תג

יום חמישי, יוני 28

תפקידו של הסדר הטיעון

מאת: אורן גזל-אייל
הסדר הטיעון שנערך עם הנשיא קצב מחייב דיון מחודש בתפקיד של הסדרי הטיעון. הסדרי טיעון התפתחו במהלך העשורים האחרונים, נוכח העומס ההולך וגדל על מערכות המשפט והתביעה. הנימוק העיקרי לעריכת הסדרי טיעון הוא עלותו הגבוה של המשפט, והצורך לפנות משאבים שיאפשרו לתביעה ולבתי המשפט לטפל בתיקים אחרים. לצורך זה מאפשרת הפרקליטות לנאשם הקלה מסוימת, כתמורה לנכונותו לוותר על זכותו להתגונן כנגד האישומים במשפט. אולם היועץ המשפטי לממשלה לא ביסס את החלטתו בעניין הנשיא על שיקולי משאבים; בכך הוא צדק, שכן האינטרס הציבורי בתיק מסוג זה בוודאי מחייב את השקעת המשאבים הנדרשת.
היועץ המשפטי מזוז הציג אתמול מספר נימוקים אחרים לעריכת ההסדר. ראשית, הוא טען כי חשוב לחשוף את המעשים ולהפסיק את התופעה. אולם המעשים נחשפו זה מכבר, ונוכח ההסדר לחמורים שבהם לא יהיה עיגון בהחלטה שיפוטית. שנית, לטענת מזוז, יש חשוב להראות שהנשיא קצב קיבל אחריות למעשים. אולם גם נימוק זה אינו עומד במבחן הביקורת שכן הנשיא מקבל אחריות רק לעבירות קלות בהרבה מאלו שיוחסו לו, ואף לגביהן יקל עליו, אחר כך, לטעון שהן בוצעו עקב אי הבנה. שלישית, טוען היועץ, כי יש להעביר מסר ציבורי לפיו עבירות מין נאכפות. אולם אינטרס זה דווקא ספג פגיעה קשה כאשר מקרי אונס חמורים, לכאורה, הובילו להרשעה בעבירות קלות בהרבה. גם הנימוק הרביעי של מזוז, הצורך להעביר מסר מעודד לנפגעות תקיפה מינית שתלונותיהן יסתיימו בהרשעה, אינו משכנע. נפגעות עבירה זקוקות קודם כל שיתחשבו בדעתן במסגרת ההליכים. ההחלטה כאן התקבלה בניגוד גמור לעמדת המתלוננות בתיק, והמסר שהעובר הוא שלאחר התלונה הן מאבדות את השפעתן על ההליכים.
הנימוק החמישי של היועץ מזוז היה להגן על מוסד הנשיאות מפני ההליך המשפטי. ספק רב אם מוסד הנשיאות אכן זוכה לעדנה מהחלטה כמו זו, אולם מכל מקום, קשה להצדיק באמצעות נימוק זה הפחתת אישומים באונס לעבירות קלות בהרבה.
נותר אם כן הנימוק השישי והאחרון של היועץ מזוז – הקשיים הראייתיים בתיק. אכן, קשיים ראיתיים מובילים את התביעה פעמים רבות להציע הסדרים מקילים שיבטיחו הרשעה, כשמידת ההקלה גדולה יותר ככל שהסיכוי לזיכוי גדול יותר. במקרה זה ההקלה היתה עצומה. במקום מספרי אישומים באונס, עבירה שמי שמורשע בה נדון לא אחת לשנות מאסר רבות, הסתפק היועץ המשפטי בהסדר שהעונש בצידו אינו כולל אפילו עבודות שירות. כיוון שהעדויות בתיק לא פורסמו, אין לדעת אם התיק היה אכן כל כך חלש, באופן שיצדיק ויתור כה גדול. אולם אם נניח שאכן דובר במקרה בו הסיכוי לזיכוי מכל האישומים היה כה גדול, לא היה מקום להגיע להסדר כזה. אם התיק כל כך חלש, יתכן פשוט שהנאשם אינו אשם. אמנם ממה שניתן היה להבין מהפרסומים בעיתונות הראיות נשמעו מוצקות, ונתמכות על ידי מספר מתלוננות. אולם אם היועץ המשפטי סבור אחרת – וכאמור רק הוא ראה את התיק – יתכן שהיה עליו לסגור את התיק לחלוטין. חולשת הראיות בתיק יכולה ללמד שהנאשם אינו אשם כלל. גם ההודאה הצפויה אינה עשויה לשנות תחושה זו. נאשם, אשם או חף, שמוצע לו להודות בעבירה ולצאת לחופשי, עשוי להעדיף אופציה זו אם בצד ההצעה עומד איום בהליך שעלול להסתיים בשנות מאסר רבות. לפיכך קשה להשתכנע מהודאה המושגת תחת איום כזה. בנסיבות אלו, הסדר הטיעון אינו הפתרון הנכון. אם הפערים בין ההאשמות לבין ההסדר שהנשיא היה מוכן לקבל היו כה גדולים, על היועץ המשפטי היה לבחור בין הגשת כתב אישום מלא לבין סגירת התיק מחוסר ראיות.
פורסם ב"הארץ" ביום 2 ביולי 2007.

15 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

כפי שאני רואה זאת הבעיה העיקרית אינה בסעיפים הקלים יותר של כתב האישום (עדיין מדובר בעבירות חמורות יחסית שהן מעבר למעשה מגונה סתם) אלא בעונש. בלתי מתקבל על הדעת שאם אכן משה קצב יודה בסדרה של מעשים מגונים תוך כדי הפעלת אמצעי לחץ הוא לא יקבל מאסר בפועל (לפחות כזה שירוצה בדרך של עבודות שירות).

28/6/07 16:30  
Blogger Rotem כתב/ה:

קיים עוד עקרון חשוב שהיה על היועץ המשפטי לשקול והוא האינטרס הציבורי.
הציבור במדינת ישראל צריך לדעת את האמת על הפרשה.
האם הנשיא עבר את הגבולות או שלא.
בית המשפט הוא המקום לבדוק את התשובה.
החלטה להעמיד לדין אדם ציבורי רב מעלה כנשיא מדינה לשעבר היא קודם כל אינטרס ציבורי ויש צורך להעמיד את המקרה כסמן ימיני לכל השאר - יש גבול לכל תעלול!
עקרון המשאבים נסוג לעומת לעומת האינטרס המשפטי. הנפגעות הרי לקחו את זה בחשבון שהמשאבים לאמת עולים הרבה, משה קצב כשכר עורכי דין מהשורה הראשונה הבין זאת. אין ספק שעל המדינה להבין שעליה להבין שהיא חייבת לקחת בחשבון שהאינטרס הציבורי הוא המנצח.
הסדר הטיעון הוא כלי שפועל על עקרון בסיסי של "בוא נחסוך לשנינו את הזמן" הוא גם פועל על עקרונות של תורת המשחקים.
הסדר הטיעון שהולך בכיוון הגנה שונה מכל קו ההגנה שהלך בו משה קצב - פוגע באינטרס של הציבור לדעת את האמת!

28/6/07 19:40  
Blogger בועז גור כתב/ה:

בקשר לטיעון כי חשוב שעבריין המין קצב יודה במעשים המיוחסים לו -
היועמ"ש התעלם במופגן (ואני מקווה שלא מתוך שאננות או תבוסתנות) שכשם שקצב השתמש בבמה התקשורתית לפני הגשת כתב האישום, כך הוא יעשה מיד עם חתימת עסקת הטיעון, ועיננו הרואות -
קצב אינו מודה באשמה ואף מנמק:
1. רציתי לחסוך ממשפחתי את הסבל ולכןאני אודה שנישקתי וחיבקתי.
2. האמת עוד תצא לאור.

