נוספת והיא שהגדרת הכישורים למשרה מסוימת כשלעצמה מוטית לטובת הקונספציות המדכאות. הטיה זאת פוגעות בהזדמנות של בן קבוצת המיעוט להציג כישורים הולמים הנדרשים לקבלת אותה המשרה. במקרה זה על אף שעדיין המדובר בפגיעה אינדיבידואלית (ולא בזכות קבוצתית), מוצדק לכאורה להשתמש בהשתייכות לקבוצה כבסיס להעדפה המתקנת. הטעם לכך הוא שכאן ההתייחסות להשתייכות לקבוצה היא פעמים רבות התחליף האפיסטמי הטוב ביותר לקריטריון האמיתי שהוא ההשפעה הפסיכולוגית והמעשית על פלוני. זאת משום שמטעמים מובנים לא תמיד ניתן לבדוק את הפסיכולוגיה של כל מועמד ומועמד (בין היתר משום שאין מדובר בנתונים הניתנים לאיסוף, וגם הדיווחים של המועמדים עשויים ממילא לסבול מאותה הטיה בגלל הפנמת המנגנון המדכא).



העדפה במובן חלש והעדפה במובן חזק

21. הן בהתייחס למנגנון הכלכלי והן בהתייחס למנגנון "האידיאולוגי" ראוי לשים לב להבחנה חשובה נוספת. זו ההבחנה בין העדפה במובן החלש לבין העדפה במובן החזק. העדפה במובן החלש מתקיימת כאשר הקריטריונים הפורמאליים (בשים לב להטיות שיצרה האפליה) מובילים לניבוי חסר באשר לאיכותו הסגולית של אינדיבידואל מהקבוצה המופלית. יודגש שהכוונה כאן היא לאיכות בפועל או כזו שעתידה להתממש בעתיד נראה לעין להבדיל מאיכות "היסטורית" שנפגעה ואיננה ניתנת לתיקון עוד. כאשר סוברים שאיכותו הסגולית של בן הקבוצה החלשה שנתקבל עולה על זו של בן קבוצת הרוב שנדחה בשל מדיניות ההעדפה, זוהי העדפה חלשה. העדפה כזו אינה פוגעת בעיקרון השוויון והיא מתחייבת משיקולים "מריטוקרטיים" (של בחירת הטובים ביותר).
העדפה במובן החזק לעומת זאת היא מצב שבו השיקולים המריטוקרטיים (שהם ביסוד האינטרס הציבורי הכללי) נפגעים בהכרח. זהו מצב בו מעדיפים מאן דהוא שהוא בפועל פחות טוב רק משום שפוטנציאלית ללא האפליה בעבר ייתכן שהיה היום טוב יותר. הטעם להעדפה במובן החזק הוא למעשה תיקון התוצאות המשוערות של העדר שוויון ההזדמנויות בעבר. תוצאות במונחים של פגיעה במימוש הפוטנציאל של פרט פלוני בהווה.

22. ברור שהעדפה במובן החזק צריכה להיעשות בזהירות. יש לשים לב שעניינו כאן בהפניית מבט היסטורית ודרך השפעת העבר על ההווה (ויודגש שככלות הכול ההשפעה על ההווה היא החשובה לענייננו). ככזו היא כורכת בחובה מבחן נוגד-מציאות ברוח: מה היה קורה ללא האפליה המקורית. זאת ועוד, הפעלת מנגנון ההעדפה המתקנת כורכת בחובה קשיים נוספים גם מעבר לקשיים שמתעוררים בדרך כלל בהפעלת מבחנים נוגדי מציאות. נציגם מהקל לכבד: ראשית, ישנו השיקול הפרגמאטי שהאינדיבידואל עשוי שלא לצאת נשכר אם ישנו פער גדול מידי בין הכישורים שלו בפועל לכישורים המינימאליים הנדרשים למשרה או למקום שניתן לו. שנית, יש כאן פגיעה וודאית באינטרס הציבורי. אינטרס זה יכול להיות כבד משקל. טול למשל מקרה של העדפה מתקנת לצורך משרה של מנתח לב, של פלוני – גאון ילדות שלא רכש השכלה מספקת בשל אפליה וכישוריו לא באו לידי מימוש(ואף לא יכולים בעתיד הנראה לעין להתממש) על פני אלמוני, שהוא בעל כישורים מעולים, אם כי ייתכן שפחותים מהכישורים הפוטנציאלים האבודים של הראשון. שלישית, על הטוען להעדפה מתקנת כזאת (במובן חזק) הנטל להראות שהתיקון למדיניות המפלה המקורית צריך להיעשות באמצעות אפליה נוספת (היא ההעדפה המתקנת). קיים כאן חשש של תיקון עוול בעוול. לכאורה דרך המלך לתקן אפליה במקרה זה היא באמצעות הפניית כספי ציבור. משיקולים של צדק מתקן עולה כי המעוול והמתקן צריכים להיות בעלי אותה זהות. כאן לעומת זאת המעוול הוא הציבור והמשלם את מטבע התיקון הוא פרט מסוים שהעוול אינו תוצר מעשה ידיו.

