ההתרחשויות בבורמה

לאחרונה מתחולל מה שנראה כמפנה באחת המדינות העניות והשסועות בעולם - דיקטטורה הנשלטת באכזריות רבה על ידי הצבא – מיאנמר, לשעבר בורמה. עד ליום שישי האחרון, אז ניתקו הרשויות בבורמה את האינטרנט (!) והפסיקו באחת את זרימת המידע על ההתרחשויות, קראנו דיווחים על צעדת מחאה שהחלו קבוצת נזירים בורמזים תוך כדי שינון תפילות לחירות, צעדה אליה הצטרפו מאות אלפים מהעם הבורמזי. הצועדים נתקלים בתגובות אלימות במיוחד מצד הצבא, אולם למרות הרג חבריהם הם המשיכו בצעדתם.

נדמה שהסיקור על ההתפתחויות בבורמה היה מקיף וידיעות על כך זרמו הן בעיתונות והן באפיקים אחרים וחלקכם אולי קיבלתם בקשה לחתום על עצומה הקוראת לאו"ם לנקוט צעדים משמעותיים על מנת להגן על הצועדים ולהפסיק את הקטל האכזרי מתרחש בבורמה. עם זאת, ברוב הכתבות שקראתי לא הובהר מה בדיוק התרחש בבורמה טרם ההפגנות, כלומר מה הוביל אליהן. ברצוני להאיר כאן היבט מסויים של המאורעות, היבט שלא זכה לתשומת לב בעתונים, זה של דיני העבודה הבינלאומיים.

מבחינת משפט העבודה הבינלאומי המקרה של בורמה הוא ייחודי ו"מפורסם" בכך שזהו המקרה היחיד בו הפעיל ארגון העבודה הבינלאומי את סעיף 33 לחוקת הארגון, מאז הווסדו, בשנת 1919. סעיף 33 לחוקה מאפשר הטלת סנקציות על מדינה שאינה מקיימת את האמנות אליהן היא מחויבת. על פי החוקה של הארגון, הפעלת הסעיף מותנית בהליך ארוך ומייגע של תלונות, נזיפות וחקירה משמעותית ורצינית על ועדת חקירה מיוחדת, גוף הידוע בחקירות היסודיות והאובייקטיביות שלו יחסית לגופים מקבילים באו"ם, למשל. העובדה שהסעיף הופעל רק לאחר סיומה של המלחמה הקרה, ששיתקה את הארגון במשך חלק ניכר משנות קיומו, אינה מפתיעה. יש הרואים בכך מפנה בתפקידו של הארגון בזירה העולמית. עם זאת, הפעלת הסעיף (לפני כ-4 שנים) כנגד אחת מהמדינות החלשות ביותר בעולם, הן מבחינה כלכלית והן פוליטית, אינה מפתיעה אף היא ולצערי עשויה לסמן כי שינוי המגמה, אם אכן שינוי כזה קיים, יכול להתרחש רק כאשר מדינת היעד היא נטולת "ידידים פוליטיים." קשה לראות את ארגון העבודה הבינלאומי מפעיל את הסעיף כנגד סין, למשל, שם מתרחשות עבירות דומות ונוראיות לא פחות מאשר אלו שהתחוללו בבורמה. המספר הקטן של המדינות שנענו לקריאה להטיל סנקציות על בורמה והשפעתן המועטה, אם בכלל, מעלים אף הם שאלות נוקבות לגבי יעילות הסנקציות של ארגון העבודה הבינלאומי, ויעילותן של סנקציות במישור הבינלאומי בכלל.

האמנה אותה הפרה בורמה, בגינה הופעל "סעיף הסנקציות", היא האמנה לביטול עבדות ועבודה כפויה, אמנה מס' 29 לאמנות הארגון (אמנה אותה תפר גם ישראל בקרוב, אגב, אם תאושר הפרטת בתי הסוהר). ועדת החקירה המיוחדת שנשלחה לבדוק את המקרה של בורמה קבעה כי למרות אזהרות חוזרות ונשנות בורמה מפרה בצורה עקבית ושיטתית את האמנה. הדו"ח הושתת הן על חומרים שאספו עשרות ארגוני זכויות האדם שפועלים במיאנמר והן על חקירות ישירות של עדים למקרים מזעזעים שהתרחשו שם. שליטי בורמה סרבו לשתף פעולה, משום מה.