לכן, כדאי לשים את הדברים על דיוקם ולהודות -
היועמ"ש נפל בפח ונתן לכולנו דוגמא מאלפת שהפחד והמורא שנזרע אט אט מכיוון פרקליטי העבריין - חלחל.

28/6/07 21:36  
Anonymous איל כתב/ה:

לנימוקו של היועץ המשפטי להסדר הטיעון, שיש לחשוף את המעשים ולהפסיק את התופעה, השבת שהמעשים נחשפו כבר ואילו למעשים החמורים לא יהיה עיגון בהחלטה שיפוטית.
ראשית, לא המעשים הם שנחשפו, אלא החשדות שהמעשים נעשו. חשיפת המעשים עצמם מתקיימת, אם בכלל, בהודאת הנשיא במסגרת הסדר הטיעון (וגם זאת בהנחה, מפוקפקת שהודאת הנשיא משקפת את האמת העובדתית, ולא את שיקולי הכדאיות של הנשיא).
שנית, ע"י מודיפיקציה מסוימת לנימוק הזה, ניתן להציגו כך: בפעם הראשונה בתולדות המדינה, נחשד ראש המדינה בעבירות עליהן הוא צפוי להיות נידון למאסר. לכן הפעם הזו, לא ימוצה עימו הדין. אבל החל מהפעם הבאה שיקרה כדבר הזה, לא תהייה התחשבות במעמדו הרם של הנאשם.זהו טיעון תועלתני מובהק. לפי טיעון זה ניתן להשיג הרתעה באמצעות האיום שמעתה ואילך ייאכף הדין גם על נאשם העומד בראש המדינה , וכמובן ימוצה הדין עם קצב עצמו, אם יבצע עבירות בעתיד. מטרות הרתעתיות אלה עשויות להיות מושגות, גם ללא הצורך בענישה של מאסר בפועל, היות ועד כה לא היה מצב שנאשם בדרג כזה ביצע עבירה ולא מוצה עימו הדין. לכן, לא הועבר מסר שהדין לא נאכף, אלא רק בפעם הראשונה שקרה כדבר הזה (בפרשת קצב) וניתן לנצל את הפעם הזו לשם אזהרה ראשונה ואחרונה, ובפעם הבאה, ייאכף הדין.
כאמור, זהו טיעון הרואה במשפט הפלילי צופה פני עתיד בלבד. אדם המחזיק בהשקפה דאונטולוגית של ענישה גמולית, ידחה אותו על הסף. אני מחזיק בהשקפה תועלתנית אבל לא אוכל במסגרת זו לבסס אותה.
מכאן אעבור לטיעון הקשיים הראיתיים: הטענה שלך היא: אם הראיות כה חלשות מדוע לא לסגור את התיק מחוסר ראיות? אבל ייתכן מצב ביניים: מצב הראיות אינו חזק דיו כך שיש חשש סביר שאם קצב יועמד לדין הוא יזוכה. מאידך, מצב הראיות אינו כה חלש, כך שיש בצד סיכוי סביר לזיכוי גם סיכוי סביר להרשעה. במצב זה, , לא רצה מזוז ליטול סיכון של ניהול משפט שבסופו יהיה זיכוי, וגם לא רצה לסגור את התיק היות ועדיין היה סיכוי להרשעה. היות והדרך היחידה, לשכנע את קצב להודות הייתה עיסקת טיעון שאין בה מאסר בפועל, נותר מצב זה כרע במיעוטו.
לגבי היחס למתלוננות: אתה מציין, בצדק,שנפגעות עבירה מצפות שיתחשבו בדעתן. אבל מייד אח"כ אתה מייחס למזוז אי קיום תנאי זה, בכך שדחה את עמדתן. דא עקא, שקיים הבדל בין משטר פרוצדוראלי של התחשבות בעמדת נפגעות העבירה לבין קבלת עמדתן. התחשבות משמעותה לתת משקל לעמדה אבל ייתכן שבשיקול הכולל עמדת נפגעת העבירה תידחה. לעומת זאת, לקבל את עמדת נפגעת העבירה, בכל מקרה, משמעותו זכות וטו לנפגעת העבירה וזה כבר הרבה מעבר להתחשבות גרידא. כאן מדובר בשליטת נפגעת העבירה על ניהול ההליך הפלילי.
תגובה לרותם
גם בהנחה שמתקיים דיון הוכחות ולא מתבצע הסדר טיעון, אין הדבר מבטיח את גילוי האמת.ניתן להתבסס על ההבחנה בין "אמת משפטית" ל- "אמת עובדתית". כידוע בית המשפט אינו מתיימר, וגם אינו מסוגל לחשוף את האמת העובדתית, אלא רק את האמת המשפטית. במיוחד נכון הדבר בשיטת הפרוצדורה האדברסארית, שבה בית המשפט מוגבל בהתערבותו לשם חשיפת ממצאי עובדה, והוא כפוף לראיות שמגישים לו הצדדים. גם הסדרי הקבילות מונעים מבית המשפט חשיפה לעובדות שאולי הן אמת, אבל החוק אינו מאפשר הגשתן כראיות.מעבר לכך, השופטים כבני אדם, עלולים לטעות בקביעת ממצאי העובדה, כך שאין לסמוך על כך שניהול משפט יחשוף את האמת.
שנית, הניסיון לחשוף את האמת אינו השיקול הערכי היחיד ואפילו לא החשוב ביותר. שווי בנפשך, שהיה מתנהל דיון הוכחות וקצב היה מזוכה. בינתיים היה עינוי דין לקצב ולמשפחתו, מתח רב עקב הסיכון במאסר ארוך. כמו כן, המתלוננות היו נדרשות לעמוד בחקירה נגדית על כל הסיוט של מעמד זה, ולבסוף אם קצב אחרי כל זה היה מזוכה, השבר עבורן היה עוד גדול מאשר היום.
אבל מעבר לכל זה, לא את ולא אני לא מכירים את מצב הראיות בתיק. מזוז מצוי בעמדה טובה מאיתנו בהכרת התיק. אם אכן, הראיות חלשות לדעתו אז אין הצדקה להפעיל הליך פלילי כנגד אדם. עצם ההליך הזה, כרוך בסבל רב. למרות שפורמאלית הוא אינו נחשב בגדר "ענישה", מבחינה פסיכולוגית הסבל שבו בהחלט דומה בעוצמתו לסבל של אדם שנענש.
לבסוף, אני רואה את הערך של הימנעות מהרשעת חפים כערך חשוב יותר מאשר גילוי האמת. הנזק הנפשי הכרוך בשנים ארוכות בכלא לנאשם חף, חמור עשרת מונים מהנזק הנפשי הנגרם מכך שהציבור לא יודע את האמת. כידוע, לפעמים במשפט פלילי יש טעויות טרגיות ובית המשפט עלול להרשיע נאשם הרשעה מוטעית. על מנת למנוע זאת, יש ליצור מקדמי ביטחון מפני סיכון של הרשעת חפים. אחד המנגוננים האלה, הוא המסנן של היועץ המשפטי, המונע הגשת כתבי אישום כאשר הראיות אינן חזקות דין. לא תמיד ניתן לסמוך על בית המשפט שיזכה. אילו מזוז היה מגיש כתב אישום נגד קצב ומנהל דיון הוכחות, ובית המשפט היה מרשיע ודן אותו למאסר ארוך, כאשר ההרשעה הזו בטעות יסודה- זו תוצאה חמורה יותר מאשר אי גילוי האמת לציבור. זהו הרס חייו של אדם.