23. לבסוף, העדפה מתקנת במובן החזק על בסיס טיעון של דיכוי אידיאולוגי צריכה לקיים שני תנאים נוספים. המדובר בתנאים מקדמיים לקבלת הטענה בדבר הצורך בתיקון באמצעות העדפה. ראשית, יש לבחון האם התקיים מכאניזם סיבתי שהוביל לפגיעה במיצוי בפוטנציאל של בני המיעוט. אחרי ככלות הכול, לפחות במקרים מסוימים, דווקא מנגנון הדיכוי עשוי לשמש כקטליזאטור למיצוי הפוטנציאל של פרטים במיעוט. דרושים אפוא ראיות אמפיריות על כך שהדיכוי האידיאולוגי הוביל לפגיעות אינדיבידואליות משוערות רחבות היקף של פרטים בקבוצה החלשה. פגיעות במונחים של מיצוי הפוטנציאל האישי של בני הקבוצה החלשה והנובעים מהפנמת בני הקבוצה את ההשקפות הרווחות בדבר היותם קבוצה נחשלת ובלתי מוכשרת.
שנית, ניתן להציע כלל אצבע שישלול בדרך כלל את התקיימות התנאי הראשון: יש להבחין לדעתי בין אפליה אידיאולוגית שיטתית מתמשכת ורבת עוצמה כלפי מיעוט לבין סטיגמה נקודתית שאינה יוצרת בדרך כלל סכנה ממשית שתופנם ותשועתק על ידי המיעוט עצמו, ולפיכך לא תקיים בדרך כלל את מבחן הקשר הסיבתי.

* אני מודה לאייל גרונר שהערותיו סייעו בהבהרת נקודה זאת.


[1] ההבחנה בין צדק מתקן וצדק חלוקתי במישור זה אינה חדה וחלקה, שכן מדובר בתיקון של חלוקה מעוותת שהיא גם בעצם חלוקה מחדש שנובעת מעוול.

