בלוג המרצים למשפטים באוניברסיטת חיפה
זיכוי מחמת הספק ,ספק מחמת הזיכוי
דורון מנשה
לאחרונה דחה בג"ץ (6541/07) עתירה של אישה להורות על זיכויה המוחלט מתקיפה, ולשנות בכך את זיכויה "מחמת הספק". השופטים דחו את העתירה על הסף וקבעו כי היא אינה זכאית לערער על הגדרת זיכויה בהכרעת הדין כזיכוי "מחמת הספק". החלטה זו מאשרת ומבצרת כהלכה פסוקה את עמדתה של פסיקה שניתנה בארץ בשנים האחרונות (למשל: דגן 7420/03 סופיוב-מחוזי 1974/93 , רונן-מחוזי 845/97).
נימוקם של השופטים היה כי מהות הליך הערעור בפלילים יוחד אקסקלוסיבית לערעור הנאשם המכוון כנגד תוצאה מרשיעה או לערעור המדינה המכוון כלפי תוצאה מזכה שבפסק הדין של הערכאה הדיונית.
לצערי, נראה כי הכרעת הדין נגועה בבעייתיות שקשה לי לראות כיצד להסירה. עיונית, ניתן לתפוס החלטה לזכות מחמת הספק בשתי דרכים. דרך אחת - החלטה זאת היא בדבר זיכוי, והתוספת "מחמת הספק" היא הנמקה (כשם שלמשל מחסור בראיות התובע, חוסר מהימנות התביעה או מחסום דיוני כלשהו משמשים הנמקות לפסקי זיכוי). דרך שנייה-הזיכוי מחמת ספק היא קטגורית הכרעה נוספת בפלילים, ליתר דיוק קטגורית ביניים שבין זיכוי (מוחלט) להרשעה. מנימוקם של השופטים שהובא לעיל נראה שהם דוחים את הפרשנות הראשונה ומקבלים את הפרשנות השנייה. אם זה כך, ובהינתן העובדה שהן לתביעה והן לנאשם עשוי להיות אינטרס בשינוי ההחלטה להרשעה או זיכוי מלא הרי החלטת בג"ץ יוצרת מצב אנומלי לפיו נשללת מהנאשם זכות ערעור על סוג מסוים של הכרעת דין בפלילים בעוד שלתביעה יש זכות ערעור על אותה הכרעה גופה. מצב כזה אין לו למיטב ידיעתי כל תקדים בהיסטוריה המשפטית או במערכות משפט שבשיטתנו. כדי להבהיר את האבסורד, נחשוב על דין הקובע שבהכרעות ממוניות בגין סכום כלשהו תינתן לנתבע זכות ערעור אך במקרה שהתובע זכה במלוא סכום התביעה. בכל מקרה אחר(דחיית מוחלטת של התביעה או קבלתה החלקית) יהא רשאי רק התובע לערער.כשמדובר במשפט פלילי ועל אשמת נאשם הדברים מקיימים כמובן משנה חומרה.
חשוב להדגיש כי קשה להתייחס להחלטה בדבר זיכוי מחמת הספק כהנמקה בלבד, וזאת לפחות משני טעמים. ראשית, מבחינה לוגית-לשונית כהנמקה זו הנמקה ריקה. הרי כל זיכוי יכול להיות מנומק כזיכוי מחמת קיומו של ספק (סביר). הנמקה זו אף "חלולה" (היא לא מציינת מה הביא לקיומו של הספק הסביר). שנית, וחשוב הרבה יותר,להחלטה כזו של זיכוי מחמת הספק לא יכול באופן סביר להיתפס כהנמקה בלבד שכן הוא משנה את מצבו ומעמדו המשפטי של הנאשם בכמה וכמה עניינים משמעותיים מזו של בעל הזיכוי המלא. הנה רשימה חלקית של ההשלכות: זיכוי מחמת הספק, להבדיל מזיכוי מלא, חוסם בדרך כלל אפשרות לפיצוי מאוצר המדינה בגין תקופת המאסר שרצה בה הנאשם בגין אותה אשמה (סעיף 80 לחוק העונשין), כמו כן זיכוי מחמת הספק מהווה שיקול של ממש באי פסיקה של הוצאות ההגנה לחובת המתלונן, אם קיים כזה. גרוע אולי מכל אלה: זיכוי שאינו מלא אינו יוצר השתק כלפי צדדים נוספים מפני שימוש בחשדות המקוריים או שימוש בפסק המזכה גופו כעילה לחשד. כאן הופך הזיכוי מחמת הספק לספק מחמת הזיכוי (במקרה אחד סירבה לשכת מנהל האוכלוסין ליתן לנאשם כזה מעמד של תושב קבע בישראל עקב זיכויו הבלתי מלא מאשמת הצתה), זיכוי כזה לא מונע העמדה לדין משמעתי כנגד הנאשם בגין אותו עניין, עלול למנוע ממנו משרה בשירות הציבורי ועוד .
במובן רחב יותר, החלטה קצרה זו מעוררת שאלות רבות, חלקו נוגעות לתחומי התערבותו הראויים של בג"ץ בעתירות המכוונות לתקוף החלטות שיפוטיות מסוג זה, שאלות אודות מהותה של זכות הערעור, שאלות בדבר מעמדו החוקתי ונחיצותו של מוסד "הזיכוי מחמת הספק". ושאלות בדבר מובנו המעשי של הזיכוי מחמת הספק כפי שהוא נתפס בשיחם של שופטים פליליים בשיטתנו.
אעסוק כאן אך ורק בשאלה אחרונה ואך זאת בקליפת אגוז.
ניתן להעלות על הדעת כמה מודלים מבארים לזיכוי מחמת הספק. אציין כאן אך שניים מתוכם: מודל אחד הוא מודל החסד-לפי שיטה זו הזיכוי מחמת הספק מתייחס למצבים בהם משוכנע בית המשפט באשמת הנאשם אלא שקיים מחסום פורמאלי בדמות תוספת ראיות קשיחה בדין, או מחסום בלתי פורמאלי בדמות אי ודאות, עמימות מסוימת ביחס לחלק מפרטי האירוע . בשל כך מחליט בית המשפט ליתן לנאשם ליהנות מן הספק כמתת חסד. ברמה הדסקריפטיבית נראה לי כי מודל זה מצמצם מידי ואינו כולל חלק גדול מן המקרים בהם מתקיים זיכוי מחמת הספק. דרך אגב, שיטה זו אף פסולה נורמטיבית שכן חלק אינהרנטי מהרעיון של הוכחה מעבר לכל ספק סביר הוא השעיית כל שיפוט אינטואיטיבי בקשר לשאלת האשמה או לפחות אי שימוש בהערכה כזו כאבן בוחן של ממש בקביעת האשמה.