29/6/07 03:27  
Anonymous Monica כתב/ה:

הנה נקודת מבט נוספת על אותו עניין:

http://www.globes.co.il/serve/globes/docview.asp?did=1000226517&fid=845

29/6/07 09:36  
Blogger Rotem כתב/ה:

איל
אני חייב להזכיר לך שאנו נמצאים בדמוקרטיה. לראש המדינה אין משפט אחר מכל אדם אחר. הטענה שלך על כך שהמשפט הפלילי צריך להיות חוזה פני עתיד היא לא רלוונטית. לא מדובר על האדם הראשון שאנס במדינה שאתה קובע בעקבותו את כל המשפט הפלילי, אלא אחד מרבים שמואשם באונס - ולכן לטעון שמפה והילך יעשה משפט עם ראשי המדינה היא טענה אנטי-דמוקרטית הפוגעת קשות בציבור ומבהירה לו - יש משפט אחד לעם ואחר לנשיא.
בנוגע לאמת - גם אמת משפטית עדיפה על אי ידיעה מלאה. אם קצב אשם ואפילו חלקית יש להביאו לדין ובמיוחד עם קו הטיעון שלו לאורך כל הדרך היה "לא עשיתי כלום" ו"מנסים לפגוע בי".
עבור קו טיעון כזה חובה על בית המשפט לגלות את האמת ולהראות לעם שהנשיא שלהם הוא אשם ששיקר או חף מפשע.
היותו נשיא המדינה רק מחזקת את העובדה שיש צורך בהליך של גילוי אמת.
בכל הנוגע לסבל שאותו יעברו הצדדים - אני בטוח שהוא לא משתווה לסבל שעברו הנפגעות. בעת הידיעה על הגשת כתב אישום על הנפגע לדעת שהוא יגיע למשפט לתת עדות. ויותר מזה עצם העובדה שנפגעות תקיפה מינית יעדיפו ללכת לפסיכולוג ולא למשטרה לא מתנע את הסבל כי הרי הוא רק יתמשך לאורך טיפול שבלי ספק יהיה ארוך יותר.
בכל הנוגע למשפחתו של קצב - נראה לך שהם לא חושבים שהסבל הזה משתלם אם הם יודעים שהוא חף מפשע.
יותר מזה הרי שאפשר לראות בכך שהם מסכימים להסכם הפשרה הבנה שאכן הוא אשם והעונש הוא הרע במיעוטו.
ואיל גם קו הטיעון שהציג היועמ"ש היה שיש לו ראיות חזקות (וזה היה רק לפני שבוע) - פתאום הכל השתנה?!
ויותר מזה בשביל זה יש הליך משפטי - כדי לשלוח את האשם לכלא ואת החף-מפשע לזכות מכל אשמה. לשניה לא אמרתי שיש לשלוח אותו לכלא גם אם הראיות לא אומרות כך. העניין הוא שבכך שמתחילים הליך שיפוטי יוצאת לאור האמת לפי הנרטיבים והראיות של כל צד. החלטותו של בית המשפט, כמו שאמרת, תלויה באלו והרי שהוא יגיע להחלטתו לפיהם. להגיד שאין להרשיע אדם רק בעקבות כך שאולי תהיה טעות היא טענה חלשה שלא קיימת בדמוקרטיה שבה יש את אותו משפט לאדם הפשוט לראש המדינה.

29/6/07 09:58  
Anonymous מרצה בפקולטה כתב/ה:

אני חייב לאמר שמטרידה אותי מאוד העובדה שקצב, חרף המעשים שביצע לכאורה, יזכה בהטבות בשווי מיליוני שקלים על חשבון משלם המסים.

האם במסגרת האמנה החברתית מחוייב הציבור להמשיך ולשלם סכומי עתק לנציג ציבור שמעל באמון הציבורי?

נא לקרוא:
http://news.walla.co.il/?w=//1129711

ולשאלה המתבקשת - מדוע אני שומר על אנונימיות, ובכן - אני מפחד שהאנשים שדיברו עם מזוז יפנו גם אליי.

29/6/07 13:29  
Anonymous רמבו כתב/ה:

כמה מילים לגבי השימוש בעסקאות הטיעון בהליכים פליליים:

כאשר מדובר בהליך אזרחי, תביעת פיצויים נניח, יכול נתבע (ותובע) לחשב את ערך התביעה נגדו באמצעות הנוסחה של גובה התביעה*ההסתברות להפסיד (/לזכות), ובדרך זו לאמוד מהי פשרה רצויה עבורו.

לדעתי, מה שאנחנו רואים במקרה קצב, ובכלל, הוא "שימוש" יתר בנוסחה הנ"ל בשדה הפלילי. שימוש זה הוא פסול בעיני:

הקושי נובע מכך שהמדינה יכולה לשלוט ב"גובה התביעה", באופן שיכול להביא נאשם רציונאלי להודות בעבירות שלא ביצע ולחילופין לתוצאה אבסורדית בה נאשם מודה בעבירות שכלל לא יוחסו לו מלכתחילה, אך נמצאות אי שם בין ה"איום" לבין החפות.

מבלי קשר לעניין קצב (שבאופן אישי אני לא מאמין לו) הנקודה הנ"ל חייבת להדליק אצל כולנו נורה אדומה, המדינה "שוכחת" ששדה המשפט הפלילי הוא דיכוטומי - אשם או זכאי. יצירת תוצאות ביניים באמצעות שליטה ב"גובה התביעה" היא פסולה מן הטעם שהיא לא מאפשרת הליך ראוי ומנוגדות לעקרונות המשפט הפלילי (אם כי יש מקום לחריגים..בפוסט הבא...).

29/6/07 23:39  
Anonymous Amorphis כתב/ה:

אפתח במחמאה - כל הכבוד אורן, שפרסמת את הפוסט הזה, בעוד הברזל חם, ולא כאשר הנושא כבר התיישן וירד מסדר היום.

ולעניין - אין בליבי ספק שלנשיא הלא מכובד היו יחסים אינטימיים, כאלה או אחרים, עם נשים רבות, אשר שימשו תחתיו בלשכתו.

תחושת הזעזוע הציבורית נובעת בראש ובראשונה מהפער הבלתי נתפס שבין ההצהרה הראשונית של היועמ"ש בשלב טיוטת כתב האישום, לבין המהלך שנראה כהתקפלות ואף קריסה.

אני מעוניין להציע כאן פרשנות אחרת. מלכתחילה פימפמה התקשורת את עניין האונס. מכל כיוון שמענו על ההאשמה החמורה הזו. אונס, חברים וחברות, לא היה כאן. ייתכן שהנשיא קיים יחסי מין עם המתלוננות. הן הסכימו ליחסים אלה. חלקן הסכימו באופן שהחוק מפרשו ככפייה (ניצול מעמדו של הנשיא ליצירת השפעה פסיכולוגית שהובילה להסכמה), וחלקן הסכימו מטעמים אחרים (הרצון להתקדם בעבודה דרך המיטה, הרצון לקבל טובות הנאה וכו'). לכן אונס לא היה, וההצהרה הראשונית הייתה טעות.

אני מאמין ליועץ שהראיות אינן חזקות. הן לא חזקות משום שהנשיא התבצר ב"לא היה כלום" וחלק מהנאשמות תפסו את הקיצון השני - היה אונס.