יום חמישי, פברואר 28

המשפט כמשחק השקר

בראיון המדהים שנתן עו"ד אביגדור פלדמן לאילנה דיין לפני מספר שבועות הדהדה סלידתו מהשקרים הכרוכים במשפט הפלילי. פתיחת הראיון במילים "המשפט הוא משחק השקר" נתפסה בעיני רבים כקשורה ישירות לפרשת קצב, בה הוא היה מעורב כסניגור. רבים רואים באישור הסדר הטיעון שנערך עם משה קצב כהוכחה לכך שהמשפט הוא משחק השקר. סניגורים מעולים, כך לפי הלכי הרוח הציבוריים, הצליחו לחלץ אדם שפל שניצל את מעמדו הרם לתקיפה מינית של למעלה מעשר נשים מהרשעה בעבירת אונס וממאסר. בג"ץ, כך לפי המפגינות והמפגינים בכיכרות, נתן לשקר יד.
על השקר הזה נכתבו כבר מילים רבות. בכך לא אדון כאן. אולם פרשת קצב משקפת את משחק השקר גם במובנים רבים אחרים. הנה מספר דוגמאות, בלתי ממצות, לשקרים ולעיוותים שכופה המשפט על המציאות כפי שהם משתקפים בפרשת קצב.
1. ישן וחדש – לכל ברור כי חומרת מעשיו של קצב משתקפת בין היתר בריבוי עבירות המין שנחשפו בראיות. היועץ המשפטי לממשלה, לאחר הסדר הטיעון, ציין כי קצב נהג כעבריין מין סדרתי. ריבוי הנשים שעבדו תחת קצב והתלוננו נתפס בציבור (ובצדק רב) כראיה לכך שאין מדובר בדימיון או קנוניה. אולם משפטית אין לכך כמעט כל ערך. העבירות שבוצעו ברוב המתלוננות, על פי הראיות שנאספו, התיישנו. המשפט צריך להתעלם מהן. גם במישור הראייתי יש קושי ממשי להיעזר בעדויותיהם של המתלוננות שהעבירות שבוצעו בהן התיישנו. לכאורה, אם כן, עבירות אלו אינן רלבנטיות. למעשה הן רלבנטיות ביותר, הן לציבור השופט את ההחלטות שהתקבלו בפרשה והן, כך יש להניח למקבלי ההחלטות, שציינו את ריבוי המקרים בראיונות שנתנו בתקשורת. ההתיישנות כופה על המשפט שקר, והמצג על פיו מה שהתיישן אינו רלבנטי להחלטות המשפטיות אינו מצג אמת.
2. עבירות ומין – המשפט עוסק בעבירות. הוא אינו עוסק במין. לכן עצם קיומם של יחסים בין קצב לבין מי מהמתלוננות אינו עניינו של המשפט. זו הסיבה שנסגר התיק בעניינה של א' מבית הנשיא – הקושי להוכיח שהמין שנחשף בראיות היה גם עבירה. קצב לא צריך לחשוש מחשיפת יחסים אלו, אם הם היו חוקיים, כמו שאין הוא אמור לחשוש מחשיפת האירועים שהתיישנו. אירועים אלו אינם רלבנטיים. זהו כמובן שקר. קצב חושש מאוד מהליך משפטי בו הוא יאלץ לטעון לקיום יחסים מוסכמים. יחסיו של נאשם עם משפחתו ועם הציבור התומך בו תלויים בכך, והרצון להגן על יחסים אלו אינו נופל מהרצון להימלט מעונש פלילי. קצב, כך נראה, חייב להגן על השקר לאישתו ולתומכיו. הוא יכול לעשות זאת באמצעות הודאה במסגרת הסדר טיעון שתחסוך ממנו את ההליך המשפטי. אך האם הודאה זו אינה שקר?
3. הליך והסדר – ההליך הפלילי מקנה לנאשם הגנות רבות מפני הרשעת שווא, בכללם הזכות לעימות עם העדים והזכות שהרשעה לא תקבע אלא אם האשמה הוכחה מעבר לכל ספק סביר. בהסדר טיעון מוותר הנאשם על כל ההגנות הללו. איך ניתן להבטיח שההסדר לא מוביל להרשעת שווא? התשובה טמונה בהסכמת הנאשם. אם הנאשם בחר, לאחר שקיבל יעוץ משפטי טוב, להודות במסגרת הסדר טיעון, כנראה שאפילו הוא חושש שההליך יסתיים בהרשעה. הסדר הטיעון נערך בצל ההליך הפלילי, וכך מובטח לנו שנאשם המאמין בצדקת דרכו ויודע בזכות סניגוריו כיצד להוכיח את חפותו (או, לפחות, לעורר ספק סביר באשמתו) לא יודה. אם חפים לא מורשעים במשפט, חפים לא יסכימו גם להסדר. אלא שאם הנאשם מעוניין להימנע מהליך פלילי מביך – זהו שקר. במצב כזה הודאת הנאשם לא יכולה ללמד על אשמתו, וההליך הפלילי הכרחי לבירור האמת.
4. אמון ואמונה - בהנחה שכולם יודעים זאת (גם אם לא אומרים זאת) מדוע הם מסתפקים בהודאה? מדוע היועץ המשפטי, בג"ץ או הציבור כולו אינם חוששים מהרשעת שווא? הנה תשובה אפשרית – בשל כל אותם נתונים "לא רלבנטיים" משפטית. הם מסיקים מהראיות שקצב ביצע עבירות מין רבות בעבר – הן כאלו שהתיישנו והן כאלו שקשה להוכיחם - ומסיקים מכך את המסקנה ההגיונית (אך לא בהכרח המשפטית) שגם המעשים בהם הוא מוכן להודות בוצעו. הראיות אולי קשות. במשפט יתכן שהם לא יוכחו מעבר לכל ספק סביר. אבל עבירות מין כנראה בוצעו והם (הציבור, היועמ"ש, בית המשפט) רוצים צדק – ובצדק. ההודאה של מי שמבקש להימנע מהליך פלילי מביך, מסייעת לעקוף את הקושי המשפטי המונע מהפרקליטות להוכיח שקצב נהג כעבריין מין סדרתי.
5. המשפט הפלילי מחייב אותנו להתעלם מעובדות רלבנטיות רבות (עבר פלילי) לקדש בלא הצדקה עובדות אחרות (הודאת הנאשם) ולבסוף מאפשר לנו, לעיתים להגיע בדרכים עקלקלות לתוצאה סבירה (ככל שהתוצאה בעניין קצב סבירה). גם אם השימוש המושאל שלי במונח "שקר" היה מוגזם (ואני מודה שנסחפתי מעט אחר המשפט של עו"ד פלדמן), עדיין כולנו צריכים לחשוש מהמשחק הפלילי, על חצאי האמיתות שלו, והכללים שקבועים בו המנוגדים לתבונה הפשוטה של רובינו. לשמחתנו, בינתיים, מערך התביעה בישראל, ככלל, אמין. הוא משחק בכלים שברשותו כדי להגיע לתוצאות הוגנות, באופן כללי. אני משוכנע שאילו הפרקליטות האמינה שקצב לא ביצע עבירת מין (ולא רק האמינה שיהיה קשה להוכיח עבירות שלא התיישנו) היא לא היתה מסכימה לקבל הודאה של נאשם שתכליתה לחסוך ממנו לחשוף את יחסיו האישיים עם עובדותיו. אבל אולי ההליך מחייב שינוי. אולי צריך לבנות הליך שיבטיח שהתביעה הכללית לא תוכל להסתמך על הודאה שערכה ההוכחתי מוגבל, ומנגד, שיהיו לה הכלים להעביר לבית המשפט מידע רלבנטי אחר כשהדבר דרוש להוכחת האשמה.

יום חמישי, פברואר 14

אילן סבן - המערך הסימבולי של ישראל וסוגיית החיוב לעמוד בהמנון

הניתוח הקצר להלן הוא תיאורי. עניינו מידת שותפותו של המיעוט במערך הסמלים של המדינה: השפות הרשמיות שלה, המנונה הלאומי, דגלהּ, גיבוריה, ערכיה, ימי החג והזיכרון שלה וכדומה. אציג כאן שלשה נושאים: שפה, סמלים ממלכתיים ושמות מקומות, ובעקבותיהם אשמיע שני טיעונים, אחד מהם מתייחס לשאלת הטלת חיוב לעמוד בהישמע ההמנון.

