תג

יום ראשון, אוקטובר 21

ושוב לעניין ההתחשבות בשירות הצבאי כקריטריון למתן הטבות כלכליות: החלטה בדנג"צ 1241/07

מאת: דורון מנשה
לאחרונה, ביום 14/10/07, ניתנה החלטתה של כב' נשיאת ביהמ"ש העליון דורית ביניש בדנג"צ 1241/07 בשארה ואח' נ' שר הבינוי והשיכון (ראו:http://elyon1.court.gov.il/Files/07/410/012/n06/07012410.n06.HTM). כב' הנשיאה החליטה לדחות עתירה לדיון נוסף בפסה"ד הנשיא ברק (בג"צ11956/05) בו נקבע כי ניתן להתחשב בשירות צבאי או לאומי בקביעת גובה ההלוואות למחוסרי דיור.
ראיתי לנכון להביא החלטה זאת לידיעת קוראי הבלוג לאור הדיון הער שהתקיים בבלוג לפני כשנה בעניין דומה. כפי שוודאי זכור לקוראי הבלוג המסורים הדיון נסב סביב פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה ששלל חוקיותן של הטבות המוענקות על ידי אוניברסיטת חיפה המתחשבת גם היא בשירות צבאי במסגרת הקריטריונים לזכאות למעונות.
כשלעצמי אני כמובן שותף לדעתו של בית המשפט בעליון בסוגיה זאת. גם אני סבור כי התחשבות בשירות הצבאי כקריטריון למתן הטבות כלכליות אינה מהווה אפליה פסולה (לפחות לא כשלעצמה), וזאת בהתחשב בכך שהמשרתים אינם יכולים לעבוד לפרנסתם במהלך שירותם. את דעתי בסוגיה זאת כבר הבעתי בהרחבה ברשומות שהתפרסמו על ידי.
כזכור במהלך הדיון נדונו, כנגזרות מהסוגיה העיקרית, גם השאלה האם חוק קליטת חיילים משוחררים מהווה הסדר שלילי, וכן שאלת הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין מצבו הכלכלי של המשוחרר. לאור האמור ראוי לשים לב לקביעתו של בית המשפט העליון כי "בקביעה שחוק קליטת חיילים משוחררים אינו יוצר הסדר ממצה לעניין זכויותיהם של חיילים משוחררים אין משום סטייה מהלכות קודמות", וכמו כן לקביעה כי יש לקחת בחשבון את משך הזמן שחלף מהשירות הצבאי "משום שמטבע הדברים ככל שחולף זמן רב יותר ממועד סיום השירות, כך נחלש הקשר בין תקופת השירות למצבו הכלכלי של הזכאי להלוואה".
אני תקווה כי החלטה זאת תסייע ביד האוניברסיטה בערעורה על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בעניין הקריטריונים למתן מעונות.

26 תגובות:

Anonymous איל כתב/ה:

אני מסכים, עם הקביעה שכל עוד תחום הדיון בסוגייה דנן, הוא שוויון כלכלי בלבד, חייל המשרת בצבא נפגע כלכלית יותר מאשר אדם שאינו משרת כאשר שאר התנאים שווים.

אולם, אם נרחיב את תחום הדיון למישור הצדק החלוקתי הקיים בין יהודי ישראל לערביי ישראל, ייתכן ותתקבל תמונה שונה.

השאלה כאן היא האם אי-השוואה כלכלית
כלומר, השארת אי-השוויון הכלכלי הקיים, אינה מוצדקת מטעמי העדפה מתקנת.

בהינתן הפליה ברמת המאקרו לרעת ערביי ישראל, עולות שאלות של הסדרי העדפה מתקנת לטובת ערביי ישראל. באשר לכך, יש לציין, כי כל העדפה מתקנת היא מבחינה מסוימת "תיקון עוול בעוול" אלא שהטענה היא שמדובר בגרימת עוול קטן יותר, על מנת למנוע עוול גדול יותר. דרישה להימנעות גורפת מתיקון עוול בעוול, משמעו שלילת עיקרון ההעדפה המתקנת באופן מוחלט.

במישור הצדק החלוקתי ניתן להעלות את הטיעון הבא: כאשר ב' מקופח לעומת א' ברמת המאקרו, אבל ברמת המיקרו יש מצבים בהם המצב הוא הפוך ש- א' מקופח לעומת ב', הרי שאין לתקן את קיפוח המיקרו (קיפוח לטובת ב' כל עוד במקביל לא מתוקן הקיפוח ברמת המאקרו- כלומר לטובת א').

במילים מאחרות, אם קיים מצב של אי-צדק חלוקתי ברמת המאקרו אבל קיימים "כיסים" של אי-צדק חלוקתי הפוך ברמת המיקרו, אז תיקון לטובת שוויון במיקרו, שאינו מלווה בד בבד בתיקון ברמת המאקרו-אינו צודק.

יישום הצעה זו למקרה דנן, יראה שיהודים המשרתים בצבא מקופחים לעומת ערביי ישראל שאינם משרתים במספר "כיסים" ברמת המיקרו. אולם, בהנחה שברמת המאקרו ערביי ישראל מקופחים לעומת יהודים, הרי שצדק חלוקתי דורש שלא נמשיך ונרע את מצבם של ערביי ישראל יחסית למצב הנוכחי, כל עוד במקביל איננו מיטיבים עם קיפוחם ברמת המאקרו. אם לא נעשה כן, ננהג מתוך הנחה לכאורה, שאת הקיפוח אנו אמנם מתקנים ברמת המיקרו, אבל לטובת הצד המקפח-ברמת המאקרו בלבד.

כאשר אני מתכוון לתיקונים הדדיים של עוולות, כוונתי היא שאם מחליטים לתקן את אי-השוויון בין משרתי הצבא לבין הלא-משרתים הרי שהפיצוי ההדדי לטובת המגזר הערבי, צריך להיות משמעותי במידה כזו שיהווה פיצוי הולם נוכח הקיפוח המאקרו ממנה סובל מגזר זה לאורך שנים.

כל עוד הדבר לא נעשה, השארת אי-השוויון הכלכלי על כנו (שאינני מתכחש לקיומו)ניתן להצדיקו בטיעון של העדפה מתקנת ברמת המאקרו.

שנית, בנוסף לשיקולי צדק חלוקתי, ניתן להעלות גם טיעון ביטחוני. מצב של הרגשת קיפוח מתמדת, על רקע לאומי אינה, בלשון המעטה, טובה ליציבות חברתית. לכן, עצם קיומה של הרגשת קיפוח, היא לכשעצמה אמורה להדאיג גם גם במנותק משאלת קיומו של קיפוח הלכה למעשה. מה עוד, שבאשר ליחסי ערבים-יהודים בישראל, הרגשת הקיפוח נשענת בחלק ניכר ממנה גם על בסיס עובדתי ונורמטיבי מוצק.

אין משמעותו, שכל הרגשת קיפוח מצדיקה היענות לכל דרישה. אבל לאור חבית חומר הנפץ עליה אנו יושבים, ראוי שהשלטון ינקוט במדיניות סבירה, על מנת לא להצית להבות. ניתן לטעון, שלפחות לא להרע את מצב המגזר הערבי יחסית למצב הנוכחי (אפילו אם ההרעה הזו מוצדקת לגופה) הוא מאמץ סביר על מנת להבטיח המשך יציבות במרקם החיים בארצינו.