מודל שני יכונה ה"מודל ההוכחתי"-לפי מודל זה זיכוי הבלתי מלא מתרחש במצבים בהם ההוכחה נופלת מזו הפלילית אך לא לרמה של זיכוי שתצדיק קביעה פוזיטיבית של בית המשפט בדבר חפות הנאשם. יש כמה דרכים לתאר מצב זה. דרך אחת היא לומר שהסתברות האשמה בהינתן כלל הראיות בסוף האשמה עולה על 0.5 אך קטנה משמעותית מ-1. דרך זו אינה כה אינפורמטיבית, ולטעמי אף היא מצמצמת מידי. דרך שנייה התואמת יותר בחינה אמפירית ממשית של הכרעות כאלו היא לטעון כי המקרה הפרדיגמאטי לשימוש בקטגוריה של ספק סביר הינו במקום בו מתעמתות חזיתית גרסת התביעה בגרסת הנאשם, ואין אחת מהם גוברת נחרצות על השנייה (עיינו: עבודת המוסמך של מאיה רוזנשטיין). יושם לב כי על פי פרשנות זאת עשוי הנאשם שלא להיות מזוכה בזיכוי מלא אף אם סבור השופט שגרסתו סבירה מזו של התביעה, כלומר אף אם הסתברות אשמתו קטנה מ-0.5. תיאוריה זו עדיפה הן משיקולים תיאורטיים והן משיקולים אמפיריים. ברמה התיאורטית היא מתיישבת עם האופן שבו מקובל כיום להבין את תהליך קביעת עובדות במשפט. תהליך זה נתפס כיום פחות כאוסף הכרעות ראייתיות פרטניות ויותר כניסיון שיפוטי לשבץ את הראיות כמכלול בספור-תזה מארגנת המספקת את הפתרון הטוב ביותר למתח הראייתי הנוצר בין גרסאות הצדדים (עיינו מחקריו של פרופ' רון אלן ב-20 השנים האחרונות).
ברמה האמפירית- יש בה לבאר מדוע משפטים בגין עבירות מין או אלימות במשפחה, שאינם מסתיימים בהרשעה אינם מובילים כמעט לזיכוי מלא-ואכן, המדובר באותם עניינים בהשוואה בין גרסאות עובדתיות מורכבות המצריכה התייחסות לשיקולי מהימנות לא פשוטים ברמת הפסיכולוגיה והסוציולוגית של הבנת נפגעי העבירה. על כן בעניינים אלו מהססים שופטים לשלול את מהימנות המתלוננת באורח מוחלט, והדרך לזיכוי מחמת הספק קצרה (עינו: עבודת סמינריון של גלית גוטרמן מיום 31.12.03).
לסיכום רק אחזור ואומר שיהא אשר יהא המודל התיאורטי על פיו נבחר לראות את הזיכוי מחמת הספק, הרי שלא ניתן לראותו כהנמקה בלבד, כפי שכבר ציינתי לעיל. משכך הרי שמניעת אפשרות הערעור במקרה של זיכוי מחמת הספק נראית לי כבלתי מוצדקת על פי שני המודלים שהוצעו לעיל.
נכתב על-ידי דורון מנשה ב-9.10.07.
36 תגובות:
(נשימה עמוקה)
הללויה!
התייחסות רצינית בהמשך היום.
אה, וגם תודה.
שלום דורון,
אני מצטרף, בכל לב, לביקורת על הדין הקיים לפיו לנאשם אין זכות ערעור לנאשם שזוכה מחמת הספק.
אני בספק, האם החלטה זו היא חוקתית. זיכוי מחמת הספק,יוצר צידוק לקבלת החלטות שיפוטיות ומנהליות נגד הנאשם הזכאי.לכן, זיכוי זה גם אם אינו גורר אחריו ענישה פלילית הרי שהוא גורר אחריו סיכון לענישה משמעתית וסנקציות. ענישה משמעתית וסנקציות אלה פוגעות בזכויות יסוד. זיכוי מסוג זה, פוגע ישירות בשתי זכויות יסוד: כבוד האדם והזכות לשם טוב, ובעקיפין גם בזכויות כגון חופש העיסוק (ניתן להשתמש בזיכוי זה, כראיה מנהלית לדחות מועמד למשרה בשירות הציבורי, או להעמידו לדין משמעתי)ולכן גם בזכות הקניין (ההשלכות הכלכליות של פגיעה במוניטין).
הפגיעה בכבוד האדם, מתקיימת גם אם נצמצם את מושג הכבוד, לליבה של Dignity במובן של מניעת השפלה.
חשוב להוסיף, שגם בהיעדר השלכות על קבלת החלטות שיפוטיות ומנהליות, לזיכוי זה עלולות להיות השלכות של פגיעה בשם הטוב במישור הציבורי-חברתי גרידא. במובן זה זיכוי מחמת הספק עלול ליצור תוצאה דומה של הרשעה- קלון. את מושג הקלון יש לתפוס במשמעותו הסוציולוגית- הטלת סטיגמה על התנהגות הנחשבת כסוטה מאמת מידה נורמטיבית, גם אם פורמאלית אינה פלילית.
במישור האפיסטמי, ניתן להבין את הזיכוי המוחלט כקביעה פוזיטיבית שתרחיש החפות או וודאי, או לפחות שולל ספק סביר של אשמה (היפוך סימטרי של סטנדרט ההוכחה בפלילים). בעוד שזיכוי מחמת הספק הוא זיכוי הסתברותי, והוא מתפרס על קשת הסתברותית מסיכוי גבוה לאשמה בצד ספק סביר לחפות, ועד סיכוי גבוה לחפות בצד ספק סביר לאשמה.
ניתן גם להשתמש בקטגוריות האפיסטמיות הסוקראטיות: במצב של זיכוי מוחלט בית המשפט יודע שתרחיש החפות התקיים. במצב של זיכוי מחמת הספק, לבית המשפט יש סברה בלבד, כאשר תוכן הסברה נע על רצף בין סברה שתרחיש החפות התקיים לבין סברה בלבד, שתרחיש האשמה התקיים.
מכאן עולים מספר קשיים:
ראשית, היות ומבחינה הסתברותית זיכוי מחמת הספק, הוא לא רק רצף הסתברותי (בניגוד להסתברותית נקודתית), אלא גם רצף הסתברותי הנע משני עברי מאזן ההסתברויות (קו ה- 0.5) הרי שכאשר בית המשפט נאינו מבהיר לעצמו ולציבור, מהו המיקום ההסתברותי של ההכרעה השיפוטית (האם רוב הסיכויים לחפות או רוב הסיכוים לאשמה, או תרחישים שווי-הסתברות) הרי שהוא יוצר עמימות באשר לחשד שנותר נגד הנאשם. היות והעוצמה האפיסטמית של חשד זה עשויה להיות רלבנטית, לקבלת החלטות שיפוטיות ומנהליות לגביו, עלול להיות מצב בו מקבלי ההחלטות השיפוטיות והמנהליות ייחסו לנאשם- הזכאי, רמת חשד גבוהה מדי, ורמת חשד זו תכריע לשבט את מצבו השיפוטי או המנהלי.
שנית, לאור האמור לעיל, הקושי חורג מעבר לסוגיית הענקת/שלילת זכות ערעור. הוא מעורר קשיים כלליים דיוניים ופרובטיביים.