מעמדה של הערבית
משפטית יש לערבית מעמד של "שפה רשמית". זו תולדה של סימן 82 לדבר המלך במועצתו. אלא שכל ילד יודע שיש פער עמוק בין מעמדה המשפטי של הערבית לבין המציאות הלשונית של ישראל. העברית היא השפה הממשית היחידה של הזירה הכלל-חברתית: שפת הבירוקרטיה השלטונית, שפת ההשכלה הגבוהה, שפת רוב רובה של התקשורת האלקטרונית הציבורית בישראל, ושפת נתחים עצומים של אותו חלק של שוק התעסוקה הפתוח בפני המיעוט.
עם זאת, לפני 5 שנים הופיעה התפתחות משפטית, שחשוב לעמוד עליה בקצרה. בית המשפט העליון הטיל חובה על שילוט עירוני דו-לשוני בערים המעורבות. תוצאת פסק הדין חשובה – היא מעצימה את הנוכחות של הערבית בפרהסיה (בציבוריות) של החברה הישראלית. אך נקודה חשובה אחרת הייתה ההנמקה של בית המשפט.
בית המשפט חייב היה להתמודד עם שאלה שקהילת הרוב משתמשת בה תכופות כתירוץ: "אם ערבית, אז למה לא רוסית, ואמהרית, ו... – מגדל בבל לשוני...". להלן תשובתו של הנשיא ברק, והיא עמוקה בעיני.
"על רקע זה עשויה להתעורר השאלה הזו: מה מייחד את השפה הערבית, ומדוע דינה שונה מדינן של שפות אחרות – נוסף על העברית – אשר הישראלים דוברים אותה? האם אין נובע מגישתנו כי עתה יוכלו לבוא תושבים של ערים שונות, ובהם קבוצות מיעוט של דוברי שפות שונות, בדרישה כי השילוט בעירם יהיה גם בשפתם זו? תשובתי היא בשלילה, שכן לא הרי כל אותן שפות כהרי השפה ערבית. הייחוד של השפה הערבית הוא כפול: ראשית, הערבית היא שפתו של המיעוט הגדול ביותר בישראל, החי בישראל מימים ימימה. זוהי שפה הקשורה למאפיינים תרבותיים היסטוריים ודתיים של קבוצת המיעוט הערבית בישראל. זוהי שפתם של אזרחים, אשר חרף הסכסוך הערבי-ישראלי מבקשים לחיות בישראל כאזרחים נאמנים ושווי זכויות, תוך כיבוד לשונם ותרבותם. הרצון להבטיח דו-קיום בכבוד של צאצאיו של אברהם אבינו, תוך סובלנות הדדית ושוויון, מצדיק הכרה בשפה הערבית בשילוט העירוני - באותן ערים בהן ישנו מיעוט ערבי ניכר (בין ‎6% ל‎19%- מהאוכלוסיה) - בצד אחותה הבכירה, העברית. [...]" (ההדגשה הוספה)
בתמצית, בית-המשפט מרחיב את הזכויות הלשוניות של השפה הערבית, על בסיס הכרה במיעוט הערבי כמיעוט לאומי יליד, להבדיל מקבוצת הגירה או עלייה לישראל. כמו כן, הצורך בדו-קיום בשלום אינו משמש בפסק-הדין טעם מצדיק להגבלת המיעוט (בשם הנימוקים המוכרים, של שמירת "סדר ציבורי", "הגבלת הסתה" וכדומה), אלא מקור לגזירת חובות על המדינה דווקא לטובת המיעוט.

סמלים ממלכתיים אחרים
מה באשר ליתר סמלי המדינה? בישראל נתונה 'בלעדיות סימבולית' לקהילת הלאום היהודית. הדיבור על "בלעדיות" נועד להדגיש, כי כל הסמלים הממלכתיים בישראל (למעט, מעמדה החלקי של הערבית) נושאים אופי חד-ממדי, חד-לאומי. אין מדובר רק בחוסר סימטריה או חוסר ייצוג הולם (פרופורציונלי למשל) של המיעוט – כגון מצב שבו רוב ימי המועד הרשמיים מזוהים עם היהודים אך רק מיעוט זניח של ימי המועד מזוהה עם הערבים. בישראל אין ולוּ יום מועד רשמי אחד שמקורו במיעוט הערבי.
יתר על כן, רוב השנים לא היה ולוּ יום מועד אחד הנוגע לבסיס המשותף לכל אזרחי המדינה: ערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם והדו-קיום בין יהודים וערבים בישראל. זה עצוב וגם סמלי, שיום המועד הראשון המוקדש לחשיבות הדמוקרטיה (יום-מועד המתגבש כמעט יובל שנים לאחר הקמת המדינה), הוא יום הזיכרון ליצחק רבין.

שמות מקומות
גם כאן מופיעה בלעדיות כמעט מלאה לקהילת הרוב היהודית. מדובר במתן שמות עבריים – שלרוב באים להחליף, ולא רק לעמוד לצדם, של השמות הערביים הקיימים – וזאת כאמצעי לביסוס חזוּת ציבורית "יהודית-עברית" לארץ.
תקשיבו לדבריו הכואבים, אך מאד-מעוררי-המחשבה, של באסל ג'טאס, אינטלקטואל ערבי, אזרח ישראל. הוא מסביר משהו על תהליך הניכור הפנימי של האזרחים הערבים:[1]
"אני רוצה לומר שהאפליה שאנחנו סובלים ממנה, קודם כול היא בזה שהפכנו להיות זרים בארצנו, [...] אנחנו לא במולדת שלנו. תראו איזה דילמה, איזה נכּבּה, איזה טרגדיה, אנחנו בגליל ואני יוצא מצומת שבע לצומת גולני, מצומת גולני לצומת בית רימון ורק אז אני מגיע לנצרת. אנחנו משתמשים בזה [בשמות הללו]. נותקנו גם מהמרחב וגם מההיסטוריה וגם מהזמן."