21/10/07 13:32  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

איל,
קראתי בעיון את תגובתך המעניינת. אולם, האם אתה סבור שתיקון ברמת המאקרו חייב לבוא מטעם האוניברסיטה? האם שיקולי מיקרו אינם עומדים ב'מתחם סבירות' ראוי? מדוע אתה מטיל על האוניברסיטה להיות הגוף אשר יעסוק בצדק חלוקתי שעה שהנגישות להשכלה הגבוהה אמורה להיות שוויונית פרופר ואולי תוך כדי שיקולים נוספים לטובת הסטודנטים בכללם (כגון: גיוון בקמפוס)?
נמרוד

21/10/07 16:57  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

איל היקר,
קראתי את תגובתך המעניינת ועלי לומר שהתרשמתי. אני לא מסכים עם היישום בנושא הספציפי הזה, אבל אני מסוגל להבין את ההגיון שעומד ביסוד התאור שלך.

הסיבה העקרונית לאי הסכמתי בנושא הזה היא הנמקה שנראה שנעלמה מהדיון. איל, המדובר בצבא. במדינת ישראל.

בשוויץ (אני קצת מקצין, אבל בכוונה) או גרמניה (עכשיו קצת פחות) אולי לערך השירות בצבא אין חשיבות. אבל במדינת ישראל כל מי שנותן ביטוי לחשיבות העצומה של ההקרבה העצמית של שירות בצבא (אפילו לא בתפקיד קרבי) ראוי ל'כל הכבוד!'.

אתה מבין, ערך השירות היום, כפי שאנחנו רואים, לחרדתנו, סובל קשות. חלק מהסיבות לכך כאמור, הן אכן תועלתניות-כלכליות, ואי אפשר להתכחש לכך! אנשים שמחשיבים את השירות בצבא, תורמים רבות למיצובו של הערך ופותרים במידת מה (רבה) בעיתיות זו.

ובקשר להפלייה ברמת המאקרו? ובכן, שאלת גיוס המיעוט הערבי היא אכן לא שאלה קלה, אבל אני מאמין שיש פתרונות אחרים.

אכן, כשנדבר על נושאים אחרים, ולא על צה"ל, מאוד יתכן ותשובתי תשתנה ותכיל את ההגיון שבתגובתך.

ומילת סיום תופנה דווקא לנמרוד, אך תהיה קצרה. עניין טכני: עד כמה שגיוון הוא דבר מבורך ואפילו נדרש, אני לא חושב שתפקידה של האוניברסיטה הוא לדאוג לו. אני חושב שתפקידה של האוניברסיטה הוא לשמור על רמה אקדמית גבוהה.
זה תפקידנו כחברה להבטיח שכלל האוכלוסיות מקבלות חינוך שיכול להביא אותם לאותה רמה אקדמית נדרשת.
להשקיט את רוחך, אם כולם עומדים בתנאי הקבלה הגבוהים, הגיוון יותר ממבורך, אף נדרש.

בברכה, IL

21/10/07 18:11  
Anonymous דב כתב/ה:

כב' הנשיאה החליטה לדחות עתירה לדיון נוסף בפסה"ד הנשיא ברק (בג"צ11956/05) בו נקבע כי ניתן להתחשב בשירות צבאי או לאומי בקביעת גובה ההלוואות למחוסרי דיור.

צריך לתת דגש על צמד המילים: "ניתן להתחשב". לא כתוב "צריך להתחשב" ולא כתוב "אסור להתחשב".

לדעתי צמד המילים הנ"ל מרמזות שמדובר פה במשהו פוליטי ולא משפטי.

ניקח לדוגמה, את המקרה של מעונות האוניברסיטה בחיפה. אני מניח שישבה באוניברסיטה איזו וועדה כזו או אחרת, המונה בין היתר נציגי ציבור כאלה ואחרים (פוליטיקה). והוועדה הזו החליטה להתחשב בשירות צבאי כאחד הקריטריונים לזכאות למעונות.

כשהכול הולך בצורה תקינה ומתקיימת חזקת התקינות המנהלית, סביר להניח שההחלטה המנהלית הנ"ל הייתה פרי של דיון המגובה בפרוטוקול והצבעה - כמנהג הדמוקרטיה. אולם ככל הנראה באוניברסיטת חיפה זה לא קרה, לא נערך דיון כהילכתו - ההחלטה הייתה שרירותית - וזה השאיר לבית המשפט פתח להיכנס ולערוך את הדיון הזה בעצמו.

ההתערבות של בית המשפט בחיפה לא הייתה משום שמותר או אסור להתחשב בקריטריון השירות הצבאי. ברור שניתן להתחשב , בתנאי, כמובן, שמתחשבים בזה רק אחרי שהתקבלה על כך החלטה כשרה מבחינה מנהלית.

לדעתי, בית המשפט בחיפה לא צריך היה להתערב במדיניות המעונות של האוניברסיטה. יכול היה להעיר, לשלוח את הוועדה לבחון את החלטתה וכדומה. אבל לא להחליט בעצמו - כי מדובר בהחלטה פוליטית.

הדרך הנכונה לשנות את ההחלטה הנ"ל של אוניברסיטת חיפה, היא באמצעות פוליטיקה. פשוט מאוד. יותר נציגים ערבים צריכים לשאוף להתמנות לוועדה הנ"ל, להעלות את הנושא לדיון ולשנות את מדיניות הזכאות למעונות. מנגד - יותר יוצאי צבא צריכים לשאוף להתמנות לוועדה ולחזק את עמדתם. ככה זה צריך להיות - זה המשחק הפוליטי.

21/10/07 19:09  
Anonymous איל כתב/ה:

תודה מקרב לב, על המחמאות, למרות המחלוקת.

ראשית, אני מבקש להבהיר כי לא הבעתי התנגדות למתן העדפה ליוצאי צבא, על פני אלה שאינם יוצאי צבא, בכל מצב. ההתנגדות שהצעתי הייתה באשר למתן העדפה כזו כמהלך יחיד, מבלי שנלווה אליו מהלך מקביל של תיקון משמעותי בדבר ההפליה של המגזר הערבי בישראל. ההצעה שלי, היא, אפוא, התנאת המהלך של מתן העדפה ליוצאי צבא, כחלק ממהלך ממשולב. מהלך זה אינו חייב להתבצע סימולטנית, ייתכן וניתן לבצע זאת בשלבים: להקדים את מהלך ההעדפה למשרתי צה"ל ולאחר זמן-מה לבצע מהלך לטובת המגזר הערבי, אולם הסדר זה צריך להיות מעוגן בתוכנית שלבית או רב-שלבית במסגרת קבלת החלטה פורמאלית.

נדמה לי, שיש בהבהרה זו כדי להשיב על טענת התגמול הראוי בהחלט, למשרתי צה"ל. אם תגמול זה יינתן כחלק מעסקת חבילה כוללת, הרי שיש בו רק ברכה.

אולם, גם אם מעוניינים לתגמל את משרתי הצבא, שלא במסגרת מהלך משולב, הפרוצדורה העדיפה לעשות זאת אינה באמצעות העדפה בהלוואות לדיור או במעונות סטודנטים, אלא במענקים כגון המענק הניתן לחיילים משוחררים.

הטעם להעדפת דרך זו מתבסס על ההבדלים ברמת הבולטות של הקיפוח. העדפת יוצאי הצבא, אם במסגרת הלוואות לדיור ואם במסגרת הקצאת מעונות, מתבצעת תוך כדי דחייה והדרה בולטת של הצד שלא זכה בהעדפה. לעומת זאת, מענק לחיילים משוחררים מפחית את בולטות הדחייה, היות ואין מדובר שם בטלית ששניים אוחזין בה, כלומר בתחרות חזיתית על משאב במסגרת משחק בולט שסכומו אפס. מטעם זה, פוטנציאל הנפיצות ולכן גם המסוכנות הוא רב יותר בסיטואציות של תחרות חזיתית על משאב הדיור המסובסד מאשר במענק חד צדדי.