במישור הדיוני, לאור ההשלכות המשמעותיות של זיכוי מחמת הספק, ראוי שקביעה זו לא תיעשה בטרם ניתנה לנאשם הזכות להליך הוגן, לטעון לא רק באשר לחפותו, אלא באשר לעוצמה האפיסטמית של חפותו.
כאשר נאשם יודע שכל שעליו לעשות בהליך פלילי, הוא רק להטיל ספק בתרחיש האשמה, ולא להוכיח פוזיטיבית את חפותו, אולם בית המשפט קובע גם באשר להסתברות לחפות, נוצר דיסוננס בין הפרופוזיציה העובדתית שהנאשם מבקש להוכיח להוכיח לבין מה שנקבע בסופו של דבר.דיסוננס זה גורם לכך שבית המשפט מקבל החלטה לזכות מחמת הספק, מבלי שנתן לעצמו הזדמנות לבנות תשתית ראייתית נאותה לקביעתו, ע"י מתן אפשרות לנאשם להציג ראיות לכך.
במישור הפרובטיבי, קיימת השלכה על קביעת רלבנטיות הראיות. נניח שהנאשם מבקש לחקור בחקירה נגדית עד, לא רק על מנת להטיל ספק באשמתו, אלא גם להוכיח פוזיטיבית את חפותו. על מנת לאפשר הליך הוגן, יש לקבוע שמדובר בראיה רלבנטית. (ואולי גם לקבוע שבמצב זה, הנאשם יוכל לחקור בחקירה נגדית לא רק עדי תביעה אלא גם עדי הגנה)
לא ברור מדוע מצבו של נאשם כאמור, צריך להיות גרוע ממצבו של בעל דין במשפט אזרחי. בממשפט אזרחי על מנת לחייב אדם להעביר שקל אחד, לתובע על התובע לקיים הליך שיפוטי ולהוכיח את טענתו במאזן הסתברויות.
אם כך, נראה שבעניינינו המצב הוא מקל וחומר. ההשלכות של קביעת זכאות מחמת הספק, חמורות יותר מחלק ניכר מההשלכות של קביעת אחריות במשפט אזרחי. לכן, אם התביעה מעוניינת להטיל על הנאשם סנקציה של זיכוי מחמת הספק, עליה לפחות לקיים הליך שיפוטי מעין-אזרחי להוכיח את טענותיה ולאפשר לנאשם/נתבע להתגונן.
פרוצדוראלית, ניתן לעשות זאת במסגרת ההליך הפלילי במסגרת משפט זוטא. הקושי במשפט זוטא הוא שמעבר לסרבול הדיוני, הנאשם מצוי במלכוד כך שמצד אחד עליו לטעון שעדי ההגנה מהימנים, ומצד שני לעיתים עליו להראות שעדי ההגנה לא מהימנים כאשר הם מעידים לטובת זיכוי מחמת הספק, אך שוללים תרחיש של זיכוי מוחלט. במצב זה, יחשוש הנאשם להטיל ספק במהימנות עדי ההגנה שלו, ויעדיף מטעמי שנאת סיכון לוותר על ניסיון להוכיח זיכוי מוחלט, ולהסתפק בזיכוי מחמת הספק.
אולי, עדיף לבצע
הפרדת הליכים: בהליך פלילי קטגוריות ההכרעה תהיינה דיכוטומיות: הרשעה או זיכוי כאשר הזיכוי הוא תמיד מוחלט. אם מעוניינים לשנות מצב זה לזיכוי מחמת הספק, על הגורם המעוניין בכך, לפתוח בהליף משפטי נפרד. היות ותומאותיו של הליך זה פוגעניות, על בעל הדין הפותח בהליך, להוכיח את טענותיו לפחות במאזן הסתברויות אם לא למעלה מזה. המצב הנוכחי לפיו די בהסתברות נמוכה מ- 0.5 לזיכוי מחמת הספק מרע את מצבו של הנאשם מעבר למצבו של בעל דין בהליך אזרחי, ופוגע בזכויותיו הדיוניות והפרובטיביות.
כל טוב
איל
דורון, ברכות.
למרות הברכות, אני חולק עליך, והפעם בגדול.
הטענה העיקרית שלך מבוססת, לעניות דעתי, על פרשנות שגויה. "זיכוי מחמת הספק" איננה זו היוצרת את ההשלכות שתיארת: זיכוי מחמת הספק הוא תוצאה של מצב עובדתי מסוים, שנכנה אותו "הסתברות X לאשמה" (שאינה מספיקה להרשעה). ההשלכות שתיארת אף הן תוצאות של אותו מצב עובדתי והן אינן תוצאה של "הזיכוי מחמת הספק".
למה דומה הדבר? מים המקוררים לטמפ' הנמוכה מ-ס מעלות - קופאים (נעזוב את הדיוק הפיזיקלי). באותו אופן, ניקח חומר כלשהו, נניח מתכת בטמפ' החדר ונקרר גם אותה לטמפ' אליה קוררו המים - המתכת תתכווץ. התכווצות המתכת וקפאון המים שניהם תוצאה של הקירור. אולם, התכווצות המתכת אינה תוצאה של קפיאת המים. באותו אופן, סעיף 80 לחוק העונשין איננו תלוי בזיכוי מחמת הספק (בדקו נא את לשון הסעיף), אך שניהם נוטים להתקיים יחד כאשר המצב העובדתי הוא של הסתברות אשמה X כאמור.
מעבר לנימוק הלוגי השגוי לטעמי, גם ההשלכות המעשיות של קבלת גישתך הן בעיתיות: הואיל ו"זיכוי מחמת הספק" גם לגישתך הוא בין היתר "נימוק", הרי שאם ניתן לערער עליו, מדוע לא ניתן יהיה לערער על כל נימוק? נניח שהשופט מכנה נאשם בפסק הדין "שקרן". האם יכול הנאשם לערער על קביעה זו (מבלי לערער על עצם אשמתו או חפותו)? אם מציין השופט בפסק דינו מצב עובדתי מסוים שפרסומו אינו נוח לנאשם, האם רשאי הוא לערער על קביעה זו אף מבלי לערער על אשמתו או חפותו? דורון, מה תהיה השפעת גישתך על הוודאות המשפטית, האינטרס של סופיות הדיון שלא לדבר על עינויי ההליכים שייגרמו כתוצאה ממנה?
ובכלל, האם מבחינה תיאורטית יכול להיות מצב שאדם הוא לא זכאי ולא אשם מעבירה מסוימת? גישה כזו מתאימה לעולם הקוונטים הרבה יותר מאשר לתחום המשפט הפלילי.
בברכה,
(-) א. סמית'.