הייתי מבקש להוסיף כאן הערה שאני בטוח שג'טאס שותף לה. קשה להבין מדוע – בנפרד מקובלנתו המוצדקת – לא עושה המיעוט שימוש מקביל במכשירים הסימבוליים שבכל זאת נתונים בידיו. מדוע כה מעט קורה ביחס לשמות רחובות, שמות בתי ספר, אתרי הנצחה וכדומה, בכל אותן זירות שהן בשליטתו המשמעותית של המיעוט (הרשויות המקומיות הערביות) או שבהן שותף המיעוט (למשל, קואליציות עירוניות בערים המעורבות)?

מה מלמדות אותנו הדוגמאות הללו? לפחות שתיים

ראשית, הדוגמאות הללו – שפת השילוט, תוכן השילוט, סמלי המדינה – מעידות על קוצר-הראיה של קהילת הרוב היהודית. קהילה זו (שלה אני משתייך לאומית) מפרשת את מסגרת היסוד של "מדינה יהודית ודמוקרטית" ככזו שמעניקה ליהודים זכות לבלעדיות בסמלים. אך מדינה יהודית ודמוקרטית, באמת דמוקרטית (ודאי דמוקרטית וחכמה), תסתפק בדומיננטיות יהודית בסמלים. היא לא תגרוף הכול לעצמה.
האם מישהו באמת יכול להסביר לנו למה מדינה יהודית ודמוקרטית זקוקה לכך שכל הר, וגיא וצומת יזכו רק לשם עברי, ומכל מקום לאזכור של השם העברי בלבד. ובסמוך: מדוע שחלק מהסמלים לא יציינו את מערך הערכים המשותף שלנו, זה שאמור להיות לנו, של דמוקרטיה והגנה על זכויות האדם ובתוך כך זכויות המיעוט?
ג'ון לנון, ביקש מאיתנו לדמיין. ואני אינני מבקש לדמיין שותפות מלאה בסמלים. אינני חותר למדינה דו-לאומית (מסיבות שונות, שלא כאן המקום לעמוד עליהן).[2] אני מבקש משהו שהוא נדיב משמעותית מהקיים: שותפות חלקית, פרופורציונלית, להבדיל מהתעלמות מקיפה מהמיעוט היליד הגדול החי עמנו.[3]
והנה עונים לטענות כמו שלי: "אם נחרוג מהבלעדיות, זהו מדרון חלקלק. נתחיל כאן ונגמור כמדינה דו-לאומית". תכופות טיעונים של מדרון חלקלק הם עצמם חלקלקים. עד כמה נכון שהרוב יפחיד בהם את עצמו מפני עצמו. מהו התהליך (המציאותי) שדרכו נדיבות מסוימת של הרוב תהפוך לנדיבות מופרזת שלו? כיצד יכולה קהילת הרוב – שבידה הכוח החברתי-כלכלי-תרבותי, הרשויות הפוליטיות, הרוב הדמוגרפי – להצדיק ברצינות תהומית יצירת "שולי ביטחון", שכל צידוקם הוא החשש מפניה עצמה? אם היא לא תרצה לאמץ דו-לאומיות, מי יכפה זאת עליה?
זו אם כן טענתי הראשונה והמרכזית: יש גם חובה מוסרית וגם חובה של תבונה פוליטית לשנות את הבלעדיות היהודית בסמלי ישראל. יש צורך בשותפות חלקית אך משמעותית עם המיעוט היליד כאן במדינה הזו.

טענתי השנייה היא טענה חלופית. אינני ניגש אליה בחיבה גדולה, הייתי מעדיף לוּ הראשונה היתה מתקבלת. אך עד שזו תתקבל, אם בכלל, אני רוצה לבקש בשם האזרחים הערבים פטוֹר. על דרך הדוגמא: אני מבקש לומר בשם האזרחים הערבים, לפחות חלקם: אם אתם, קהילת הרוב, לא יכולים לכבד אותנו בדרך של הכללתנו בהמנון, לפחות שתהיה בכם ההגינות לפטור אותנו מהצורך לכבד אותו.

"כל עוד בלבב פנימה..
נפש יהודי הומיה..
ולפאתי מזרח קדימה..
עין לציון צופיה..

עוד לא אבדה תקותנו..
התקוה בת-שנות אלפים..
להיות עם חפשי בארצנו..
ארץ ציון וירושלים."

המילים הללו פורטות על נימי הנפש של יהודים, אך נפקדים מהן נוכחים רבים; מיליון נוכחים, שהם אזרחי המדינה הזו. המעט שניתן לבקש הוא לא לחייב לעמוד בהמנון את מי שלא רוצה לעמוד בהישמע ההמנון. מי שרוצה לעמוד שיעמוד, אך מי שלא מוכן למחול על כבודו העצמי, למחול על הדרתו, יוכל לשבת. אף אחד לא יפריע להשמעת ההמנון, אך גם אף אחד לא ייכפה את העמידה לכבוד ההמנון, כל עוד סמל מרכזי זה לא עובר שינוי.
המלצתי זו מתיישבת עם דפוס מסוים ומשמעותי המופיע בחקיקה הישראלית. ערבים פטורים ממיקום יום המנוחה השבועי שלהם דווקא בשבת; הם פטורים מחוק איסור הצגת חמץ בפסח; הם פטורים מחובת השימוש בתאריך העברי; והם פטורים משירות צבאי. הם צריכים להיות פטורים גם מעמידה בהמנון, כל עוד הוא נותר בעינו, ללא שינוי.
היה טוב לוּ היה אחרת. לוּ היה יותר שיתוף ופחות התבדלות. לוּ יכולנו כולנו ליטול חלק בטקסים משותפים. משהו צריך להשתנות בטקסים הללו כדי שהם יהיו באיזשהו מובן ממשי משותפים. אך לשם כך לא האזרחים הערבים צריכים להשתנות. מכונני המערך הסימבולי צריכים להשתנות ולשנות.