האמת העובדתית שאני מציע היא אי שם בין לבין, כלומר, קיום יחסי מין שלא בכוח, אלא בהסכמה (מבלי להיכנס לחוזק ההסכמה, או לשאלה האם זו "הסכמה חופשית").

הסדר הטיעון משקף תפיסה נכונה ביחס לתיק ספציפי זה, ואני דווקא מאמין שהתיק מקיים את במבחן בוזגלו המפורסם. הטעות המרכזית של היועץ היא התעלמות מהאינטרס הציבורי אשר מבקש למצות את הדין עם הנאשם.

לו היה היועץ מבין בתקשורת, הוא היה מצהיר כי חלק מההאשמות אינן מגובות בראיות חזקות, אולם בשל הרצון להראות שאף אחד אינו מעל החוק, וכדי להזהיר מנהלים מפני קיום יחיסים אינטימיים בעיתיים עם הכפופות - התיק היה פשוט חייב להגיע לבית המשפט.

30/6/07 11:23  
Anonymous איל כתב/ה:

רותם
אני מקווה להראות שויתור על אכיפה פלילית באמצעות הרשעה וענישה, מטעמים של השגת מטרות המשפט הפלילי מבלי לאכוף אותו באמצעות הרשעה וענישה (אלא באמצעות אזהרה חד פעמית) עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה.
ראשית, דמוקרטיה במובנה הפורמאלי היא צורת משטר, פרוצדורה שלטונית לפיה הרשות המחוקקת נבחרת בבחירות סדירות, כלליות ושוות. איו בטיעון שלי תוכן כלשהו השולל קיומן של בחירות אלה. כאשר מדובר בבחירות דמוקרטיות, אכן הן חייבות להתקיים מתוך שוויון כאשר לנשיא המדינה קול אחד בקלפי, כמו ליתר האזרחים. אם יתקבל העיקרון לפיו לא ייאכף המשפט הפלילי באמצעות הרשעה וענישה, כאשר ניתן להשיג את מטרותיו בדרך אלטרנטיבית, והציבור יתנגד לכך, הוא יוכל להחליף את השלטון, או להתנות את בחירתו בביטול ההסדר הזה. ברגע שיש לציבור אופציה להחליף את השלטון שהוא אינו מרוצה ממנו, התקיים התנאי ההכרחי לדמוקרטיה.
אבל, כאשר מתייחסים לדמוקרטיה, מתכוונים לדמוקרטיה ליבראלית. דמוקרטיה ליבראלית היא כבר יותר מאשר פרוצדורה היא מזרימה למערכת הפוליטית והמשפטית תכנים ערכיים, בראש וראשונה זכויות האדם. לטענתך ההצעה של הימנעות מאכיפה, אינה דמוקרטית במובן זה שהיא פוגעת בזכות לשוויון.
אולם, הזכות לשוויון היא רק אחת הזכויות מבין זכויות האדם. אם המשפט הפלילי נאכף למרות שיעדיו יכולים להיות מושגים בדרך חלופית, אז מתקיימת פגיעה בחירות, היות והנאשם צפוי להיות נתון במאסר. הזכות לחירות, היא לא פחות זכות אדם מהזכות לשוויון. (מעבר לכך: בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הזכות לחירות מוגנת חוקתית, ולא הזכות לשוויון. סעיף 5 לחוק זה, אף מציין במפורש שאין מגבילים את חירותו של אדם באמצעות מאסר, אלא לתכלית ראויה וכו'). בכל אופן עצם ההצבעה על פגיעה בזכות לשוויון (שאינני מכחיש אותה)אינה אנטי דמוקרטית. אם הזכות לשוויון מתנגשת בזכות לחירות הפתרון המתבקש הוא איזון בין הזכויות המתנגשות. הטענה שהעדפתי את החירות על השוויון היא אנטי דמוקרטית, טובה בדיוק כמו הטענה שהעדפת השוויון על החירות היא אנטי דמוקרטית. היות וזכויות מתנגשות, אין מנוס מלוותר על אחת מהן. אנטי דמוקרטיה ליבראלית, משמעותה אי הכרה בזכות הזו בכלל. אבל, אני תומך בזכות לשוויון, אלא שאני סבור שהיא נדחית מפני הזכות לחירות, במקרים ספציפיים. לכן, אני משחק בתוך המגרש הדמוקרטי ולא מחוצה לו. אולי, מוצדק לטעון שטעיתי באיזון אבל טעות באיזון אינה אנטי דמוקרטיות.
לגבי הזכות לשוויון: כידוע הזכות לשוויון נתפסת כשוויון מהותי ולא כשוויון פורמאלי. מותר לבצע "הבחנה" אסור לבצע "אפליה". אכיפת המשפט הפלילי באופן זהה על כולם, משמעה שוויון פורמאלי אם יש אדם שאין תועלת אישית ואין תועלת חברתית מענישתו,אז הוא מצוי בעמדה שונה ויש לו תכונה שונה משאר בני האדם. עבורו הסבל הכרוך באכיפת המשפט הפלילי אינו מועיל, ועבור האחרים כן. ניתן לטעון, שזהו שוני רלבנטי ולכן מקיים את תנאי השוויון המהותי ומבחין (ולא מפלה) בין נאשמים וחשודים.
מאז ומתמיד, הענישה הפלילית הייתה (ובצדק) ענישה אינדיבידואלית. שני נאשמים שביצעו אותה עבירה, נענשו באופן שונה כאשר היה שוני לא רק במנסיבות ביצוע העבירה, אלא אף בנסיבות האישיות. אם נאשם א' היה בעל פוטנציאל שיקומי טוב והסיכוי שיחזור לסורו נמוך, הוא קיבל עונש קל יותר מאשר נאשם ב' שלא התקיימו בו תנאים אלה. האם מדיניות ענישה זו מפירה את עקרון השוויון? נראה שלא. היא מקיימת הבחנה של שוויון מהותי. כידוע, ניתן אף לקבוע שאדם ביצע עבירה, ולא להרשיעו. זאת לגבי שלב הטלת העונש. אבל, גם בשלב ההחלטה על הגשת כתב אישום, פועלים שיקולים אינדיבידואליים. היועץ המשפטי מוסמך לא להגיש כתב אישום, לא מפני שאין ראיות מספיקות אלא מפני שאין עניין ציבורי. למעשה הטיעון שהצעתי בתגובה הקודמת, נוגע לשיקולים של קיום או אי קיום העניין הציבורי. השאלה העקרונית היא: האם כאשר ניתן להשיג את ההרתעה גם ללא הגשת כתב אישום, יש להגישו, בכל זאת, רק על מנת לקיים שוויון? האם יש עניין לציבור בגרימת סבל עצום (מאסר ארוך) רק על מנת לקיים שוויון?
עניין נוסף, הוא ההעדפה לראש מדינה.ההעדפה אינה לראש המדינה, מעתם היותו ראש מדינה. כלומר, לא מפני שהוא אדם בכיר ראוי לפטור אותו מהליך פלילי. אלא, מפני שהוא נמצא בעמדה שאי אכיפת המשפט הפלילי, לא תפגע במטרות המשפט הפלילי. הקריטריון הוא, אפוא, מתי ניתן להשיג את מטרות המשפט הפלילי, מבלי לקיים משפט, ולא המיקום ההיררכי של הנאשם. אם מתקיים מצב, שבו הימנעות מאכיפה כלפי "האזרח הקטן" משיגה את מטרות המשפט הפלילי, אז גם אותו אין להעמיד לדין. במובן זה, העיקרון המוצע אינו נושא פנים לבכירים, אלא שמקרה זה יוצא כך, שהפעלתו חלה על אדם בכיר במקרה זה.
מבחינת האיזון עצמו, אני מציע כקריטריון להכרעה באיזון בין זכויות את עקרון "עוצמת הסבל הכרוכה בפגיעה בזכויות". זכויות האדם, מבטאות למעשה את צרכי האדם. הזכות לחיים מבטאת את הצורך לחיות, חופש הביטוי את הצורך להתבטא וכו'. פגיעה בזכות משמעה פגיעה ברווחה עקב אי סיפוק הצורך. כאשר זכויות מתנגשות, יש להכריע לפי השאלה של עוצמת הפגיעה במונחי רווחה נפשית. אם לדון אדם למאסר אין בו תועלת עתידית, אז כאשר מאזנים בין עוצמת הסבל של המאסר, לעומת עוצמת הסבל של הפגיעה בשוויון, נראה שהפגיעה בשוויון פחות חמורה. פגיעה בשוויון, משמעה הרגשת קיפוח שהבכירים מקבלים יחס שונה ולא הוגן מאשר דלת העם. התסכול הנובע ממצב זה אינו מתקרב בעוצמתו, לסבל העובר על אדם במאסר (בהנחה שזהו מאסר שאין תועלת בצידו למעט הרגשת השוויון).