ראשית, אחת הבעיות שבית המשפט יצר היא שהוא מקנה לשופטים דלמטה אינטרס לזכות מחמת הספק כדי לבלום ערעורים. אם בית המשפט יפסוק זיכוי מחמת הספק, הרי שמחד האינטרס של המדינה לערער פוחת ומאידך הנאשם אינו יכול לערער. מה שעוד יותר חמור זה שאם השופט חושב לזכות, הרי שאם המטרה שלו היא לבלום ערעור, הוא דווקא יזכה מחמת הספק, שכן הסיכוי שהנאשם יערער אינו משתנה, ולעומת זאת הסיכוי שהמדינה תערער יקטן. (ולכן, גם לפעמים משתלם להיות מזוכה מחמת הספק - כך שמדינה לא תערער)
שנית, יש לקרוא את ההחלטה הזו בקונטקסט הסוציולוגי הכללי של מדינת חוק מול מדינת הסדר. (ראו מאמרו של פרופ' אגסי בנדון). "הזיכוי מחמת הספק" הוא הסדר, להבדיל מחוק (לרבות חקיקה שיפוטית), מה שמאפשר את בריית הקטיגוריה הבלתי מוכרת לעניין ערעור.
לדורון,
לערער על זיכוי מחמת הספק? אי אפשר, כי בית המשפט לערעורים אינו עוסק בראיות. מה הקשר? הנה דוגמה מהחיים:
ניקח לדוגמה את טענת האליבי כגורם המייצר תוצאות משפטיות של זיכוי מחמת הספק.
ביחס לטענת האליבי ישנם שלושה מצבים אפשריים:
א' - כאשר ראיות התביעה מקעקעות את גרסת האליבי של הנאשם, ובית המשפט דוחה את הראיות שהנאשם הביא להוכחת טענתו, אזי הדין הוא הרשעה.
ג' - כאשר ראיות התביעה אינן מקעקעות את גרסת האליבי של הנאשם, ובית המשפט מקבל את הראיות שהנאשם הביא להוכחת האליבי, אזי הדין הוא זיכוי מוחלט.
בין א' ל- ג' יש מצב ביניים שבו ראיות התביעה אינן מקעקעות את גרסת האליבי, ואולם בית המשפט אינו מאמין לראיות האליבי של הנאשם. במצב ראייתי מיוחד שכזה, בית המשפט אינו מאמין לנאשם, אולם מקונן בו ספק משום שהתביעה לא הביאה ראיות מספיקות. ולכן הכלל הוא שהנאשם נהנה מהספק ויהיה פה זיכוי מחמת הספק.
עכשיו נחזור לערעור... הרי הגורם לזיכוי מחמת הספק הנ"ל, הוא המצב הראייתי המיוחד שתארתי. וכידוע בית המשפט לערעורים אינו שב לעסוק בראיות ולא חוזר על בחינת משקלן ומהימנותן. אז על מה נשאר לערער? אי אפשר לערער על הסטטוס הראייתי הנ"ל, אז על מה רוצים לערער? על הכלל לפיו הספק משחק לטובת הנאשם? מה הוא רוצה? הרשעה?
לאנונימי שלום
האם יכול להיות מצב בו אדם לא זכאי ולא אשם? אני למשל (ורוב בני-האדם). מעולם לא הועמדתי לדין פלילי לכן: לא זוכיתי ולא הורשעתי.
כנ"ל אדם שהועמד לדין, אולם האישום בוטל.
מה שלא יכול להיות הוא (1) שאדם יהיה לא חף ולא אשם (חפות כידוע אינה שקולה לזכאות). (2) נאשם שנפסק דינו אינו יכול להיות לא זכאי ולא אשם.
הקטגוריה של "זיכוי מחמת הספק" אינה סותרת את הבינאריות אשמה-זיכוי כאחת התוצאות ההכרחיות של פסק דין. זיכוי מוחלט וזיכוי מחמת הספק הם שני סוגים של זיכוי, לכן אין לפנינו קטגוריה שלישית. יש שתי תתי קטגוריות של זיכוי.
הבדלי הנפקויות בין זיכוי מחמת הספק לזיכוי מוחלט הם תוצאה של מצב נורמטיבי-משפטי וכל נורמה כידוע חלה על עובדות, אולם אין מדובר בתוצאה ישירה של מצב עובדתי גרידא.
מי שיצר את הקטגוריות הרשעה-זיכוי הוא המשפט ולא העולם העובדתי. באופן דומה, המשפט הוא שקבע שיש הבדלי נפקויות בין זיכוי מוחלט לזיכוי מחמת הספק.
הסתברות מסוימת לאשמה (נתון עובדתי) גוררת הרשעה (נתון נורמטיבי). אולם אלמלא המשפט קבע מתי נתון עובדתי גורר הרשעה, הרי שלא היה לנתון העובדתי הזה ערך נורמטיבי כלשהו.
באופו זה, הסתברות מסוימת לאשמה גוררת זיכוי מחמת הספק. אם לאור מצב עובדתי יש נפקויות משפטיות שונות לעומת מצב של זיכוי מוחלט, לא ההבדל העובדתי קבע זאת, אלא החוק שקבע נפקויות אלה.
באופן עקרוני, מצב עובדתי לעולם אינו גורר לבדו מסקנה נורמטיבית. טענה זו, נקראת בפילוסופיה "הכשל הנטורליסטי" עובדה היא עובדה ותו לו, ואינה מחייבת בני-אדם לדבר. מה שמחייב, הוא תוצאה של הנחות ערכיות ונורמטיביות.
סעיף 80 לחוק העונשין נוקט בניסוח "לא היה יסוד להאשמה". ברור שהסתברות של 80% לאשמה אינה מתיישבת אם היעדר יסוד לאשמה. כמו כן, ברור שהיא מחייבת את זיכויו של הנאשם. לכן:
כאשר בית המשפט קובע "זכאי מחמת הספק" הא ותו לו, הוא יוצר מצב הסתברותי עמום המשתרע מהסתברות גבוהה לאשמה עד הסתברות גבוהה לחפות. התוצאה של מצב זה היא אי-בהירות פרשנית, לכן החלטה שיפוטית או מנהלית על יסוד "זיכוי מחמת הספק" עלולה לפרש את הקביעה הזאת לרעת הנאשם שזוכה. מכאן שיש להבין נאשם החושש שקביעה זו עלולה להתפרש באופן המחמיר עימו, ומכאן ההצדקה לזכות ערעור.
אף אם, יקבע בית המשפט קביעה הסתברותית מדויקת מספיק בדבר ההסתברות לזיכוי/אשמה, הרי שבכך הוא שינה לרעה את מצב זכויותיו של הנאשם שזוכה. השאלה הנשאלת היא מדוע מצבו אמור להיות רע יותר ממצבו של נתבע במשפט אזרחי, שכל שקל שמאן דהוא מעוניין להוציא מכיסו, מחייב את התובע להליך שיפוטי ולעמידה בסטנדרט הוכחות. אם כבר הפוך הוא המצב: הזכויות לכבוד האדם, שם טוב, וזכויות קנייניות ותעסוקתיות עלולות להיפגע, מבלי שהייתה לנאשם אפשרות להתגונן אפילו פעם אחת, היות ובערכאה הראשונה הוא גייס את משאביו על מנת להטיל ספק בגרסת התביעה, ולא להוכיח קביעה פוזיטיבית של תרחיש חפות וודאי לא לפרטי פרטים ולא ברמת הסתברות גבוהה מאשר הטלת ספק סביר.