ברצוני לשתף אתכם בחלק מהממצאים של הדו"ח, הקשורים לעבדות ועבודה כפויה. אחד מסוגי העבודה הכפויה שנאלצו האיכרים הבורמזים לבצע כרוכה בבניית התשתיות במדינה (כבישים, מנהרות, מסילות ברזל וכו'). מכיוון שתשתיות כאמור מסייעים לצבא לנוע בחופשיות, החלה החונטה בבצוע עבודות תשתית מקיפות, תוך אילוץ תושבי המדינה ובעיקר האיכרים, לבצע את העבודה באיומי אקדח. חלק ניכר מהעבודות בוצעו, אגב, ככל הנראה, על ידי חברות אמריקאיות כאשר חלק מהעסקה עם החונטה היתה "אספקה" של כוח עבודה לביצוע העבודות. החברות הנ"ל טוענות בדיעבד כי לא ידעו כי כח העבודה "סופק בכפיה." אגב, הסכמים בין מדינות שונות והתעשייה ל"אספקה" של כוח אדם אינן, לצערי הרב, נחלתן של מדינות רחוקות ונחשלות כבורמה, ואני מצרפת כאן לינק לבקשה לדיון נוסף של עמותת קו לעובד ואחרים לגבי הסכמים דומים עליהם חתמה, לצערי, מדינת ישראל.

בכל מקרה, הנה חלק קטנטן מהדו"ח, כפי שפורסם באתר ארגון העבודה הבינלאומי, המתעד עדויות שהחוקרים אספו לגבי אופן אחר של עבודות כפיה, שימוש של הצבא ב"פורטרים." פורטרים הוא כינוי לאנשים ששמשו לצבא כסבלים – הם מצטרפים לצבא וסוחבים את הציוד ממקום למקום בהתאם לצורכי היחידה שאליה הם "מצורפים". מאחר שהמדינה נמצאת באופן מתמיד במאבקים וקרבות גרילה, הצבא נתקל פעמים רבות במארבים. במקרים כאלו ה"פורטרים" משמשים כמגן חי, לספיגת כדורי האויב בגופם:

"

הצבא השתמש בשתי שיטות עיקריות כדי לכפות "גיוס" של "פורטרים" לצבא. הם היו יכולים להיעזר בשירותיו של ראש הכפר או לפעול לבדם. במקרה הראשון הם דרשו מראש הכפר "לספק" להם כמות מסוימת של אנשים, בדרך כלל בפרק זמן קצר ביותר. ראשי הכפרים הבהירו כי הם היו נתונים לאיום על חייהם ועל חיי כל תושבי הכפר שכן לדרישות אלו צרפו פעמים רבות כדור רובה, או חתיכת צ'ילי – שניהם סמלים לאלימות במקרה של סירוב. הדרישה ה"ממוצעת" מהכפר הייתה לספק אדם אחד מכל משפחה. פעמים רבות הכפריים נאלצו לברוח מאדמתם כדי להתחמק מה"גיוס". השיטה השניה ל"גיוס" הייתה פשוט להכריח אנשים להצטרף אליהם למבצעים על ידי שימוש בנשק. מקומות שונים בצפון המדינה היו נתונים במצב חמור במיוחד שכן הם היו נתונים באופן תמידי לאיום מגורמים שונים, דוגמת המשטרה ופלוגות צבא או גרילה שונות. הצבא לקח כ"פורטרים" גברים נשים וילדים, החל מגיל 10 בערך"

ישנן עדויות מצמררות על כפריים שנורו במהלך עבודתם בשדותיהם, כאשר הם סרבו להצטרף לצבא, או סתם "התחצפו". חיי העבדות שאותם חווים ה"פורטרים" (אשר כוללים, כאמור, שימוש כמגן חי בפני כדורים), הופכים, כנראה, את ההתנגדות לבחירה סבירה. חיי הכפריים שם, במיוחד כאלו מעדות ודתות מסוימות הנחשבות נחותות (בורמה היא ארץ המורכבת ממספר רב ביותר של דתות וכתות) הם בלתי נסבלים לחלוטין.

ה"מקרה" של מיאנמר מעלה שאלות קשות בהיבטים רבים, כאשר ההיבט של דיני העבודה הבינלאומיים הוא אולי הפחות מוכר בישראל (אבל לא בהכרח בעולם). ב 1998 הכריז ארגון העבודה הבינלאומי על ארבע זכויות הליבה של עובדים בעולם, ואחת מהן היא מניעת עבדות ועבודה כפויה. עם זאת, העדר היכולת לאכוף זכות יסוד זאת במקרים "קשים" מדגישה את הצורך לחשוב מחדש על משפט העבודה הבינלאומי בעולם "גלובלי". מחקרים מראים כי אכיפה כזו היא קשה במיוחד ככל שהמדינה טוטליטרית יותר, ככל שהחברה האזרחית במדינה חלשה יותר וככל שהמדינה ענייה יותר – כלומר, דווקא במקרים החמורים ביותר. כרגע נראה שהמשפט, ובכללו משפט העבודה, מיצה את יכולתו להשפיע ואקטים פוליטיים - כגון חתימה על העצומה הנזכרת, ואני קוראת לכולכם להצטרף אליה - הם כעת הכלים שנותרו לנו לסייע לאחת האומות האומללות בעולם