*הבהרה בעקבות שאלה של אחד המגיבים:
אכן אין בדין בהווה חיוב מפורש לעמוד בעת השמעת ההמנון בטקס כזה או אחר. ואולם שני דברים ברורים בכל זאת מופיעים בהקשר זה.
ראשית, מתגבשת ציפייה בקרב קהילת הרוב כי "עמידה בהמנון" תתרחש. אשר על כן מתחוללת פגיעה ברגשות בעת שציפייה זו נכזבת, ובעקבותיה עלולות להתרחש תגובות כאלה ואחרות.
שנית, הדין המשמעתי עשוי להתעורר. מה ייקרה, למשל, אם חבר כנסת ייוותר יושב בעת השמעת ההמנון בנעילת ישיבת הפתיחה של הכנסת (סעיף 1 (ד) לחוק הכנסת, התשנ"ד-1994)? האם ועדת הכנסת תוכל להעמיד אותו לדין משמעתי על התנהגות שאינה הולמת? ומה ייקרה עם תלמידי תיכון יסרבו לעמוד בעת השמעת ההמנון? מקרה שכזה טופל על ידי ארגון מוסאוא והקליניקה לזכויות המיעוט הערבי בפקולטה. תלמידי בי"ס שיזף בחיפה [שימו לב, שוב, לבחירת השמות עבור המיעוט הערבי, במקום שהבחירה תעשה על ידו] הורחקו לשנתיים מכל תחרויות הספורט שמארגן משרד החינוך, זאת משום שתלמידים של בית הספר ישבו בעת השמעת ההמנון במשחק הגמר בטורניר הקט-רגל של בתי הספר התיכוניים. הציפייה הנזכרת של קהילת הרוב היא על-כן שרירה, עזת-רגשות ובועטת.

רשימה זו התפרסמה לאחרונה בגרסה דומה בכתב-העת של הועד המחוזי של מחוז נצרת והצפון של לשכת עורכי הדין "מצפון משפט".

[1] הם מופיעים בספר יהודים וערבים בישראל במציאות משתנה (שלמה חסון וח'אלד אבו-עסבה, עורכים, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2004), עמ' 276.
[2] עסקתי בכך בקצרה ברשימה אחרת: "הצעת 'החוקה הדמוקרטית': הצבת הראוי-מאד-להשגה בצילה המשתק של האופציה הדו-לאומית", הירחון האלקטרוני של עדאלה, גיליון מס' 34, מרס 2007. http://www.adalah.org/newsletter/heb/mar07/ilan.php
[3] צפויה שאלה ביחס למיעוט הרוסי הגדול בארץ. ניסיתי להשיב לכך במקום אחר: "קול (דו-לשוני) בודד באפלה? בעקבות בג"צ 4112/99 עדאלה נ' עיריית תל-אביב-יפו", עיוני משפט כז (תשס"ג), 109, שם עמ' 130-1.