עניין נוסף הוא, שתחום הדיון עד כה עסק בשירות הצבאי בכללותו, ולא באופן ספציפי בשירות קרבי. יש רגליים לסברה שההתייחסות ליוצאי צבא ששירתו בחייל קרבי, צריכה להיות שונה. וזאת, מפני שמתן העדפה בהקצאת המשאבים נשוא הדיון, למשרתי שירות קרבי, חופפת הרבה פחות את השסע הלאומי. יוצאי צבא ששירתו כלוחמים, הם קבוצה מובחנת אף מקרב המגזר היהודי, ולכן מתן העדפה להם, היא העדפה לא רק על המגזר הערבי אלא אף על חלק ניכר מהמגזר היהודי (אולי אף רובו). לכן, נדמה לי שאם נייחד את מתן ההעדפה ליוצאי יחידות קרביות, נשיג מספר תוצאות משמעותיות שתהלומנה שיקולי צדק: ראשית, הקבוצה הדחויה תכלול ערבים ויהודים רבים יחדיו.במצב זה, רוב מתחריו היהודים של הערבי, לא יועדפו על פניו, אלא רק אלה ששירתו כלוחמים. שנית, העדפת המקצוע הלוחם, תענה על שאלת התגמול הראוי לשירות הצבאי. התפקיד הצבאי הקרבי, יותר מכל תפקיד אחר הוא קשה, והיחיד הכרוך בסיכון חיים. שלישית, העדפת יוצאי היחידות הקרביות תענה באופן החזק ביותר על חששות לבעיית המוטיבציה.

תקפותו של טיעון זה, תלויה בהתפלגות הכמותית של יוצאי צבא לוחמים, לעומת שאר יוצאי הצבא, מקרב האוכלוסייה הרלבנטית, אבל יש לבחון את הדברים שמא העדפת יוצאי היחידות הקרביות, אינה גורמת לתוצאה הבעייתית של ההפליה הלאומית.

בכל אופן, אם משווים ומאזנים בין מצבו של החייל המשוחרר (לפחות החייל המשוחרר שלא חרף נפשו בשירות קרבי) לעומת הערבי אזרח ישראל, הרי שחרף היתרון הכלכלי שזכה בו הערבי שלא שירת בצבא, עדיין החייל המשוחרר זכה להשתייך לקבוצה החזקה יותר בישראל. אם נביט על תרחיש המשך החיים האזרחיים, הרי שלערבי נכונו קשיי מוביליזציה במישור התעסוקתי, ויכולת ייצור הכנסה רבים יותר מאשר לבן דודו היהודי.

באשר לתפקידה של האוניברסיטה, להפעיל שיקולי מאקרו: אוניברסיטאות בארץ ובעולם נוקטות בהעדפה מתקנת בקבלת סטודנטים המשתייכים לקבוצות חלשות. הטעם למדיניות זו, אינו יכול להיות מוסבר, אלא במחשבה על שיקולי מאקרו של צדק חלוקתי. לכן, אם אוניברסיטה מחליטה שמשיקולי צדק יש להעדיף יוצאי צבא, הרי שאם שיקולי צדק הם מעניינה, אז יש לפתוח את מרחב שיקול הדעת לממכלול העובדות הרלבנטיות לשיקולי צדק חלוקתי.

באשר לטענה שאנחנו במזרח התיכון ולכן עלינו לתמרץ את יוצאי הצבא: נדמה לי שהטיעון הזה מביע חשש שאלמלא העדפה זו ניקלע לבעיית מוטיבציה, שתוצאותיה הן פגיעה בביטחון הלאומי.

הטענה שאנו עומדים בפני משבר מוטיבציה (אני מתייחס כמובן לשירות החובה בלבד),נשענת, ככל הנראה, על טעות אמפירית. מתוך 25% גברים שלא מתגייסים ההתפלגות היא כדלהלן: 11% חרדים 4% עבר פלילי 3%-4% גרים בחו"ל, חלק נוסף לא מגויס מטעמי בריאות. נותרו 5% המשוחררים בשל "קשיי הסתגלות" זו הקבוצה שניתן לומר שהיא סובלת מבעיית מוטיבציה (יש לזכור כי הצבא הוא שמשחרר אותם, אין מדובר בעריקים). 5% הוא נתון שולי וזניח וכמעט בטל בשישים, לכן החשש מפגיעה בביטחון ישראל עקב צניחת מוטיבציה, כרגע, לא עומד על הפרק.

חשש ביטחוני כבד יותר הוא מהקש שישבור את גב הגמל, באשר להרגשת הקיפוח של המגזר הערבי. כאן החשש כבר מגובה בניסיון המר מאירועי אוקטובר 2000.

22/10/07 01:26  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

איל,
ראשית, אני רוצה לומר שלאחר שקראתי את פסק הדין בעניין המעונות לראשונה התגובה האינטואיטיבית שלי הייתה: הבחנה רלוונטית+צדק חלוקתי. לפיכך, הדיון שפיתחת הינו ראוי בעיני והוגן. אולם, בל נשכח דבר מה חשוב: הפעולה הכפולה הזו של צדק חלוקתי+הבחנה רלוונטית, בהנחה שתיעשה על עניין המעונות, אכן מתקנת עולה בעולה כלשונך (וסליחה אם איני מדייק), ומהווה מעין קיזוז. אולם, האם לא רצוי לפתור את העוולות במנותק? האם לא רצוי להשיג את אותה הבחנה רלוונטית בעניין המעונות? לצערנו הרב, לא בידי האוניברסיטה לפתור את בעיית המקרו ואני מדגיש ואומר שיש לפתור אותה
יתרה מזאת, איני בטוח ש"תחושת האפליה" שיחושו הצדדים אכן תקוזז! להיפך, יתכן שאפילו יהיה מצרף של "תחושת אפליה"...

ובעניין הנתונים הסטטיסטיים: בבקשה אל תסתמך על הנתונים שצה"ל מפרסם. כמדומני, שיש לו מה להסתיר...
בהערכה רבה,
נמרוד

22/10/07 02:49  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לאיל ונמרוד - שניכם צודקים. השאלה היא האם אי פעם תהיו חברים בוועדה כמו וועדת המעונות של האוניברסיטה, וכמה חברי וועדה אחרים יתמכו בדעתכם.

בנוסף לדעתכם יש עוד הרבה דעות נכונות אחרות. לרבות כאלה שבשורה התחתונה הפוכות לדעתכם. וזה בגלל שזו סוגיה פוליטית אשר אינה מחייבת תשובה ברורה של כן - לא - שחור - לבן. וזאת, כמובן, בניגוד לסוגיה משפטית.

בקיצור... כן להתחשב - לא להתחשב - בשירות צבאי??? התשובה של הנשיאה ביניש ברורה: "ניתן להתחשב". בתנאי, כמובן, שעושים את זה כמו שצריך.

22/10/07 17:27  
Anonymous איל כתב/ה:

נמרוד , שלום רב

לפחות במישור הדיון שלנו, אם אנו מתיייחסים רק לצדק חלוקתי ברמת מיקרו מסוימת, הרי שאנו מתעלמים ממכלול התמונה ולכן מתעלמים משיקולים רלבנטיים נוספים.