עד כאן אני עומד מאחורי הטיעון הזה מבחינה עקרונית-ערכית. הספק שלי, לגבי תחולת העיקרון בפרשת קצב, אינו נובע מהצדקתו הערכית של העקרון, אלא זהו ספק, שמא לא מתקיימות במצב זה העובדות המצדיקות את הפעלת העיקרון. האם, באמת, המנעות מאכיפה פלילית, כלפי קצב, לא תתמרץ עבריינות מצד בכירים בעתיד? זאת מפני שככל שמדובר בעבירות מין, אז ההכרעה בהן היא פעמים רבות על יסוד שיקולי אמינות המתלוננות, לעומת אמינות הנאשם. אם קשה להשיג הרשעה ולעמוד ברף של "מעבר לספק סביר" כאשר העבירות מתבצעות בחדרי חדרים, וכל מה שנותר הוא הכרעה על יסוד אמינות, אז ממילא עבירות מין בנסיבות אלה קשות לאכיפה. אם בנוסף לקושי זה, נימנע מאכיפה גם כאשר יש ראיות, אז עולה שאלה האם איננו גורמים למצב שלא ייתפסו עברייני מין בכירים, ויהיה בכך תמריץ עברייני. לכן מטעם זה, במחשבה שנייה, לא הייתי מחיל את העיקרון הזה. אבל, זהו טעם הנוןבע מאי תחולתו העובדתית במקרה ספציפי זה. אני עדיין, מחזיק בעמדה הערכית, שבמקרים המתאימים יש להפעילו.
מכאן אני עובר לנושא של התועלת/סיכון שבהעמדה לדין. ראשית, על מנת למנוע אי הבנה, זהו טיעון נפרד לחלוטין מהטיעון הקודם, וכאן אינני טוען שיש להעדיף את ראש המדינה, על פני מי שאינו כזה. כאן אני טוען, באשר לשיקולים הכלליים של העמדה לדין, לגבי כלל הנאשמים.
אתה מציע לנקוט בקו לפיו האמת המשפטית עדיפה על היעדר אמת כלשהי. ובכן: על מנת להימנע מהרשעת חפים, ולהרשיע רק את מי שבאמת ביצע את העבירה, האמת חייבת להיות עובדתית ולא משפטית. אמת עובדתית, כלומר שמי שנידון למאסר ביצע אובייקטיבית במציאות, את מה שמייחסים לו. כל "אמת" מסוג אחר, לרבות אמת משפטית, שלא עולה בקנה אחד עם האמת העובדתית, גורמת להרשעת חפים. לכן, אין זה ברור מדוע, בכל מקרה עדיף אמת משפטית אפילו אם היא שונה מהאמת העובדתית, גם במחיר סיכון של טעויות בהרשעה. האם הצורך באמת משפטית חשוב יותר מהצורך להימנע מלשלוח אדם למאסר על לא עוול בכפו? מעבר לכך, אם האמת המשפטית שונה מהאמת העובדתית, אז למעשה האמת המשפטית אינה באמת אמת. כאשר אומרים שהציבור מעוניין לדעת את האמת, אז הציבור רוצה לדעת מה באמת היה. ומה באמת היה, זה רק אמת עובדתית. אם האמת המשפטית שונה ממנה, אז רצונו של הציבור באמת, אינו מסופק. זו אמת פיקטיבית, היא לא מתארת נכונה את המציאות.
אילו היתה התאמה מלאה בין האמת המשפטית לעובדתית, הייתי מצטרף לעמדך. כידוע, לא תמיד מתקיימת התאמה זו, לא ניתן להבטיח שתתקיים ההתאמה, והפרוצדורה הפלילית אף מונעת במכוון את ההתאמה הזו
אם אנחנו מחזיקים בכלל שעדיף שפושעים רבים לא ייענשו מאשר חף אחד שיורשע, אז הערך של מניעת הרשעת חפים הוא שצריך לעמוד בראש מטרת ההליך הפלילי ולא הניסיון לגלות את האמת בכל מחיר. הניסיון לגלות האמת, הוא ערך חשוב, אבל הוא מתנגש עם ערכים אחרים, כמו מניעת הרשעת חפים, ובהתנגשות זו יש לבצע איזון. לא תמיד, יגבר ערך הניסיון לגילוי האמת, ולדעתי הערך של מניעת הרשעת חפים חשוב ממנו.
אם קצב יועמד לדין, גורלו ייקבע לאור ממצאי אמינות . שאלות של אמינות רחוקות מאוד מלהיות מדע מדויק. לעיתים, בית המשפט בוחר להאמין למתלוננות לאור התרשמות אינטואיטיבית אין כאן למעשה טיעון רציונאלי של ממש. אם בית המשפט טועה (וכאן המועדות לטעות היא הגבוהה ביותר) אז קצב עלול לשהות במאסר (ואפילו מאסר לא קצר) מתוך טעות. על מנת למנוע את סיכוני הטעות, יש ליצור מקדמי ביטחון לכך. אם בית המשפט טועה בהרשעתו, לכאורה יש אפשרות לתקן את הטעות בערעור. אבל, בממצאי אמינות, המדיניות היא שערכאת הערעור אינה מתערבת. לאור "כלל אי ההתערבות", בית המשפט הוא קו הגנה אחרון מפני טעויות בהרשעה. אם הוא טועה, אין קו הגנה נוסף. לכן, מוצע שהיועץ המשפטי בהחלטה על הגשת כתב אישום, הוא שיהווה את קו ההגנה הנוסף. לכן, אל לו לנקוט במדיניות של השארת שיקול הדעת לבית המשפט. עליו להפעיל שיקול דעת בעצמו, ואם אינו משוכנע בעוצמת הראיות, עליו להימנע מהגשת כתב אישום. אחרת, קו ההגנה היחיד מפני הרשעות שגויות, הוא בית המשפט, ובמקרה זה, הערכאה הראשונה היא גם האחרונה.
זהו סיכון אחד (והעיקרי) בהגשת כתב אישום. לא חשדתי שאתה תומך בהרשעת חפים. לדעתי, אתה מוכן להסתמך הסתמכות חזקה מדי על היכולת של בית המשפט להגיע לחקר האמת, ולהימנע מהרשעה שגויה. הרשעה שגויה היא אסון כה גדול לגורלו של הנאשם, כך שאנו מצווים להיות זהירים ביותר וליצור מקדמי ביטחון, על מנת להימנע מאסון זה.
הסיכון השני (בהעמדה לדין, הוא סיכון של עוגמת נפש למתלוננות במקרה של זיכוי. אני הוספתי גם, את עינוי הדין לנאשם, אבל כתוספת לסיכון למתלוננות ולא כהנגדה. אתה טוען שהנזק למתלוננות גדול מעינוי הדין לנאשם. אבל כאמור, הנזק בזיכוי הוא למתלוננות בנוסף על עינוי הדין לנאשם, לכן אין מקום להנגיד בין השניים. שנית, הנזק למתץלוננות הוא ספקולטיבי, בהנחה שהן אכן קורבנות. נדמה שאתה מניח זאת, אבל זו העובדה שבית המשפט אמור לברר. אם האמת היא שהנאשם לא ביצע את העבירה, אז הנזק הוא רק לנאשם ולא למתלוננות. כאמור, בירור זה כרוך בסיכון של הרשעה שגויה, אבל חשוב לזכור שהסיכון למתלוננות צריך להיות משוקלל גם בסיכוי שהן אכן קורבנות.
גם בהנחה, שהמתלוננות הן קורבנות במישור העובדתי,אנסה לטעון שבמקרה של זיכוי השבר הנפשי עבורן גדול יותר מהשבר הנפשי (שגם הוא קיים) בהחלטה לא להעמיד לדין. ראשית, האכזבה באי השגת המטרה גדולה יותר ככל שהאדם קרוב יותר אליה. זיכוי משמעו, שהמתלוננת הייתה על סף השגת המטרה , אבל קצת לפני קו הגמר, זו נמנעה ממנה. לעומת זאת, הימנעות מהגשת כתב אישום, נעשית בשלב רחוק יותר מהמטרה, ויש בכך הקלה מסוימת על עוגמת הנפש.
שנית, האכזבה גדולה יותר ככל שהושקעה אנרגיה נפשית רבה יותר. המתלוננות מוכנות לעבור את הסיוט של חקירה נגדית, כאשר לנגד עיניהן עומדת המטרה של להביא להרשעת הנאשם, ולגרום לכך שיקבל את העונש הראוי. אם אחרי כל מאמץ האדירים הזה, מתברר שהמאמץ היה לריק, האכזבה היא הרבה יותר גדולה. הטיעון, שהמתלוננות לוקחות בחשבון את הסיכון הזה, מניח פרופיל של "המתלוננת הרציונאלית" השוקלת באופן שכלתני את סיכוניה, ומקבלת על עצמה את סיכון הזיכוי. נדמה לי, שהיום אנו כבר עומדים בשלב שבו המחקר הפסיכולוגי הראה מזמן, כי המודל הרציונאלי של "הנאורות" אינו ריאליסטי באשר לטבע האדם. בוודאי לא בנסיבות בהן מצויות המתלוננות, עוררות אמוציונאלית חזקה ביותר, וכמיהה חזקה ביותר לגרום לאדם שפגע בהן להיות מורשע ולהיענש. הן לא בדיוק נמצאות בתנאים אידיאלים להיסק רציונאלי. מעבר לכך, אם מניחים שהמתלוננות מפנימות את סיכון הזיכוי, מדוע לא להניח שהן מפנימות גם את סיכון ההימנעות מהגשת כתב אישום? כל מתלוננת המתייצבת במשטרה ומגישה תלונה, נוטלת הן את הסיכון של אי הגשת כתב אישום והן את הסיכון של הגשת כתב אישום וזיכוי.