גם אם קבע בית המשפט את הזיכוי מחמת הספק, מדוע לא תינתן הזדמנות לנאשם לערער על קביעתו כפי שהדבר מתבצע בכל מצב בו בית המשפט פוגע בזכויות של בעל דין?
באשר להשלכות המעשיות: בית המשפט המרשיע נאשם במשפט פלילי, צריך (ולצערי לא כולם עושים זאת) לצמצם את הנמקתו רק לצורך הנחוץ לביסוס מסקנת ההרשעה. אם קבע בית המשפט שהוא שהנאשם שיקר ולכן הרשיע אותו, יש לנאשם זכות ערעור עקרונית על הרשעה על כל הנמקתיה, לרבות ההנמקה שהוא שיקר. אמרתי עקרונית, כי ערכאת הערעור לא נוהגת להתערב בממצאי מיהמנות, אולם לא כל קביעה שהנאשם שיקר נובעת מטעמי מהימנות, היא יכולה לנבוע מכך שהגרסה של הנאשם לא מתיישבת עם ההיגיון. בכל אופן הטעם לא לאפשר ערעור על ממצאי מהימנות (שאני חולק עליו) לא נובע מחשש של הצפת ערעורים, אלא מייחוס יתרון אפיסטמי לבית המשפט קמא.
לעומת זאת, אם בית המשפט ציין כי הנאשם "שקרן" זהו מצב שונה מלציין שהנאשם "שיקר לבית המשפט". היות והתואר "שקרן" הוא מאפיין אישיותי לא כל אדם המשקר בבית המשפט, הוא שקרן באורח חייו. קביעה זו לדעתי אינה ראויה.היא גם אינה נחוצה לבסס את ההרשעה, היות היות ואופיו הרע של הנאשם אין בה לבסס אשמה במקרה ספציפי.
אם בית המשפט קבע שהנאשם שיקר אך בסופו של דבר זיכה אותו, לדעתי צריכה לקום זכות ערעור. אפ ראובן טען ששמעון שיקר, ושמעון תובע את ראובן בגין הוצאת לשון הרע, ובית המשפט קובע שאכן ששמעון שיקר, אין חולק כי לשמעון זכות ערעור, ואיש לא חושש מהצפת בית המשפט.
אם יש בעייה של הצפת בית המשפט, אז יש לטפל בה מערכתית ואם צריך להגביל תביעות וערעורים, לא ברור מדוע דווקא נאשמים שזוכו הם הצריכים לשאת בנטל והערעור יינעל בפניהם דווקא, ולא בפני אחרים שעניינם פחות חמור. (או לפחות שהנטל יתפזר לא רק על הנאשמים שזוכו אלא גם על אחרים). בנוסף, לפני שנועלים לחלוטין את שערי בית המשפט יש אמצעים פחות דרסטיים: הטלת הוצאות משפט ודרישת ערבות להבטחת תשלומה, אגרת בית משפט).
קטגורית ה- "זיכוי מחמת הספק" יוצרת קושי משמעותי נוסף בגיבוש קו ההגנה של הנאשם. הקושי הוא באשר ל- "נאשמים חפים שנתפסו בנסיבות מחשידות". לעיתים יעדיף הנאשם-החף לנקוט אסטרטגית בקו הגנה שקרי. הטעם לכך, הוא שהנאשם-החף סבור שאם יטען לעובדות כפי שהיו באמת, אז בגלל שהוא היה מצוי בנסיבות מחשידות, בית המשפט עלול לא להאמין לו ולהרשיע אותו-הרשעת חף. לכן, הוא עשוי לנקוט בקו הגנה שקרי, מתוך תקווה שהגרסה השקרית שלו משכנעת יותר, ומגדילה את הסיכוי לפסק דין מזכה. אבל זיכוי זה צפוי להיות רק מחמת הספק. אם הוא רוצה בזיכוי מוחלט, עליו להוכיח פוזיטיבית את גרסתו האמיתית (את הגרסה השקרית הוא מן הסתם אינו יכול להוכיח פוזיטיבית כי היא באמת שקרית).לכן עליו לבחור, בין ויתור על זיכוי מוחלט, והגברת הסיכוי לזיכוי מחמת הספק. לחילופין: לטעון לגרסת האמת לקוות לזיכוי מוחלט, ולהסתכן בהרשעה.
מצב זה יוצר עוול. אם הנאשם רוצה לקדם באופן הטוב ביותר את סיכויי זיכויו, עליו לוותר על ניסיון להוכיח את גרסת האמת שלו ולהשיג זיכוי מוחלט. מכאן הטעם בהפרדת ההליכים: הזיכוי יהיה מוחלט, ולאחר מכן מי שיהיה מעוניין בשינוי מצב זה, יפתח הליך חדש, ורצוי שלא בפני אותו הרכב שופטים.
קושי נוסף הוא שזיכוי מחמת הספק, יוצר סנקציה נוספת על זכות השתיקה. כידוע, זכות השתיקה נועדה בעיקר להגן על החף שנתפס בנסיבות מחשידות. אולם, אם הוא ישתוק, אז הוא מאבד את סיכוייו לזיכוי מוחלט, היות ועל מנת לטעון לזיכוי מוחלט, חיב הנאשם למסור גרסה.
עם זאת, הצעה להפריד את ההליכים אינה נקייה מקשיים. היא יעילה בעיקר באשר לנפקויות המבקשות לפגוע בנאשם: (פגיעה בשם הטוב ובמוניטין, השלכות על סיכויי קבלת עבודה) אולם משמעות הזיכוי המוחלט היא גם בכך שהנאשם עשוי להסתמך עליו על מנת לפגוע בזכויותיו של אחר: הוא עשוי לתבוע פיצויים מהמתלונן או מהמדינה על מאסרו או מעצרו. אם נקבע שכל זיכוי הוא זיכוי מוחלט עד שייקבע אחרת, הרי שכל זיכוי יגרור זכות של הנאשם לתביעת פיצויים כאמור. במצב זה, מצבו של הנאשם שזוכה, טוב יותר ממצבו של כל תובע אחר, שהרי הנאשם שזוכה יזכה בפיצויים מבלי שיוכיח פוזיטיבית את תביעתו. במצב זה, ייפגעו הנתבעים (המדינה או המתלונן) כך שזיכוי מוחלט הוא למעשה החלטה הפוגעת בהם פרובטיבית.
בניסיון להתמודד עם קושי זה, ניתן לשקול הסדר לפיו אם בית המשפט מוצא שעל פי חומר הראיות, עליו לקבוע זיכוי מוחלט- הוא יקבע זאת. אם בית המשפט לא מוצא בסיס ראייתי לקביעה זו אז הוא לא יקבע זאת. נפקות אי-הקביעה תהיה כזו שלצורך פגיעה בזכויות הנאשם, ייחשב הזיכוי כזיכוי מוחלט, ומי שמעוניין לשנות מצב זה, עליו נטל ההוכחה בהליך שיפוטי.