שאלה של צדק חלוקתי, היא שאלה בדבר אופן החלוקה של מכלול המשאבים. אם כך הוא, פשיטא שאין לצמצם את הדיון לחלקם.

וודאי שאין בידי אוניברסיטה לפתור את בעית המאקרו. אולם, בידיה לא להגדיל את היקפה. אין לזלזל באפקט המצטבר של הפליות ורגשות קיפוח בחינת אפקט הקש ששבר את גב הגמל.

באשר למצרף ההפליות: מצרף כזה יהיה בכל מקרה. החלטה להתעלם מההפסד הכלכלי של השירות הצבאי, יגדיל את מצרף ההפליות, ובמקביל התחשבות בהפסד הכלכלי , אך דחייה נוספת של מיעוט מופלה, יגביר אף הוא המצרף.

למעשה במצב אידיאלי שבו מתקיים צדק חלוקתי הוגן, בין המגזר היהודי והערבי, אין מניעה להתחשב בהפסד הכלכלי של השירות בצה"ל כשיקול מסדר ראשון.

אולם, כאשר הקיפוח החלוקתי מתקיים, ובצידו גם הפסד כלכלי עקב השירות הצבאי עלינו לבחור כשיקול מסדר שני, בין שתי רעות: האחת, התחשבות בהפסד הכלכלי של שירות החובה, היוצרת קיפוח של המגזר החזק, קיפוח זה מתוקן באמצעות גריעה נוספת ממשאבי המגזר החלש.

הרעה השנייה, אי-תיקון מקרה של קיפוח הצד החזק, על מנת לא לגרוע ממשאבי הצד החלש.

שתי האופציות האלה רעות, היות ובאופציה הראשונה, נוצר מצב שבו הצד החלש סובל את העוולות הרבות יותר, מצבו אינו מתוקן, ומתוקנת רק עוולה שנעשית כלפי הצד החזק, תוך גריעת משאביו. הרע באופציה השנייה, הוא שספציפית נעשית עוולה כלפי הצד החזק, וזו אינה מתוקנת.

מהי האופציה הפחות רעה? לדעתי, לא לפגוע בצד החלש.

אבל יש דרך שלישית, לתקן את העוולה כלפי הצד החזק וגם לתקן עוולה משמעותית שממנה סובל הצד החלש והמקופח יותר.

דרך נוספת להסתכל על הדברים היא לראות בעצם תיקון העוולות משום משאב שצריך להיות מחולק בהגינות. לאור ההבחנה האריסטוטלית בין צדק חלוקתי לצדק מתקן, צדק חלוקתי עניינו חלוקה צודקת של משאבים, וצדק מתקן עניינו תיקון עוולות של חלוקה זו.

אולם כאשר לפנינו חלוקה בלתי הוגנת הן ל- א' והן ל- ב' הרי שהפעולה של תיקון עוולות הופכת בעצמה למשאב, שצריך להתחלק בין שניהם. כך לפנינו צדק חלוקתי, כאשר המשאב העומד לחלוקה הוא משאב תיקון העוולות.

כאשר אין צדק חלוקתי מסדר ראשון ו- א' זוכה ליתרון בלתי-הוגן לעומת ב', ובנוסף לכך ב' זכה ביתרון נקודתי לעומת א', הרי שאם אנו מפעילים צדק מתקן רק כלפי העוולה הנקודתית ובמקביל איננו עושים דבר לתקן את העוולה העיקרית כלפי ב', הרי שאיננו מחלקים חלוקה צודקת את המשאב הנקרא תיקון עוולות.

באשר לנתונים הסטטיסטיים של הלא-מתגייסים: אלה הנתונים עליהם מסתמך פרופ' סטיוארט כהן, ממכון בס"א ללימודים אסטרטגיים באונ' בר-אילן.

באשר למהימנות הנתונים, הרי שאם הנתונים האלה נכונים יש בהם כדי לקעקע את הבסיס האמפירי לקמפיין המשתמטים, שצה"ל מוביל. אילו רצה צה"ל להציג נתונים, התומכים בקמפיין הזה, היה עליו להציג נתונים המראים משבר מוטיבציה. אלא, שנתונים אלה מראים ההיפך הגמור, לכן לכאורה אלה נתונים העומדים בניגוד לאינטרס הנוכחי של הצבא. אם נפעיל, כלל מהימנות ראייתי, לפיו עד שיש לו אינטרס ברור בתוצאה מסוימת של המשפט, אבל מעיד בניגוד לאינטרס שלו-הוא עד מהימן, אז לפנינו ראיות מהימנות.

בברכה
איל

22/10/07 18:02  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

בוא נניח לרגע שאנו חיים בעולם אידיאלי ובו לוועדת המעונות יש מידע מלא על נתוניו המלאים של כל מועמד ומועמד. האם תשובתך הייתה משתנה?
ובאשר לנתונים של כהן, ראיתי את הפרסום גם אני. יש לציין שדעותיו השתנו בעת האחרונה. יש גם לשאול מי הזמין את המחקר כמובן, ולקחת בחשבון שלאחר מלחמה, מוטיביצית השירות עולה באופן זמני.
נמרוד

22/10/07 18:24  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

מספר הערות לסיום:
1) איני בטוח שלצה"ל יש אינטרס לחשוף את מימדי ההשתמטות האמיתיים. זה מאוד נוח מצד אחד להטיל "אות קלון" על המשתמטים ומאידך לשדר עסקים כרגיל.
2) יש לזכור שעניין ההשתמטות אינו רק עניין של ההתגייסות עצמה אלא גם שחרור מוקדם (בהנחה שאין בעיה רפואית כנה.
3) תהא התוצאה בפסק הדין אשר תהא, כך או כך ארגיש לא טוב. אני מקווה שגם כל הטוקבקיסטים בבלוג ישכילו לעצור את רגשות השמחה/הכעס באשר לתוצאה העתידית

נמרוד.

22/10/07 19:02  
Anonymous דב כתב/ה:

למשועממים...

חם מהעליון - ע"פ 6626/06.

השופטת א' פרוקציה מסווגת "פרשה פלילית זו לאחת החמורות שידענו בתחום עבירות מין כלפי ילדים".

סיפור מחריד.

לינק לפסק הדין

http://elyon1.court.gov.il/Files/06/260/066/r01/06066260.r01.HTM

23/10/07 21:55  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

שאלה לד"ר מנשה וגם לכותבי הבלוג:

האם השונות הרלוונטית היחידה שאתה מוצא בין משרתים בצבא לבין אלו שאינם היא "אובדן יכולת ההשתכרות בתקופת השירות"?

מילא שהצדקה זו משמשת את בית המשפט שנאבק על הלגיטימיות הציבורית שלו, אבל האם אינך מוצא שונות רלוונטית אחרת, נכנה אותה שונות מוסרית, בין אחד שתרם בפועל להגנת המדינה, לבין מי שלא עשה זאת, מרצון או שלא מרצון?

די לנו עם ההליכה סחור-סחור. מדינת ישראל, כידוע משחקת כדורגל במסגרת באופ"א אבל רחוקה מאירופה, איננה צריכה להתבייש בהעדפת מי שמעדיפים אותה, על פני האחרים.

24/10/07 15:29  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

שאלה משפטית בעניין אחר:
האם הבג"ץ בעניין הזכויות הסוציאליות של הפלסטינים הינו החלטה "שמאלנית" (כפי שכולם חושבים), החלטה "ימנית" (פחות פלסטינים במד"י) או החלטה משפטית?.

בכבוד רב,
CLS

24/10/07 16:07  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

כמעט שכחתי. להלן לינק. קראו בעיון את תגובות הטוקבקיסטים.
http://news.walla.co.il/?w=/10/1179419


CLS???