30/6/07 12:56  
Blogger Rotem כתב/ה:

איל
עד עכשיו דנתי בסוגיה בעיקר מהכיוון הדמוקרטי והזכות לשוויון אבל כן כפי שציינת נכון יש עוד תחומים לא פחות חשובים. מבחינת הליברליות, תן לי להזכיר לך איל, העקרון הבסיסי (ואם לא החשוב ביותר) הוא כבוד האדם. ובתוכו העובדה שלא פוגעים באדם אחר.
הסוגיה הבסיסית של הטיעון שלנו הוא האם משה קצב פגע פגיעה חמורה בנשים או לא.
פה אכן אנו רואים את העיקרון משני כיווניו - האחד שאם אכן משה קצב פגע הוא יענש, והשני אם הוא לא פגע שלא יענש.
קו הטיעון של משה קצב לאורך כל הדרך היה "לא פגעתי" - ועכשיו הוא הופך ל"פגעתי". פתאום כמעשה פלאים שונה כל קו הטיעון.
אם אכן הוא חף מפשע עליו להוכיח זאת בבית משפט - זה המקום היחידי לכך. המצב הנוכחי הוא לא במישור האמת - כי כרגע האמת לא מובנת ולא ידועה. יום אחד היא אומרת שקצב לא עשה כלום ויום למחרת כבר כן. איזו אמת נכונה?
איל
צריך למהר ולא לקפוץ בין העמדה לדין לבין הענשה! אל תמהר לעשות את המעבר החד הזה. עצם העמדה לדין לא אומרת הענשה. יותר מזה היא יכולה להגיד זיכוי מכל אשמה.
אני מסכים שאסור לתת לחף מפשע להישלח לכלא , אבל אם אכן זה קו הטיעון שלו אז איך הוא מוכן לקבל הסכם פשרה שכזה. אדם חף משפע לא מוכן לקבל הסכם פשרה שמעמיד אותו בכלא או על תנאי לכלא - בדיוק מהעקרונות שאתה ציינת.
כל זה מוכיח שיש צורך במשפט - אסור לעשות קפיצה חדה בין העמדה לדין להרשעה.

בכל הנוגע למי נפגע יותר - קשה לשפוט דבר שכזה מהצד. האופציות גדולות והפגיעה אף רבה. לשניה אחת לא חשבתי שאוכל לשערך את הפגיעה של הנאשם ובטח לא של הנפגעות. אי דרך להשוות או להעמיד את האחד מול השנייה.
אך כל אחד או אחת שהולכים למשטרה צריך או צריכה לדעת שיעשה כל הניתן כדי לטפל בעניינם. העמדה לדין הוא אחד השלבים בתהליך הארוך והמייגע. נתינת פסק הדין הוא השלב האחרון בתוך שורה של שלבים נוראיים וקשים. הידיעה שבאחד השלבים תעצר התלונה קיימת. אך בכל זה, אין לגרוע בכך שמישהו או מישהי חייב/ת להתחיל את התהליך. הפגיעה הנפשית יכולה לגדול בתהליך הקשה הזה. אך לא יתכן שכאשר אכן מדובר על איש ציבור ואנשי הפרקליטות מוציאים הודעות (בעקבות כך שזה איש ציבור) על כך שהולכים להעמיד אותו לדין, פתאום תוך פחות מיום תתהפך התוצאה בלי הסבר - זו היא פגיעה אף יותר חמורה בנפגעת. אי הידיעה האישית הזו של הנפגעת לאיך פתאום התהפך עולמה בשנית ושוב לרעה - היא נוראה ואי אפשר בלי שום ספק להשערך אותה או להשוותה אל הנאשם (בכל צורת חישוב שהיא) ובמיוחד בפגיעה הרלוונטית.