לצורך פגיעה של הנאשם בזכויות אחר (המדינה או המתלונן) אז העובדה שבית המשפט לא-קבע זיכוי מוחלט, לא יהווה עבור הנאשם מעשה בית דין, להוכיח את תביעתו נגד המדינה או המתלונן בהליך נפרד (תביעת נזיקין). בד בבד, תקום לנאשם זכות ערעור על הימנעות בית המשפט מלקבוע זיכוי מוחלט.במקביל, למדינה או למתלונן תהייה זכות ערעור על קביעה של זיכוי מוחלט.
באשר לכלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור: בית המשפט אינו מתערב בממצאי מהימנות, היות והוא לא שמע את העדים ולא בחן את הראיות.
אולם, בהינתן חומר ראיות בית המשפט לערעורים מעביר ביקורת שיפוטית על ההיסק העובדתי. כלומר, האם בהנחה שממצאי המהימנות הם כפי שקבע בית המשפט דלמטה, היה נכון שבית המשפט יסיק את הממצא העובדתי שהסיק? כך אם כל הראיות נגד הנאשם הם ראיות נסיבתיות, הרי שלשם הרשעה לא די בממצאי מהימנות, אלא גם היסק לפיו הצטברות הראיות יחד, מבססות ממצא עובדתי של אשמה.
כמו כן, כפי שניתן לערער על המסקנה שחומר הראיות של התביעה גורר רמת הסתברות של "מעבר לספק סביר" כך ניתן לערער על הקביעה שחומר הראיות אינו גורר מסקנה של "זיכוי מעבר לספק סביר".
לבסוף, אם נפתח את הדיון גם לדין הרצוי, אני סבור כי כלל אי ההתערבות בממצאי מהימנות בטעות יסודו.
דב שלום
בהמשך לדברי, הטיעון שערכאת הערעור אינה מתערבת במישור הראייתי אינו מדויק באשר להלכה הפסוקה בדיני הראיות בשיטתינו.
לעניין זה, קיימת הפרדה בין ממצאי עובדה על יסוד מהימנות לבין ממצאי עובדה שלא על יסוד מהימנות (או על יסוד משקל).
מידת התערבות המצומצמת ביותר של ערכאת הערעור היא באשר לממצאי מהימנות. אולם גם באשר לממצאי מהימנות, נקבע בפסיקה שאין זה כלל בל יעבור. כאשר ממצאי המהימנות של הערכאה דלמטה, חורגים ממבחן ההיגיון, הסבירות, התעלמו מגורמים שהיה מקום לתת להם משקל, כאשר אי-מהימנותו של עד בולטת לעין,כאשר מתקיימת טעות היורדת לשורשו של עניין, הרי שערכאת הערעור אינה מנועה מלהתערב בהחלטה.
באשר לממצאי עובדה שלא על יסוד מהימנות, אין מתקיימים תנאי תחולתו של הרציונאל בדבר הייתרון ההכרתי של בית המשפט קמא. כאשר הממצא העובדתי מבוסס על הסקת מסקנות, שיקולי סבירות והיגיון על יסוד חומר הראיות הרי ששיקול דעת זה אינו מתבסס על דבר-מה שהיה מצוי בידי העראה הנמוכה ואינו מצוי בידי ערכאת הערעור. לכן, כאשר בית המשפט קבע ממצא עובדתי שלא היה לו בסיס נאות בחומר הראיות (למשל בית המשפט לא נתן דעתו לסתירות מהותיות, התעלם מחלק משמעותי מתוכן עדותו של עד, טעה בפרשנות של חומר הראיות) במישור זה ערכאת הערעור מוסמכת להתערב בקביעותיה של הערכאה הראשונה.
מעבר לכל זאת, שאלת עצם קיומו של "ספק סביר" מצויה בתחום ביקורתה של ערכאת הערעור בהיקף התערבותי רחב, היות והשאלה מתי מתקיים ספק סביר, אינה שאלה שהיא רק עובדתית אלא במידה רבה משפטית-נורמטיבית באשר לתחולת הדין. לכן, אם ניתן לערער על הרשעה, כאשר כל הרשעה היא מוחלטת (מעבר לספק סביר) הרי הזיכוי המוחלט הוא ה- "נגטיב" של ההרשעה, ולכן קוהרנטיות מאפשרת גם ערעור על כך.
לכן, גם אם נצמצם את תחום הדיון לדין המצוי הרי שאם קיימת הצדקה לאפשר לנאשם שזוכה הגשת ערעור על זיכוי מחמת הספק,הרי שדיני פרוצדורת הערעור הקיימים אינם מונעים דין זה כשיעור מידתו של הפתח הקיים לתקוף ממצאי עובדה.
אולם, היות והפוסט הנוכחי הוא ביקורת על הדין המצוי מתוך שיקולים של דין רצוי, ניתן להרחיב את תחום הדיון גם על הדין הרצוי באשר לגישה המצמצמת את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה.
התפיסה המצדדת בריפיון ידיים של ערכאת הערעור אל מול קביעות המהימנות של בית המשפט קמא, נסמכת הסתמכות חסרת בסיס לטעמי, על המקור האינטואיטיבי של ההתרשמות הבלתי אמצעית ממהימנותם של עדים. ספק רב, אם יש בסיס פסיכולוגי נאות לסמוך על שופטים ושופטות שלא עברו הכשרה בפסיכולוגיה (וספק אם הכשרה זו הייתה מועילה) להתרשם מאותות האמת של עדים על בסיס מרכיבים אישיים חוץ-תוכניים של העדות. יש לזכור, שלא די בהיסק אינטואיטיבי כזה, אלא נחוץ, שהיסק זה יעמוד ברמה הסתברותית גבוהה ביותר של "מעבר לספק סביר". קשה לקבל טענה שלבית המשפט עומדים כלים לכך, ואני אף משער שגם הרכב של פסיכולוגים ידועי-שם לא היה מסוגל לקבוע ממצאי מהימנות מבוססים בסטנדרט ההוכחה הדרוש במשפט פלילי.
אייל,
הפתעת אותי - אנא הפנה אותי להלכה שאתה מדבר עליה.
לאייל, הטיעון שערכת הערעור לא מתערבת בראיות הוא מדוייק ביותר. למעשה התערבות יכולה להיות רק במקרים חריגים ויוצאי דופן.
אבל... יש לך הבחנה נכונה בין ערעור על ממצאי מהימנות לבין ערעור על שאלות משפטיות של ראיות.
אמשיך בדוגמת האליבי שנתתי ואנא שים לב שכאשר בית המשפט קובע זיכוי מחמת הספק, יש שם שתי הנחות יסוד.
האחת שראיות התביעה אינן מספיקות להרשעה. והשנייה היא שבית המשפט לא מאמין לגרסת האליבי של הנאשם.
ועכשיו נחזור לערעור - התביעה יכולה לערער ולטעון שמבחינה משפטית כן יש די בראיות שהביאה - זה עירעור שהיסוד שלו הוא טיעון משפטי.