24/10/07 16:32  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

טעות שלי: מדובר בשטחי הגדה. חבל.

24/10/07 16:36  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

כדי להמחיש בדיוק למה אני מתכוון, אבקש להפנות אותכם לתגובה למעלה:

האם אינך מוצא שונות רלוונטית אחרת, נכנה אותה שונות מוסרית, בין אחד שתרם בפועל להגנת המדינה, לבין מי שלא עשה זאת, מרצון או שלא מרצון?

בברכה,

נמרוד

25/10/07 00:00  
Anonymous איל כתב/ה:

לאנונימי המציע שונות מוסרית:

על מנת לפגוע בזכויות של אדם (זכויות שאזרחים אחרים זכאים להן) בשל מעשייו הרעים נחוץ ש: (1) המעשים הרעים יהוו עבירה פלילית, למצער הפרת חובה חוקית. (2) שיוכח בהליך הוגן שאותו אדם הפר את החובה או ביצע את העבירה.

כידוע, חובת השירות הצבאי אינה מוטלת על המגזר הערבי. הם לא הפרו את חוק שירות ביטחון ולכן לא ניתן לומר והמדינה החליטה שאינה מעוניינת להטיל עליהם שירות חובה. לכן, כל עוד כך הפ פני הדברים, לא ניתן לדבר בשתי קולות: מצד אחד לפטור מחובת השירות הצבאי ומצד שני לפגוע בזכויות בגין קיום הפטור הלכה למעשה.

שנית, פגיעה בזכות צריכה להיעשות במי שבפועל הפר חובה. כל עוד החובה לא קמה, לא ניתן להניח מראש את הפרתה וכלל ידוע הוא שאין עונשין על המחשבות, אין עבירה ללא חוק ואין עבירה ללא יסוד פיסי. .

שלישית, התגובה החברתית למפרי החובה צריכה להיות אינדיבידואלית. במגזר הערבי חיים בני-אדם מבוגרים מעבר לגיל השירות, חולים, נכים וכו' שגם אילו היתה חובת שירות כלפי מגזר זה, לא היו מגויסים, כפי שיהודים במצב מקביל אינם מגויסים אף הם. לכן, פגיעה עקב הפרת חובה לא יכולה להיות קולקטיבית.

רביעית, לגופו של ההסדר הפוטר את המגזר הערבי משירות צבאי. מדובר בהכרה מוסרית במשמעות העובדה שהצבא פועל נגד עמם. גם אם אנו סבורים ששיקולי צדק, מחייבים הכרה בכך שהפעילות הצבאית נגד הפלשתינים היא מוצדקת, הרי שקשה במישור הרגשי לדרוש מאדם שיפעיל שיקול דעת מוסרי-שכלתני ויפעל נגד עמו. לכן משיקולי הפטר (ולא משיקולי צידוק) החליטה ישראל החלטה ראויה לא להעמיד את המגזר הערבי בניסיון הקשה הזה. ניתן לשער כי רבים מהמגזר היהודי, למצער הפטיריוטים ביותר, לא היו פועלים במצב דומה אילו הם היו מיעוט הנדרש ללחום ביהודים אחרים או לסייע ללחימה זו.

ניתן להשוות סיטואציה זו למצב שבו קרוב משפחה נדרש לפעול נגד קרוב משפחתו, למרות שמשיקולי צדק שכלתני הדבר מוצדק, הרי שמושכלות ראשונים של פסיכולוגיה אנושית, דורשים מאיתנו הבנה שיש מקום להתחשבות של הפטר.

המשפט הפלילי הכיר במספר של חוקים בהסדרי הפטרים מטעמי קירבה משפחתית כגון:

סעיף 3 לפקודת הראיות פוטר מהחובה להעיד בן זוג כנגד בן זוגו וסעיף 4 לחוק הנ"ל באשר להורה וילד.

סעיף 95 לחוק העונשין "חיפוי על עבירה" קובע עבירה למי שלא פעל באופן סביר למנוע עבירה לפי פרק ז' לחוק העונשין (עבירות כנגד ביטחון המדינה, יחסי החוץ וסודות רשמיים), אבל פוטר מאחריות פלילית בן זוג, הורה , צאצא, אח או אחות.

סעיף 260 לחוק העונשין "סיוע לאחר מעשה" קובע אחריות פלילית לאדם שעוזר למבצע עבירה להימלט מהדין אך פוטר מאחריות אם המסייע היה בן זוג, הורה, בן, בת של העבריין.

מטעמים אלה של הכרה בקושי לפעול נגד קבוצת ההשתייכות, הוחלט לפטור את המגזר הערבי משירות צבאי.

בנוסף לשיקולים מוסריים, נדמה לי שהפליה שיטתית כלפי המגזר הערבי, היא סיכון ביטחוני, החל מסיכון להתפרצויות אלימות עד למלחמת אזרחים. גם המטרה לעשות מאמץ סביר על מנת להימנע משפיכות דמים היא מטרה מוסרית ערך חיי אדם חשוב יותר מעשיית צדק גמולי, מה עוד ששיקולי הצדק תומכים בשוויון ולא בהפליה.

25/10/07 00:05  
Anonymous איל כתב/ה:

ניתן להוסיף, שנורמת שירות החובה היא נורמה אנטי-כלכלית מובהקת.

החלטה לשירות חובה, גוררת עלויות מנהליות של גיוס וארגון, גם כלפי מי שבתנאים של שירות וולנטארי לא היה מגויס עקב תרומתו הבלתי היעילה.

במצב זה, גיוס החובה גורם לכך שהצבא מגייס חיילים מעבר למה שהוא צריך.

לכן, ניתן לטעון שאי גיוס המגזר הערבי, במבחן התוצאה מפנה נתח משמעותי מעוגת התקציב. את הכסף שנחסך מהעלויות האדמינסטרטיביות ניתן להפנות לתקציב הביטחון ולהשקעה יעילה יותר בטכנולוגיה צבאית (או בכל מטרה חשובה אחרת כמו סל התרופות להצלת חיי אדם). לכן, במבחן התוצאה המשק הישראלי ומערכת הביטחון בכלל זה, ייתכן ויוצאים נשכרים מאי גיוס המגזר הערבי, ומסקנה זו חלה כמובן גם על המגזר החרדי.

25/10/07 00:22  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

איל,

אני יכול לענות לך בשלל טענות, אבל אקצר בשל מצוקת זמן.

נסכם את הדברים כך: העדפת האחד על פני האחר איננה אסורה כאשר קיימת שונות רלוונטית ביניהם. לטענתי, עצם השירות למען המדינה מהווה שונות רלוונטית, ואין כל חשיבות לסיבה לגיוסו ו/או אי גיוסו של אדם.

אגב, החוק הישראלי מכיר בשונויות רלוונטיות על בסיס מוסרי (לא מפורשות כמובן), ראה למשל ההבחנה בין חללי פעולות טרור לבין חללי צה"ל.

שונות זו היא רלוונטית אך בעלת משקל מוגבל. אין היא כמובן מתירה פגיעה בלתי מידתית בפרט שלא גויס, ואין היא דוחה שונויות רלוונטיות אחרות.

טענתי היחידה הייתה שאין צורך לנמק את ההבחנה בענייננו בשיקולים כלכליים גרידא, שכן בקלות ניתן להציג מודל המראה כי השירות הצבאי דווקא מקנה יתרון כלכלי ליוצאיו על פני אלו שלא שירתו, דבר שלכאורה ישמוט את הקרקע מתחת להבחנה שאף בית המשפט העליון רואה בה לגיטימית.