30/6/07 16:12  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

הנימוק הנתלה בעומק הנפילה של הנאשם יכול לשמש כל צד שכן מאישיות ציבורית מצפים להתנהגות הנשקלת באמות מידה מחמירות יותר מאחד האדם. עסקת טיעון מוצעת בדרך כלל בבחינת "מודה ועוזב ירוחם" ההתנהלות של הנאשם כאן בעייתית במיוחד בהיבט זה. הנטיה של התביעה "ללכת על בטוח" ולשלוט בתוצאות ההליך הפלילי בדרך זו שולחת מסר מסוכן. ובכל מקרה, אותם מקרים עליהם חלה התיישנות לא יכלו לעמוד לבירור בפני עצמם אך יכולים לתמוך בגרסת מתלוננות שעניינן מהווה בסיס לאישומים בבחינת "שיטה" כאשר הנאשם טוען "להד"ם" הלא כן?

2/7/07 15:53  
Anonymous SHRYKE כתב/ה:

איל - ישנו אינטרס ציבורי חזק אשר משפיע על כל פרשת קצב. אבל לדעתי, ואני יודע ששדולת הנשים תכעס ,במקרה שלנו הוא אינו הרצון למצות את הצדק עם אדם, אשר בצורה זו או אחרת כפה יחסים עם נשים. במקרה שלנו זהו זעמו של הציבור על ניצול שיטתי, חוזר על עצמו ומלגלג של אנשי ציבור באמון ובכח שניתנו להם. אין לי ספק שיהיו קשיים להוכיח את כל ההאשמות בבית המשפט. אבל זהו בדיוק ההליך ששיטת המשטר שלנו הסמיכה לקבוע את מידת אשמתו של נאשם. האינטרס הציבורי, טענתם האהובה של העוסקים במשפט, דורש כי נבחרי ציבור יחושו את כוחו של הצדק. וכן, מטרתו של החוק היא גם לייצר צדק חברתי. אבל כולנו שכחנו את זה במרדף הבלתי פוסק שלנו אחרי יעילות כלכלית.

4/7/07 10:00  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

טבען של עברות להתיישן,

וכמו העבירות כך גפ הפוסט הזה - התיישן.

במילים אחרות, תנו לנו חומר חדש.

מצ'עמם פה.

4/7/07 16:35  
Anonymous איל כתב/ה:

רותם
בתוך כל החלפת הדעות, לפעמים הולך לאיבוד הטיעון העיקרי. לכן, אני מבקש להבהיר מהו הטיעון העיקרי שלי. בשלב ראשון, אני מבקש להבהיר מה אינני טוען: אינני טוען שהיועץ המשפטי צדק בהחלטתו על הסדר הטיעון.ייתכן, ואם הייתי מעיין בחומר הראיות, הייתי משתכנע שחומר הראיות הוא "בטון יצוק" והייתי סבור שהיועץ המשפטי טעה בהחלטתו. לכן, מבחינת קבלת ההחלטה על הסדר הטיעון, אינני מגן על עמדתו של היועץ המשפטי.
העמדה שאני מבקש להגן עליה היא צנועה יותר: לא ניתן לקבוע שהיועץ המשפטי טעה בהחלטתו, שלא על סמך עיון בחומר הראיות.
העמדה השנייה שאני מבקש להגן עליה היא: במקרים גבוליים כאשר יש שיקולים לכאן ולכאן בין הגשת כתב אישום לבין הימנעות מהגשתו, הספק צריך לפעול לטובת הימנעות מהגשת כתב אישום. הטעם המרכזי לכך, לדעתי, הוא יצירת מקדם-ביטחון נוסף מפני סיכון הרשעות-שווא. העמדה האחרונה שלי, היא עקרונית ואינה קשורה לפרשת קצב דווקא. אינני יודע האם תיק החקירה נגד קצב הוא "גבולי" ייתכן שכן, ייתכן שהוא תיק הנושא ראיות חזקות (ובמצב זה טעה מזוז) ייתכן והראיות חלשות שאינן מגיעות אפילו לידי מצב של תיק גבולי. אם התיק גבולי (וזהו אם באלף רבתי) אני סבור שבמישור הדין הרצוי אין להגיש כתב אישום, אם כי לפי הדין המצוי נדמה לי שהספק פועל דווקא לטובת הגשת אישום היות והמבחן הוא "סיכוי סביר להרשעה". במצב גבולי, יש לפחות סיכוי סביר להרשעה.
באשר לעמדתי הראשונה, עמדות-הנגד מתבססות על שני עניינים: (1) מסרים הפוכים שפורסמו בתקשורת מטעם המשטרה או הפרקליטות בעבר. (2) טענתו של אורן בפוסט הנוכחי, אם הראיות חלשות מדוע לנקוט בהסדר טיעון, ולא לסגור את התיק מחוסר ראיות?
באשר ל- (1) ייתכן והייתה טעות מצד הפרקליטות, או מצד מזוז עצמו בכל התחום הקרוי "יחסי ציבור". ייתכן ומיהרו מדי עם פרסומים בתקשורת כאשר הבדיקה הייתה עדיין בעיצומה וכך נוצרו בציבור ציפיות שלא הלמו את המשך התפתחות הבדיקה. אבל, אם נעשתה טעות מבחינת ההתנהלות התקשורתית, לא סביר לתקנה ע"י קבלת החלטה הנוגדת את המסקנה שהתגבשה מאוחר יותר, רק על מנת שהציפיות שנוצרו בעבר, יבואו על סיפוקן. תהליך קבלת החלטות אינו תמיד כזה שמקבל ההחלטה עקבי לכל אורך הדרך. בשלבי ביניים של תהליך שיקול הדעת והבדיקה, לעיתים מתגבש קו מסוים אך עקב התפתחויות מאוחרות, רביזיה בקו מחשבה זה, לעיתים ננטש קו המחשבה והמסקנה מתהפכת. נדמה לי שזו תרבות תקינה של קבלת החלטות. לא היינו רוצים, שמקבל החלטה המגבש עמדה ראשונית יהיה "נעול" על החלטתו ושבוי בקונספציה ממנה לא יסטה, אפילו נוכח טיעונים חזקים המפריכים את עמדתו.
ייתכן והטעות הייתה שהיו דיווחים לתקשורת באשר לעמדות הביניים. אילו היועץ המשפטי היה נמנע מכך ומוסר רק את החלטתו הסופית, לא היינו מודעים לכל התפנית הזו, וחלק מהביקורת הציבורית לא היה מובע. ניתן להשוות זאת לפסק דין בבית משפט. מה שמתפרסם הוא "המוצר המוגמר". אילו השופט היה מדווח לנו בכל רגע מה הוא חושב באשר להחלטה, אולי היינו מגלים שדעתו התהפכה במהלך התקופה. מטעמים אלה, חוק חופש המידע אינו כולל חובת גילוי של מידע במהלך תהליך גיבוש המידע, אלא רק בשלב הגיבוש הסופי.
בכל אופן, נכון להיום מזוז טוען שהראיות חלשות מדי. גם אם בעבר חשב הפוך, לא ניתן להתעלם שנכון לעכשיו זו חוות דעתו. לכפות עליו דעה הפוכה שהביע בעבר, משמעותו לא לאפשר למקבל החלטה לשנות את החלטתו אם הוא סובר שיש מקום לעשות כן. (אגב, גם במצב הפוך: אם מזוז בעבר היה סובר שאין ראיות להגיש כתב אישום, ומאוחר יותר משנה את עמדתו שהראיות מספיקות להגשת כתב אישום, יש לסמוך ידינו על ההחלטה בשלב הסופי).
באשר ל- (2): אם הראיות חלשות, מדוע לא לסגור את התיק? אני העלתי את האפשרות של "מצב ביניים". הראיות חלשות מכדי לנהל משפט הוכחות, אבל חזקות מכדי לסגור את התיק. אני מדגיש שאני לא טוען כאן טיעון משפטי. מבחינה משפטית, אין אפשרות לבצע הפרדה בין הגשת כתב אישום בהסדר טיעון לבין דיון הוכחות. אם הראיות חלשות, אז אין להגיש כתב אישום כלל. אבל ייתכן שיש מצב כלשהו של חומר ראיות, שאם המדיניות תהייה סגירת תיקים לגביו, ייפגע האינטרס הציבורי של אכיפת המשפט הפלילי. לכן, דרך הביניים היא הגשת כתב אישום, אך לאור חולשת הראיות אי הטטלת עונש של מאסר בפועל, אלא מאסר על תנאי בלבד, וקלון בעצם ההרשעה. זהו סוג מסוים של נטילת סיכון בהרשעת חפים, אבל סיכון שאינו טומן בחובו מאסר בפועל.
רותם,
אתה טוען שאם קצב טוען שהוא חף מפשע
עליו להוכיח זאת בבית המשפט. בשיטתנו המשפטית הסדר הוא ההפוך: כל אדם נהנה מחזקת החפות. הוא לא צריך להוכיח את חפותו כי היא נתונה לו. אם התביעה רוצה להוכיח שהוא אשם, נטל ההוכחה הוא עליה. אבל יש גם נטל הוכחה להגשת כתב אישום. כתב אישום, אינו מוגש באופן אוטומטי לאחר סיום חקירה. יש להרים נטל ראייתי של ראיות מספיקות להגיש כתב אישום, על מנת להצדיק מלכתחילה פתיחת דיון משפטי.
באשר לשינוי קו ההגנה של קצב: הרבה נשים ואנשים היו מוכנים להודות במה שלא עשו,כאשר מונחת על צווארם חרב המאסר בפועל, כאשר מובטח להם מאסר על תנאי בלבד. יש לזכור, שגם אדם המשוכנע לחלוטין שהוא חף, יודע שמי שיחליט על גורלו, לא היה במקום האירוע, והוא עלול לא להאמין לו. לכן, את התנהגותו של קצב ניתן לפרש גם כהתנהגות אסטרטגית מתוך שיקולי כדאיות להימנע ממאסר בפועל.
עכשיו אני עובר לטענה השנייה העקרונית שבמצבי גבול, אין להעמיד לדין. אתה טוען שאני מבצע קפיצה מהגשת כתב אישום להרשעה וענישה. ובכן: הגשת כתב אישום היא פתיחתו של הליך שסיומו הוא כמעט תמיד הרשעה או זיכוי (לצורך הטיעון אני מתעלם מהאפשרות הנדירה של קביעת ביצוע העבירה ללא הרשעה, אבל גם במצב זה מוטלת סנקציה: צו מבחן, או שירות לתועלת הציבור). היות ולנגד עיני עומד הכלל: עדיפים עבריינים רבים מסתובבים חופשי מאשר חפים הנמצאים בכלא. לכן, הסיכון של הרשעה מוטעית גבוה יותר מהסיכון של זיכוי מוטעה. אז, אתה צודק שפסק הדין עשוי להסתיים בזיכוי, אבל הוא גם עשוי להסתיים בהרשעה (ובעקבותיה בוודאות תהייה גם ענישה). היות וסיכון ההרשעה המוטעית גורר תוצאות חמורות הרבה יותר מאשר זיכוי מוטעה יש להתמקד בסיכון הגבוה ביותר האפשרי, מפני שקודם כל אנו לא רוצים להגיע למקום הזה.
לכן, העמדה לדין אמנם אינה הרשעה, אבל היא סיכון להרשעה. הסיכון קיים כבר ביום הגשת כתב האישום.
אם יש סיכון של הרשעת חפים, אז הפגיעה היא גם בכבוד האדם. לכן, ערך כבוד האדם, אותו הזכרת בצדק כערך בדמוקרטיה ליבראלית, נפגע אנושות כאשר חף מורשע ונענש. הפגיעה בכבוד האדם, היא הן בעצם הרשעת השווא, והן בעצם חווית המאסר. להיות אסיר הן מבחינת הסטאטוס הבזוי והן מבחינת שגרת החיים בכלא והניתוק מצרכים בסיסיים (בראש וראשונה חיי משפחה) פוגעים אנושות בכבוד האדם. הם פוגעים בו כאשר ההרשעה צודקת, אך קל וחומר כאשר ההרשעה שגויה. בכך, אינני מכחיש את הפגיעה בכבוד האדם של קורבנות העבירה. הפגיעה האחת אינה סותרת את הפגיעה השנייה.
אני מסכים, עם עמדתך, שמתלוננת או מתלונן צריכים לדעת שייעשה כל הנחוץ, במסגרת החוק והראיות, על מנת לברר את עניינן ולאכוף את המשפט הפלילי. בנוסף לזה, על בני אדם חפים (כמוך וכמוני) לדעת שאם מסיבה כלשהי יחשדו שביצענו עבירה פלילית, ייעשה כל הדרוש על מנת לוודא שאכן לא ביצענו את העבירה, ושלא חלילה, ייקבע שביצענו עבירה שלא ביצענו. לצערי, לא תמיד ההליך הפלילי מצליח בזה. אני מאמין (למרות שאינני יכול להצביע על כך) שחלק מהאסירים בבתי הסוהר, הם חפים מהעבירות שבגינן הם נמצאים שם.
shryke
אני מצטרף לעמדתך, בדבר זיהוי חלק מהמניע להתנגד להסדר הטיעון, כנעוץ במיאוס כלפי המערכת הפוליטית וייחוס לה רמה גבוהה של שחיתות.
כמובן, שמיאוס כללי, אינו יכול להיות צידוק להגשת כתב אישום במקרים ספציפיים. שיקולי הגשת כתב אישום, צריכים להיות אינדיבידואליים, לפי חומר הראיות הנוגע לחשוד הספציפי. הגשת כתב אישום, משיקולים קולקטיביים של שייכות החשוד לקבוצה "לא-נחמדה" בוודאי אינה עולה בקנה אחד עם צדק חברתי.
צדק חברתי, הוא מושג כללי שרבים יכולים להסכים עליו, אבל השטן נמצא בפרטים. מהי תפיסת הצדק, ואיך מפעילים שיקולי צדק במקרים ספציפיים?
אני מחזיק בתפיסת צדק תועלתנית, שבטעות יש המזהים אותה עם יעילות כלכלית או עם הגישה הכלכלית של המשפט. הגישה התועלתנית, שיש לה הרבה גרסאות,אינה רדוקציונית ליעילות כלכלית. זו גישה המדגישה את מרכיב "התוצאות" בשיקול הדעת, אבל התוצאות אינן בהכרח כלכליות, אלא במונחי רווחה נפשית.
למשל, אני סבור כי שיקולים תועלתניים, אינם מצדיקים "הפרה יעילה" של חוזים. וודאי לא בכל המצבים.
בתחום הפלילי, המרדף אחרי יעילות כלכלית, מתבטא בעונשים דרקוניים על עבירות רכוש ועבירות צווארון לבן, ובחוסר פרופורציה בין רף הענישה בעבירות אלה, לבין עבירות גופניות ועבירות מין. לטעמי, שיקולים תועלתניים אינם מאפשרים מצב זה.

6/7/07 16:39  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>