אבל זה שזוכה מחמת הספק יאלץ לערער על כך שבית המשפט לא האמין לגרסת האליבי שלו - זה כבר ערעור על ממצאי מהימנות - זה לא ערעור בטיעון משפטי. בית המשפט לערעורים לא יתערב בממצאי המהימנות האלה.
ובגלל זה: מי שזוכה מחמת הספק לא יכול לערער על זה. מנגד, התביעה כן יכולה לערער על זיכוי מחמת הספק. וזה המצב המשפטי הקיים. הוא הגיוני בעיני ואני לא חושב שיש מה לשנות בו.
דב היי,
אם אני ממשיך את קו הטיעון שלך, בדוגמת טענת האליבי שהצגת, אז במקרה כגון דא, ראוי לא רק לחסום את זכות הערעור של הנאשם על פסק דין מזכה מחמת הספק, אלא גם את ערעור התביעה על פסק דין מזכה זיכוי מוחלט.
לפי מקרה ג' בדוגמא שהיצגת, הנאשם העלה טענת אליבי. טענה זו התקבלה על יסוד ממצאי מהימנות בלבד, כמו כן ראיות התביעה נדחו על יסוד ממצאי מהימנות בלבד. בית המשפט זיכה זיכוי מוחלט.
התביעה מבקשת לערער ולהפוך את פסק הדין לפסק דין מרשיע. אולם, לאור הטיעון שלך כיצד היא תוכל לעשות זאת? בית המשפט, לא יתערב בממצאי המהימנות לא באשר לדחיית ראיות התביעה ולא באשר לקבלת טענת האליבי של הנאשם. לכן, התביעה לא הוכיחה דבר, ובוודאי שאין מקום לערער על הטענה שבית המשפט טעה משפטית בכך שלא קבע עמידה במידת ההוכחה מעבר לספק סביר.
מצב דומה, מתקיים כאשר נתקבלה טענת "אין להשיב לאשמה" כלומר התביעה לא הוכיחה את האישום אפילו לכאורה, אבל היא מבקשת לערער על הזיכוי.
מצב זה הוא היפוך סימטרי מדויק, למצב בו הנאשם לא הצליח להוכיח "זיכוי מעבר לספק סביר" על יסוד דחיית טענותיו העובדתיות משיקולי מהימנות.
אבל לפי הדין, לתביעה יש זכות ערעור גם כאשר טענתה נדחתה על יסוד מהימנות בלבד. לכן, אם אין הצדקה לשלול מהתביעה זכות ערעור זו, לא ברור מדוע לשלול מהנאשם זכות ערעור כאשר טענתו לזיכוי מוחלט, נדחתה על יסוד מהימנות גרידא.
מעבר לטענת ההיקש הסימטרי, קיים גם טעם ענייני. אמנם התערבות בממצאי מהימנות, היא נדירה ויוצאת דופן, אבל היות והגולל לא נסתם, ראוי לאפשר לנאשם שטוען שהמקרה היוצא דופן התקיים בעינינו, את ההזדמנות להוכיח שממקרה שלו, מוצדק להתערב בממצאי המהימנות. הרי כאשר מערער, מבקש לתקוף ממצאי מהימנות, בית המשפט לא סוכר את פיו בטענה שאין טעם בדבר, אלא מאפשר לו לטעון את הטענה, למרות הסיכוי הדל לקבלתה.
אולם, סוגיית זכות הערעור של הנאשם על הכרעת דין מזכה מחמת הספק, אינה חלה רק על קביעת ממצאי עובדה על יסוד מהימנות. הרי גם אתה מודה, שניתן לתקוף את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט על יסוד בחינת סבירות שיקול הדעת העובדתי. במקרים אלה, קל וחומר שיש לאפשר זכות ערעור להפוך זיכוי מחמת הספק לזיכוי מוחלט.
באשר לדין הרצוי, הלכת אי ההתערבות בממצאי מהימנות , נשענת על הנחות פסיכולוגיות שלא עומדות במבחן הביקורת. קימות 2 הנחות: (1) האופן בו העד מעיד את עדותו, עשוי לבסס את מסקנת הוכחת האשמה מעבר לספק סביר. (2) ביסוס ממצא המהימנות הוא כזה שאינו נגיש לערכאת הערעור.
הקביעה שעד שיקר בעדותו, שלא על יסוד תוכן העדות או נתונים אישיים של העד (שני אלה נגישים גם לערכאת הערעור), מבוססת על פרשנות התנהגות העד על דוכן העדים כגון אופן הדיבור ושפת הגוף. במלים אחרות, עסקינן בפרשנות מוטיבציונית להתנהגותו של אדם: לאור התנהגות מסוימת, הסקת מסקנה בדבר המניע שלו להתנהג כך, או הסיבה שהתנהג כך. היות ולהתנהגות מסוימת ייתכנו שלל מניעים וסיבות, והיות ולמניע אחד ייתכנו שלל התנהגויות העולות מאותו מניע, קשה עד בלתי אפשרי לקבוע ממצא כזה.
למשל: התנהגות נרגשת על דוכן העדים, עשויה לנבוע משקר, או מהתרגשות מעצם המעמד, או מנתון חיצוני כלשהו.
אין בסיס לחשוב שלשופטים ושופטות יש את היכולת לקבוע בביטחון מספיק שהנאשם שיקר, על יסוד התנהגותו החיצונית. לדעתי, לא ראוי לתת לשופטים סמכות כזו, לפני שיכולת זו מוכחת בניסוי מדעי תקף.
זאת ועוד, לא רק שבית המשפט צריך לקבוע ממצא מהימנות, עליו לקבוע זאת ברמת הסתברות של מעבר לספק סביר. לדרוש זאת מבית המשפט משול לציפייה משופטות ושופטים שיבחנו כליות ולב. ההנחה שבית המשפט מסוגל לעשות זאת, נעוצה במיתוס של מקצועיות השפיטה, המהווה במקרה זה סוג של היבריס שיפוטי.
בית המשפט, מסרב לקבל עדות מומחים מתחום הפסיכולוגיה לצורך הגשת חוות דעת על מהימנותו של עד. ניתן היה לצפות, ששאלת חקר המוטיבציה האנושית והביטוי הרגשי היא בתחום מומחיותם. אולם, עמדת בית המשפט, היא כי מדע הפסיכולוגיה לא הגיע לכדי ידע כזה המאפשר עדות סברה כאמור. אולם, בית המשפט לא הסיק את הקל וחומר של מסקנתו: אם פסיכולוגים אינם מצליחים לקבוע זאת, כיצד יעשה זאת בית המשפט?
באשר ל- (2) לא ברור מדוע מסקנת מהימנות לא תהייה נגישה גם לערכאת הערעור. ראשית, בית המשפט קמא יכול לנמק את מסקנת המהימנות שלו, ע"י תיאור מילולי של התנהגותו, והמסקנה שהסיק מכך. ראשית, לא ברור מדוע ערכאת הערעור לא יכולה להתערב במסקנת המהימנות, בהנחה שהתיאור העובדתי נכון. שנית, לא ברור מדוע הפער האפשרי בין תיאור עובדתי מילולי, לבין נוכחות ישירה הוא כזה המצדיק אי-התערבות, לאור ההשלכות החמורות על גורלו של הנאשם, ולאור העובדה שממילא כל ההיסק הזה הוא על כרעי תרנגולת מבחינה מדעית.