25/10/07 18:02  
Anonymous איל כתב/ה:

אני בהחלט תומך במתן תמריצים ליוצאי צבא. פשיטא, שמענק לחיילים משוחררים ניתן וצריך להינתן רק לחיילים משוחררים. ניתן להגדיל מענק זה, כמו כן ניתן להגדיל את קצבאות ביטוח הלאומי בעבור שירות מילואים.

חזקה על מקבלי ההחלטות שיעשו כן (ואף תהייה לכך תמיכה ציבורית), אילו יחשבו שקיימת חשיבות לאומית בתמריצים אלה וכי אלמלא התמריצים נפגעת המוטיבציה לשירות צבאי.

הדרך למתן תמריצים היא באמצעים כגון: תשלומי העברה, מענקים, סובסידיות, הקלות מס. אולם, לא ראוי לנקוט בטכניקה תמריצית באמצעות העדפה בחלוקת טובין ציבוריים שאמורים להתחלק בשוויון.

יש להבחין בין טובין ציבוריים שלא אמורים להיות מחולקים בשוויון לטובין שאמורים להיות מחולקים בשוויון. משרה בשירות הציבורי אמורה להיות מחולקת מתוך שוויון הזדמנויות (בהליכי מכרז) עקרון שוויון בעבודה הורחב אף למגזר הפרטי. באופן כללי, מדובר בטובין שפוטנציאלית יכולים להיות מיועדים לכל אחד מהאזרחים, וההעדפה למי יינתנו הטובין מתבצעת לאור שיקולים עניניים (למשל,באשר למשרות-התאמה לעבודה) כאשר נקודת הזינוק לכולם היא שוויון, וההעדפה תתבצע לאחר בחינת השיקולים לגופם אפוסטריורי.
עיקרון ההעדפה המתקנת (בניגוד לשיקול התמריצי) הוא חלק מעקרון שוויון הזדמנויות. אלא, שלאור העובדה שנקודות הזינוק אינן שוות, ניתנת לצד החלש עדיפות על מנת להגיע לשוויון האמיתי. שיקול תמריצי,לעומת זאת, חורג מעקרון מהשוויון.

לעומת זאת, תשלומי העברה כגון מענקים וסובסידיות וכן מתן פטור ממס, אינם אמורים להינתן מתוך שוויון. זהו תחום שבו ניתן לממש את הרצון לתמרץ קבוצה אחת על פני השנייה.

ניתן להציע שמספר טעמים להבחנה דלעיל:

ראשית, הבחנה לאור תורת המשחקים. טובין שאמורים להיות מחולקים בשוויון מוצדקים להתחלק כך בשל מצב תחרותי של משחק שסכומו אפס (win-lose)בעוד שבאופן חלקי תשלומי העברה מתקיימים במצב תחרותי של משחק שסכומו חיובי (win-win). כאשר מחולקים טובין לציבור, והכוונה היא לתת עדיפות לקבוצה אחת בשל שיקול תמריצי הרי שמתן הטובין לקבוצה זו משמעה שלילת הטובין מקבוצה אחרת, או למצער הקטנת הסיכוי הא-פריורי לקבל את הטובין. אלמלא ניתנו הטובין ל- א' הרי שהיו ניתנים ל- ב' או מגדילים את הסיכוי שיינתנו ל- ב'.

לעומת זאת, החלטה על תשלומי העברה לקבוצה בשל שיקול תמריצי, אינה מונעת כהחלטה עקרונית משיקולי מדיניות, גם מתן תשלומי העברה לקבוצה אחרת. כמובן שקיימת מגבלת תקציב בחלוקת תשלומי העברה, אבל עקרונית החלטה לתת ל- א' אין משמעו החלטה לא לתת ל- ב'. כמו כן, תשלומי ההעברה אינם ניתנים ממילא, וניתן לא לתיתם כלל. לכן הימנעות ממתן תשלומי העברה לחילים משוחררים, אינו בהכרח מתן תשלומי העברה למגזר הערבי, וייתכן שמצבו של מגזר זה נשאר בעינו ללא תלות בהחלטה האם לתת מענק ליוצאי צבא. זאת להבדיל ממקרה המעונות, שם כל החלטה להימנע מחלוקה לאחד מגדילה את הסיכוי לחלוקה לאחר היות והמשאב מתפנה לחלוקה לאחרים. .

שנית, במחישור הפסיכולוגי כאשר פלוני נדחה בתחרות על משאב כגון משרה ציבורית או מעונות, הרגשת הדחייה שלו וההדרה בולטת ומורגשת יותר, מאשר בהחלטה לתת מענק לחיילים משוחררים או למשרתים במילואים. נראה שהסיבה להבדל הזה בהרגשת הקיפוח, נעוצה בהנחה שהחלטה על מענק, אינה מונעת עקרונית גם סיוע למגזר החלש. לעומת זאת, במקרה השני בולטת העובדה כי זכייתו של האחד היא הפסדו של השני.

שלישית, השיקול התמריצי בחלוקת משאבים כגון מעונות, משרות ציבוריות וכאן אף הלוואות מסובסדות לדיור הוא שיקול זר לטעם ענייני אחר. כל חלוקות הטובין האלה, נעוצות בטעם ענייני שאינו תמריצי: חלוקת מעונות נעוצה בטעם הענייני של הקלה כלכלית על הנגישות להשכלה גבוהה. חלוקת משרות בשירות הציבורי נעוצה בטעם הענייני של התאמת כישורים למשרה ושל מוביליות תעסוקתית. חלוקת אשראי מסובסד לדיור, נעוצה בטעם הענייני של הקלה כלכלית על הנגישות לקורת גג. כאשר בכל אלה, מערבים את השיקול התמריצי הרי ששיקול זה מנוגד לכל הטעמים העניניים האלה. לכן, העדפת פלוני משיקול תמריצי פשיטא שמלווה בהרגשת קיפוח, היות ונהוא מרגיש כי נדחה למרות שהטעם הענייני מתקיים עבורו.

מאידך, חלוקת תשלומי העברה, משיקול תמריצי אינה נעוצה בטעם ענייני נוסף לשיקול התמריצי עצמו. זהו הטעם היחיד לחלוקת תשלומי העברה, לכן אין מתקיים כאן קיפוח של טעם ענייני אחר.

כאמור, בחלוקת טובין כגון מעונות, ניתן לבצע העדפה מתקנת. העדפה מתקנת זו עשויה להיות מופנית הן כלפי המגזר הערבי והן כלפי יוצאי צבא, מטעמי הפסד כספי עקב השירות הצבאי. אני סבור כי ההעדפה הכלכלית של הלא-משרתים היא ברורה. מבחינה זו התזה של ד"ר מנשה מבוססת היטב, והניסיונות להראות ששהשירות הצבאי מקנה יתרון כלכלי אינו צולח. כל יתרון כזה (סיכויי קבלה לעבודה בחברות אבטחה ליוצאי יחידות קרביות, יצירת קשרים תעסוקתיים) אינו מצליח לקזז את היכולת לייצר הכנסה עבור מי שאינו משרת. בטוחני, כי אקס אנטה כאשר אדם עומד בפני החלטה משיקולים כלכליים בלבד, האם לשרת בצבא ולצבור יתרון תעסוקתי, או לא-לשרת ולעבוד בתקופה זו, היה מעדיף לא לשרת.