יום שלישי, פברואר 5

חסרי הבית קפאו מקור וממדיניות דיור אכזרית

לפני כעשרים שנה בעת שהות בארצות הברית התוודעתי לראשונה לתופעה החברתית של מחוסרי הדיור. במקביל לתחושת ביקורת קשה על מדינה וחברה המאפשרות תופעה זו הרגשתי גם תחושת גאווה על כך שתופעה מחרידה כזאת אינה יכולה להתרחש בישראל. תמים הייתי.
גל הקור האחרון חשף בצורה טראגית את הקשר הסמוי בין האנשים שקיפחו את חייהם בו: עולים חדשים, קשישים, ילדים, בדווים, חסרי דיור הולם. כולם שילמו בחייהם על שקיעת מדיניות הדיור בישראל לתהומות חדשים; מדיניות המתנערת מאחריות חברתית ואינה מכירה בדיור כבזכות יסוד.
מאז אמצע שנות ה-90 לא נבנה עוד דיור ציבורי. אפילו בארצות הברית הקפיטליסטית מבינים, שמוכרחים לספק דיור ציבורי לקבוצות מסוימות וכי שוק הדיור אינו נותן מענה לכולם. אך אצלנו המצב בקריסה.
כפי שהסביר שר הבינוי והשיכון לשעבר, מאיר שטרית, לפני כשנה וחצי: "אני מכיר מכובעים שונים את משרד השיכון, אך כשנכנסתי למשרד גיליתי להפתעתי הרבה משרד שהתרסק לגמרי בהשוואה למצבו וליכולתו בשנים הקודמות. אני מכיר משרד שהיה כמעט אימפריה, שבנה בעצמו בבנייה תקציבית אלפי דירות מדי שנה, איכלס בתוכן משפחות חסרות דיור וגבה דמי דיור בשכירות סוציאלית".
העובדה שמותם של יותר מעשרה אנשים התקבל בחברה שלנו באדישות יחסית מלמדת, שמדיניות חוסר המעש החדשה כבר הופנמה והמצב נראה טבעי, נובע מפגעי מזג האוויר, או מאשמתם של מחוסרי הדיור עצמם. המתים האלה מסמנים היבט אכזרי במיוחד של המדיניות החדשה בתחום הדיור, אבל הם רק מקרה קיצוני המתגלה לפתע ומאיר תופעה רחבה יותר, שכבר נהפכה לבנלית ושקופה. מאות אלפי ישראלים נמצאים במצוקת דיור כזאת או אחרת. סבלם היום יומי אינו מגיע למצב של מוות מקור, ולכן אינו מצטלם טוב לעיתון ולטלוויזיה, אבל רבים מהם נתונים לחסדי אנשים טובים ולחסדי מזג האוויר. אנשים אלה אינם נכנסים לקטיגוריה הסטריאוטיפית של דרי רחוב הישנים על ספסל שיכורים. מדובר במי שאין להם פתרון דיור ראוי: יש בהם חסרי יכולת השתכרות, המקבלים סיוע זעום בשכר דירה, כך שבחורף אין להם כסף להדליק חימום כלשהו. יש בהם כאלה המצטופפים, כמה משפחות בדירה קטנה, בתנאים קשים. חלקם תושבי כפרים בלתי מוכרים, שאינם מחוברים לתשתיות חשמל, ביוב ומים, ויש מהם שנאלצו להסתפק בפתרונות דיור ארעיים כמו מחסנים או מקלטים. רובם ככולם באים מקבוצות מוחלשות: קשישים, עולים, בני העשירון התחתון, בדווים, פליטים, ילדים. גם הסיבות המביאות אותם למצב הזה מגוונות. חלקם באים מקרב הקבוצה הגדלה והולכת של נפגעי מדיניות המשכנתאות, חלקם משפחות עניות חסרות זכאות לדיור ציבורי, או כאלה הממתינות בתור הארוך (של כ-50 אלף משפחות) לדירה בדיור הציבורי המצטמצם והולך.
בתחום מדיניות הדיור יש לישראל הרבה מה ללמוד ממדינות אירופה ואחרות, המעזות ולמעשה משכילות להשקיע בזכות הבסיסית של דיור ציבורי - כדי לשמור על זכויות האדם וצלם אנוש של קבוצות מוחלשות, ולאפשר סיכוי למוביליות חברתית למי שידם אינה משגת לחיות תחת קורת גג ראויה.
למרבה הצער, מעט מאוד צעדים נעשים בכיוון זה בישראל. נקווה שלא נצטרך להמתין לחורף הבא על מנת לגלות ששוב מתים כאן מקור אנשים כתוצאה ממדיניות מכוונת של הזנחה והרס שרידי האחריות החברתית.

גירסה שונה במקצת פורסמה היום בהארץ.



יום שני, פברואר 4

לשכת הסעד ההצהרתי - בעקבות: ה"פ (ת"א) 847/05 דן אורמן נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל –


דורון מנשה

בעניין אורמן הכיר בית המשפט המחוזי בתל אביב באופן תקדימי בזכותו של עד בכלל,ועד מומחה בפרט לתקוף ממצאים שנקבעו לגביו בבית המשפט. זאת באמצעות הגשת תובענה נפרדת לקבלת סעד הצהרתי כי הממצאים שנקבעו לגביו בפסה"ד הקודם אינם נכונים.

עובדות המקרה היו כדלקמן: דן אורמן (להלן – המבקש) העיד כעד מומחה בהליך שהתקיים בביהמ"ש המחוזי בתל אביב. בפסה"ד שניתן באותו הליך, התייחס ביהמ"ש לעדותו של המבקש, וקבע ממצאים שלטענת המבקש פוגעים בו פגיעה קשה ואשר עלולים לפגוע במשלח ידו של המבקש.
בעקבות הממצאים האמורים הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי תובענה נפרדת במסגרתה הגיש ראיות חדשות וביקש סעד הצהרתי כי הממצאים שנקבעו בפסה"ד הקודם אינם נכונים.
ביהמ"ש (השופטת רונן) קבע כי אמנם למבקש אין זכות ערעור על פסה"ד משום שלא היה צד להליך בו הוכרעה זכות הופלדיאנית שלו (ראו בש"פ 658/88 חסן נ. מדינת ישראל , פ"ד מ"ה (1) 670 ).
חרף האמור ביהמ"ש קבע שהמבקש זכאי לפנות לביהמ"ש בבקשה לסעד הצהרתי. זאת משום שאין הוא מבקש לשנות את פסה"ד המקורי או לשכתבו. ההליך החדש אינו הליך של ביקורת או התערבות בפסה"ד הקודם, אלא הליך נפרד בו מוצגות ראיות חדשות
בהימ"ש המחוזי עוד קובע כי במקרה זה אין מעשה בי"ד כנגד המבקש משום שלא היה צד להליך הקודם.
כמו כן מאבחן בית המשפט את הלכת צ'ירינסקי (בג"ץ 188/96 רע"פ 8226/96 צ'ירינסקי נ. השופט שרון ואח', פ"ד נ"ב (3) 721). כשהטעם העיקרי לאיבחון הוא ש"בענייננו... המבקש איננו עותר לשנות את הניסוח של פסק הדין הקודם, והוא איננו מבקש לפגוע בפסק הדין הקודם כלל... ההליך דנן הוא הליך מקביל לזה שהתנהל בפסק הדין הקודם, כאשר מאחר שהמבקש איננו מושתק מלהעלות טענות הסותרות את מימצאי פסה"ד הקודם מכוח הכלל של מעשה בית דין, הוא זכאי לשוב ולעתור כי בית משפט זה, יקבע מימצאים עובדתיים חדשים ושונים."(סעיף 23 לפסק הדין)