אלמלא היה אי-שוויון בין המגזר היהודי לערבי, לא הייתי רואה טעם מדוע לא לאפשר ליוצאי צבא העדפה מתקנת עקב שירותם הצבאי. אולם בתנאי אי-שוויון ראוי להתנות את קיומה של העדפה מתקנת זו בהעדפה מתקנת לטובת המגזר הערבי. זאת באשר ליוצאי צבא באשר הם. באשר ליוצאי יחידות קרביות, ייתכן וההעדפה מתקנת ראויה גם ללא קיזוז של העדפה מתקנת לטובת המגזר הערבי.

25/10/07 22:18  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

איזה כיף שיש בלוג!
אפשר לקבל שיעורים פרטיים.
מומלץ ליישם גם באוניברסיטאות אחרות.

נמרוד

25/10/07 23:41  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

איל,
ההפרדה בין טובין שנועדו לחלוקה בשוויון לאלו שלא היא מאולצת. אפשר שיש מקום להבחנה כזו באופן כללי, אלא שלא הצלחת להראות מדוע שיקול השירות הצבאי זר לעניין המעונות באוני' ומדוע הוא נועד לחלוקה בשוויון כהגדרתך.

ה"הסבר" מתורת המשחקים הוא מעגלי וריק מתוכן.
טענת תחושת הקיפוח - האם התחושה טובה יותר כאשר התגמול יינתן באמצעות תשלומי העברה אחרים? האם בכל מקום בו ירגיש עצמו האחד מקופח, נשלול זכות ו/או אינטרס לגיטימי של האחר? ומה עם תחושת הקיפוח של הפרט ששירת בצבא? לטעמי היא צריכה להדאיג לא פחות מתחושת הקיפוח של חברו שלא שירת.
שלישית, הסברתי ששיקול השירות הצבאי הוא רק קריטריון אחד בעל משקל X בתוך מערכת השיקולים השלמה, ולא קריטריון סף, על כן אין הוא סותר שקילת נתונים ענייניים אחרים כגון כישורי הפרט, מצבו הכלכלי, בריאותו וכדומה.

אגב, אני לא יודע איפה שירתת, אבל הטענה ששירות צבאי אינו משתלם כלכלית, בוודאי לטווח ארוך, נראית לי מופרכת, בוודאי לגבי משרתים ביחידות ובתפקידים מסוימים. האם לדעתך יש למנוע תמריצים כספיים "נוספים" דווקא מאותם אלו ששירתו ביחידות המובחרות, אשר השירות עשוי להשתלם להם כלכלית אף בהיעדר תמריץ נוסף כזה?!

26/10/07 10:10  
Anonymous איל כתב/ה:

אם שיקול תמריצי, הוא לגיטימי בכל מצב של חלוקת טובין ציבוריים, אז חסל סדר עיקרון השוויון. חוק חובת מכרזים למשל, הוא ביטוי לשוויון זה. לכן, אם אתה סבור שעדיין יש מקום לעיקרון השוויון במשפט הציבורי, באשר להקצאת משאבים ציבוריים (משאבים ציבוריים הם משאבים של כולנו-כולנו במידה שווה) עליך להראות מדוע מוצדק לחרוג מכך בהקצאת מעונות. הצדקה כזו צריכה להישען על עיקרון של חריג לשוויון, ולא על מאפיינים קזואיסטיים.

כאשר אני מתכוון לשוויון איני מתכוון לשוויון טכני דווקא, אלא לשוויון מהותי כגון לפי הצורך: , "לכל אחד לפי צרכיו". גם התנועה הקיבוצית נהגה (לפחות התיימרה) לנהוג לפי עיקרון זה. כמו כן, מדובר בשוויון הזדמנויות ולא בשוויון בתוצאות.

לא הבנתי מדוע הטיעון מתורת המשחרים הוא מעגלי וריק מתוכן? אשמח אם תפרט בנקודה זו.

באופן כללי הרעיון הוא שתשלומי העברה ליוצאי צבא, אינם מוציאים תשלומי העברה למגזר הערבי. לעומת זאת, העדפת הקצאת מעונות ליוצאי צבא, אינה יכולה להתקזז בהעדפת הקצאת מעונות למגזר הערבי. תיאורטית היא היתה יכולה להתקזז אילו למשל חלק מיחידות הדיור היו מוקצות בעדיפות ליוצאי צבא וחלק בעדיפות למגזר הערבי.למצב זה, לא הייתי מתנגד היות וכפי שטענתי, העדפה ליוצאי צבא, צריכה להיות משולבת בד בבד עם העדפה מקבילה למגזר הערבי. אבל לא זו מדיניות האוניברסיטה. ההעדפה הנטענת, ע"י האוניברסיטה היא שכל היצע המעונות, יוקצה בעדיפות ליוצאי צבא. זהו הבדל אחד בין הקצאת המעונות לתשלומי העברה.

בהקצאת המעונות, מתקיים משחק שסכומו אפס, במובן זה שמדובר במאגר שנועד לחלוקה בכל מקרה, לקבוצה נתונה של סטודנטים. לכן, כל הקצאה לסטודנט א' גורעת ממנת חלקו ומכמות ההיצע העומדת לסטודנט ב'.
לעומת זאת, כספי אוצר המדינה אינם עומדים לחלוקה ממילא. המדינה יכולה לא לחלק כלל, אלא להקצות את הכספים ליעדים של חיסכון לאומי או השקעה ציבורית ולהימנע מתשלומי העברה. היא יכולה להקצות תשלומי העברה באופן סלקטיבי משיקולי צורך מיוחד או תמריץ. אין מדובר כאן בהחלטה שלטונית לפיה הכספים יוקצו בכל מקרה, והשאלה היא רק באיזה אופן.

השכלה גבוהה היא משאב ציבורי שצריך להיות מוקצה בשוויון, או מתוך שיקולי כישורים אקדמיים (בדומה להקצאת משרה ציבורית שבה מעורבים שיקולי שוויון ושיקולי כישורים לאותה משרה). שיקול תמריצי, יכול להצדיק הקצאת משאבים גם מבלי לפגוע בשיקולי השוויון, הנגישות והכישורים האקדמיים. ברגע שהשיקול התמריצי מתערבב באלה, הרי ששיקולים אלה נפגעים. אם ניתן,להקצות משאבים משיקול תמריצי, בלי לפגוע בהם, אז מדוע לא להעדיף זאת?
הקצאת מעונות נועדה לאפשר לסטודנטים נגישות להשכלה גבוהה,ולאוניברסיטה לא לאבד פוטנציאל אקדמי גבוה, עקב קשיי נגישות של סטודנטים. ברגע שמעדיפים יוצאי צבא, בהקצאת מעונות מתעלמים מהמטרה הזו משיקולים של מטרה חיצונית חיובית. עדיף ששיקול תמריצי יתבצע ברמת המאקדו היות ויתכן שעדיף שהתמריץ ליוצאי צבא לא יהיה דווקא על חשבון סטודנטים אלא אולי על חשבון קבוצות אחרות (למשל קבוצת בעלי ההכנסה הגבוהה). ברגע שמחליטים על העדפה ליוצאי צבא בהקצאת מעונות, המחיר עבור התמריץ הזה הוא מחיר שמשולם רק ע"י סטודנטים.

בנוסף אם יש קבוצות שצריכות לשלם את מחיר התמריץ ליוצאי הצבא, אולי עדיף שבין משלמי מחיר אלה, לא יהיו אזרחים מהמגזר הערבי? זאת, מפני שמגזר זה מקופח במצב הנוכחי, ועדיף לא להטיל עליו נטל נוסף.

באשר להרגשת הקיפוח: אם זו תימנע או תפחת משמעותית בעוצמתה, אז מדוע לא להעדיף את הדרך של מענקים ליוצאי צבא?

ברגע שמגדילים את המענקים הללו, יכול יוצא הצבא להשתמש בהכנסתו זו, לצורך מימון שכר הלימוד. באופן זה המענק משרת גם את נגישות יוצא הצבא להשכלה גבוהה.

אם יש שני צדדים בהרגשת קיפוח, האם לא עדיף להתחשב יותר בצד שהוא יחסית יותר מקופח?
ויותר מכך: האם לא עדיף לשלב את מניעת הרגשת הקיפוח של יוצאי הצבא, במהלך מקביל של הפחתת הרגשת הקיפוח מהמגזר הערבי?

אמת שקיטריון השירות הצבאי אינו יחיד, אבל הוא לכשעצמו פוגע בסיכוייו של מי שאינו משרת בצבא, יחסית לסיכוייו בהיעדר קריטריון זה.

לא הייתה זו נחמה לנשים למשל, אילו היו טוענים: לא נאסור לחלוטין עבודת נשים, אבל לגברים נקצה כמה נקודות זכות (בהתחשב בעוד שיקולים).

באשר לנטל הכלכלי של השירות הצבאי: קיימת קבוצת מיעוט של חיילים המשרתת ביחידות מסוימות (כמו ממר"ם) לגביה השירות הצבאי הוא אכן יתרון כלכלי. אולם, זהו היוצא מהכלל המעיד על הכלל. עבור רוב יוצאי הצבא, הכסף שיכלו לחסוך אילו השתכרו במהלך שירותם עולה על כל היתרונות האחרים (לרוב החיילים נדמה לי שאין יתרונות כאלה).

בכל אופן, אני מפנה לטיעוניו של ד"ר מנשה בסיבוב הקודם של הפולמוס, אין טעם שאחזור עליהם כאן, באשר ליתרון הכלכלי של מי שאינו יוצא צבא.

26/10/07 14:03  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

איל,
חלוקת משאבים ציבוריים היא תמיד משחק סכום אפס, ואין חשיבות אם הכדור הוא שחור או לבן. רוצה לומר: אין הבדל עקרוני אם ההטבה ליוצא צבא ניתנת בדמות מענקים, בצורת הקלות מס או בהפחתת שכר לימוד, כיוון שהיקף המשאבים הוא מוגבל מטבעו והכיס הוא תמיד אותו כיס (תקציב המדינה). תשלומי העברה לאחד משמעם פחות שירותים לאחר או מס גבוה יותר וכיו"ב.

כמובן שקיים הבדל והוא בדמות ההתנהגות שהמדינה מעוניינת לעודד, דהיינו עדיפה בעיני הקלה בשכר לימוד מאשר חלוקת תרמילים לטיולים בחו"ל, ברם, מבחינה כלכלית נטו, אין כאמור הבדל.

יוצא מכך שטענתך מסתכמת בעניין של "מראית עין", כלומר, לא נראה בשירות הצבאי קריטריון רלוונטי לעניין המעונות ונעדיף לתת את התמריץ למשרתים רק בצינורות אחרים כדי "להרגיש בסדר" עם אלו שאינם משרתים. אתה יודע מה, מראית עין גם היא חשובה. אני מוכן לקבל את הטענה, ובלבד שהתגמול למשרתים יהיה הולם, הן מבחינת הפיצוי הכלכלי על אובדן הכנסות גרידא והן בהיבט התמריץ המוסרי.

האם אתה מוכן להכיר בכך שתמריץ, ולאור האמור לעיל - תמריץ שבהכרח מגיע מכיסם ו/או על חשבונם של האחרים - עקב שונות מוסרית הוא לגיטימי לעניין השירות הצבאי?

26/10/07 14:46  
Anonymous איל כתב/ה:

על מנת להבהיר נקודה שייתכן ולא תהייה ברורה:
כספי התמריץ ליוצאי צבא באמצעות מענקי שחרור, יכולים להיות ממומנים ע"י משלמי המיסים כאשר חלק גדול יותר מהכנסות המדינה ממסים מוקצה לטובת מענקים אלה. כמובן, שרוב משלמי המסים הם בעצמם יוצאי צבא, אולם הם ממילא משלמים מסים המוקצים ליעדים שונים, וכאשר יעד המענק ליוצאי צבא מוגדל, אז תוצאת התמריץ מושגת. אמנם התמריץ הזה הוא על חשבון סובסידיה לקבוצות אחרות, שגם בהם רוב או כל חבריהן הם יוצאי צבא, אולם התוצאה התמריצית מושגת באמצעות העברת המענקים גדולים יותר לכל יוצא צבא באשר הוא, ולא רק לחלק מהם.
לכן ניתן לתמרץ יוצאי צבא ללא פגיעה במגזר הערבי, למרות שאת עלות התמריץ מממנים יוצאי צבא בעצמם.

לעומת זאת, אם בהקצאת מעונות מוקנית עדיפות ליוצאי צבא (עדיפות מוחלטאו עדיפות של הגדלת סיכויים) אז את מחיר התמריץ הזה בהכרח מושת על המגזר הערבי שאינו יוצא צבא. כל הקצאה של מעונות ליוצאי צבא, גורעת מסך ההיצע הנותר העומד לרשות המגזר הערבי, כאשר הביקוש נשאר קבוע. לכן, זהו תמריץ על חשבון המגזר הערבי, בניגוד למצב של תמריץ באמצעות מענקים. שם התמריץ ממומן ברובו ע"י יהודים שגם אם הם יוצאי צבא בעצמם, תוצאת התמריץ מושגת. מה עוד שכאמור, ניתן להשקיע כספים או לתת מענקים גם ליוצאי צבא וגם למגזר הערבי, מה שלא ניתן לעשות בהקצאת מעונות.

26/10/07 15:02  
Anonymous איל כתב/ה:

את תגובתי האחרונה כתבתי לפני שעיינתי בתגובתך האחרונה.

נדמה לי שיש בה סוג של תשובה. נכון הוא שכלל תקציב המדינה הוא מוגבל וכל הקצאה לקבוצה אחת גורעת מההקצאה של קבוצה אחרת.

אבל לא ניתן להכחיש, שניתן לתמרץ יוצאי צבא ובמקביל להשקיע במגזר הערבי. זה יהיה על חשבון קבוצות אחרות שבהן רוב או כל חבריהן יוצאי צבא בעצמם, אבל תוצאת התמריץ מושגת.

בניגוד לכך, בהקצאת מעונות, כל יחידת דיור שמוקצית ליוצא צבא, בשל כך שזכה בנקודות זכות בתור שכזה, משמעה שהערבי שאינו יוצא צבא, עומד בפני מבחר קטן יותר של יחידות דיור ואם מספר המתחרים על כל יחידת דיור נותר קבוע, הרי שסיכוייו פחתו.

השאלה שלי אליך, כיצד ניתן להקצות מעונות באופן כזה שייתן עדיפות גם לשיקול התמריצי של יוצאי צבא וגם להעדפה מתקנת למגזר הערבי?

אם הדבר ניתן, ייתכן וכל הטענה מסתכמת במראית עין.

אם לא ניתן לעשות זאת לגבי המעונות, אבל ניתן לעשות באמצעות מענק, אז הטענה היא מעבר למראית עין.

כמובן, שתמרוץ יוצאי הצבא הוא מטרה מוסרית, הן מבחינת התגמול ההולם והן מבחינת חשיבות המטרה: להגביר מוטיבציה בקרב המשרתים.

26/10/07 15:17  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>