לעניות דעתי פסה"ד בעניינו מתעלם באופן חמור מבעיית העדר האדברסריות שהכרה בהליכים מעין אלה מעוררת.
אסביר: ניתן לחשוב על שני יחסים אפשריים בין ההליך החדש לבין ההליך המקורי בו נקבעו הממצאים הבעייתיים לעד. אפשרות אחת היא שתוצאות ההליך החדש יכולות להביא לשינוי תוצאות ההליך המקורי, והאפשרות השנייה היא כמובן שתוצאות ההליך החדש הם בעלי משמעות הונית ( או סימבולית) לעד אך ללא כל משמעות אופרטיבית (אכיפתית) ברמת ההכרעה הסופית בין הצדדים לדיון.

האפשרות הראשונה מעוררת קשיים רבים. עדים אינם צד להליך. מתן כוח לעדים לתקוף הכרעות משפטיות תפקיע במידה בה את סופיותן. כל הכרעה תוכל להיבחן מספר פעמים לפחות כמספרם של העדים שהופיעו בדיון.כפועל יוצא ממצב משפטי זה לא ניתו יהיה למנוע קיומם של פסקי דין סותרים באותו עניין, דבר שיוביל לכשל אכיפתי מערכתי.הכיצד ניתן לאכוף הכרעות אופרטיביות סופיות באותו עניין?

בית המשפט המחוזי מבין היטב את הבעייתיות הטמונה באפשרות הראשונה, ולפיכך חוזר ומדגיש כי המבקש בענייננו אינו מבקש לשנות את פסה"ד המקורי או להעביר עליו ביקורת. בהקשר זה מדגיש בית המשפט כי בית המשפט יחוש לעזרתו של עד כזה על ידי מתן סעד הצהרתי שהוא "הליך נפרד ...מהליך של ערעור על פסק הדין"( סעיף 24 לפסק הדין).

דא עקא, האפשרות השנייה אינה טובה יותר. הטעם לכך הוא שבמצב זה, בו אין להליך החדש כל משמעות אופרטיבית, אין גם לאיש עניין להתמודד עם טענותיו של המבקש והראיות שהוא מביא. תוצאה זו היא הרסנית ככל שהמדובר בשיטת משפט אדברסרית בה בית המשפט חי מפי הצדדים. ביתר פירוט, מרגע שיוברר כי תוצאות ההליך החדש לא יכולות להשפיע על ההליך המקורי בעלי הדין בהליך המקורי לא יטרחו להתמודד עם טענותיו וראיותיו. המשמעות היא שהעד יוכל, אם רק ירצה, לבדות ראיות או להציג חצאי אמיתות במסגרת ההליך החדש מבלי שלאיש יהיה אינטרס לחשוף אותן, ומבלי שלביהמ"ש תהיה דרך כל שהיא להתמודד איתן.

בנוסף: קשה לראות מדוע מטעמי הגינות ועקביות רעיונית ראוי ליתן סעד הצהרתי לעד נפגע כזה, ולא לפתוח את שערי בית המשפט אף לבריות המוצאים עצמם נפגעים כלכלית מהכרעות בית המשפט. נניח כי בית המשפט במקרה דנן לא היה תוקף את מיומנותו המקצועית של המומחה באותו עניין אלא משבח אותו בציינו "שאין מומחה מקצועי או מיומן ממנו בשוק"-האין נובע מתוך "לוגיקת הסעד ההצהרתי הבלתי אכיפתי" כי מומחים אחרים הנפגעים מקביעה (מוטעית לדעתם) זו לזכות בסעד הצהרתי מתאים? למעשה קיים טעם חזק יותר לפתוח את שערי בית המשפט לתביעות כאלו שכן לנפגעים שאינם צדדים להחלטה או עדים בהליך לא הייתה אף אפשרות תיאורטית להשפיע על קביעות בית המשפט.

התוצאה כמובן תהא שבתי המשפט יהפכו ללשכות סעד הצהרתי בבחינת "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח"

בית המשפט בעניין אורמן מבקש להפיג חשש זה .לדבריו "המציאות מלמדת שהחשש מפני 'שיטפון' של פניות במקרה כפי זה העומד לפנינו, הם נדירות" (סעיף 27 לפסק הדין). עם כל הכבוד קשה להשתכנע מטענה זו.שכן מציאות זו היא מן הסתם תוצר של המדיניות המשפטית הקיימת שאינה פותחת ולו פתח " כחודה של מחט " להגשת תביעות מעין אלו. אם תתקבל הקונצפציה של בית המשפט בעניין הנוכחי לעומת זאת ייפתח פתח " כפתחו של אולם " שעגלות וקרונות רבות של של מתדיינים ייכנסו בו ולא יידעו שובע נפשם.




אני מודה לעו"ד שי שלום אוצרי על עזרתו בגיבוש רעיונות לרשימה. חלק מן הדברים כאן הופיעו בגיליון היום של the Marker-