לא למותר לציין, שלא שכיח המחזה, לפיו עיניו של השופט נעוצות במחשב שעל הצג שלו מוקלד הפרוטוקול ולא בעד המעיד, כך שמצבו לא רחוק ממצבו של שופט הערעור הקורא את העדויות מהכתב. לבסוף, כאשר השופט יושב לכתוב את פסק דינו, האם הוא זוכר את פרטי אירוע העדות, לאחר אין ספור עדויות ששמע בינתיים? הביטחון שהוא זוכר, אינו ביטחון חזק יותר מהביטחון ששופט הערעור לא יגשר על הפער שבין קריאת הפרוטוקול, ופסק הדין, לבין האירוע כפי שהתרחש.
ואם כה חשוב, להתרשם ישירות מהעד, האם לא ניתן להסריט את העדות בוידיאו, כך שגם שופטי הערעור יחזו בעד? מצב זה בוודאי עדיף על שופטת הערכאה הראשונה, שהתבוננה בצג המחשב.
העובדה שלא ניתן לערער על ממצאי מהימנות נראית לי אחת העוולות המרכזיות של ההליך הפלילי. מצב זה, יוצר פיתוי לבית המשפט המעוניין שהחלטתו לא תיהפך, לעגן את מסקנותיו בממצאי מהימנות. גם בהנחה שבית המשפט ישר כסרגל, שופטים בשר ודם עלולים לטעות בממצא מאוד לא מבוסס זה. ההשקפה המקובלת, שהחשש שערכאת הערעור לא תוכל לגשר על הפער וחלילה יהיה זיכוי מוטעה (הנחה שהיא לעצמה חלשה מבחינה עובדתית) יותר גדול מהחשש שהנאשם יורשע הרשעת-שווא בשל טעות בממצא מהימנות, שלא ניתן לערעור, אינו עומד בהנחה הערכית שעדיף אשמים רבים שמזוכים על חף אחד שהורשע.
איל,
כתבת ש:
לפי מקרה ג' בדוגמא שהיצגת, הנאשם העלה טענת אליבי. טענה זו התקבלה על יסוד ממצאי מהימנות בלבד...
לא נכון, אני כתבתי ש:
כאשר ראיות התביעה אינן מקעקעות את גרסת האליבי של הנאשם, ובית המשפט מקבל את הראיות שהנאשם הביא להוכחת האליבי...
כלומר:
לפי מקרה ג' בדוגמה שהצגתי, זיכוי מוחלט מתבסס על ראיות מזכות, ולא על ממצאי מהימנות.
דב
הטענה שלי היא שכל קביעת ממצא עובדתי המבסס הרשעה או דחייתה, בין אם על יסוד מהימנות ובין אם לאו, קיים היפוך סימטרי, לקביעת ממצא עובדתי המבסס זיכוי מוחלט או דחייתו.
אם גרסת טענת להרשעה נדחתה על יסוד ממצאי מהימנות, ההופכי הוא דחיית טענת הנאשם לזיכוי מוחלט על יסוד ממצאי מהימנות. היות ובמקרה הראשון מתאפשר ערעור, יש לאפשרו גם במקרה השני.
אם גרסת התביעה להרשעה נדחתה על יסוד ממצאי עובדה, שאינם ממצאי מהימנות, ההופכי הוא מצב שבו טענת הנאשם לזיכוי מוחלט נדחתה מטעמים שאינם מהימנות. גם כאן, במקרה הראשון מתאפשר ערעור, לכן יש לאפשרו גם במקרה השני.
טיעון להרשעה הוא הופכי לטיעון לזיכוי מוחלט, מבחינה זו, שבשני המקרים יש להוכיח את הטענה "מעבר לספק סביר". אם בכל מקרה לא חוסמים ערעור באשר להרשעה, מדוע לחסום אותו באשר לזיכוי? שאלת הטעם לקביעת ממצאי העובדה, מהימנות או לא-מהימנות, לא נראית לי רלבנטית, היות ובכל מקרה אין הדבר חוסם ערעור.
איל, סליחה???
כתבת ש:
טיעון להרשעה הוא הופכי לטיעון לזיכוי מוחלט, מבחינה זו, שבשני המקרים יש להוכיח את הטענה "מעבר לספק סביר".
לא נכון:
בשביל הרשעה יש צורך בהוכחה מעבר לכל ספק.
אבל בשביל זיכוי: די לעורר ספק קל.
עוד הגיג שחשבתי עליו...
באופן כללי יש בראיות כמה מידות הוכחה לאמת.
אני רוצה להשתמש בשתיים מהן:
האחת היא 51% שהיא מידת ההוכחה הנדרשת בהליכים אזרחיים.
והשנייה היא 99% שהיא מידת ההוכחה הנדרשת בהליכים פליליים.
כעשיו נחזור לזיכוי מחמת הספק:
לדעתי - בין 0 ל- 51% נמצאת קטיגוריה אותה נכנה בשם זיכוי מוחלט.
בין 51 ל- 99% הקטיגוריה של זיכוי מחמת הספק.
ובין 99 ח- 100% זו הרשעה.
ולמה זה מסתדר לי? כי דורון כתב על מצבים שבהם זיכוי מחמת הספק משחק לרעה ופוגע בזכויות האדם.
לדעתי - זה פוגע בזכויות האדם אבל רק בתחומים אזרחיים שבהן מידת ההוכחה הנדרשת שונה ממידת ההוכחה הפלילית.
כלומר, אם אני חבר וועדה להענקת אזרחות, ומתייצב מולי אדם שזוכה מחמת הספק מעבירה של הצתה - אני יודע שבמונחים המשפטיים שלי - האזרחיים - שבהן אני צריך רק 51% הוכחה - אותו אדם ביצע את עבירת ההצתה המיוחסת לו. ואני אקח את זה בחשבון כשאני חושב על אינטרס הציבור האם לתת לאותו אדם אזרחות, או לא.
לדב,
רציתי לתקן אי דיוק מסוים.
מידת ההוכחה במשפט האזרחי - היא מאזן הסתברויות. המשמעות היא שדי לצד שעליו נטל ההוכחה להוכיח שישנה הסתברות גבוהה מ-50% שטענתו העובדתית אמת. לא 51%.
המספר הזה 51 הוא טעות שצריך סוף כל סוף להיפטר ממנה.
ברור שההבדל לא גדול ואין לו משמעות מעשית אמיתית, אבל צריך לדייק. גם הסתברות של 50.00000000001% מספיקה להוכחה במשפט אזרחי.
תחילה אמשיך בהצעות למספר תובנות באשר לטענה שאין לאפשר לנאשם לערער על זיכוי מחמת הספק, בשל הלכת אי ההתערבות בממצאי מהימנות, ולאור דוגמת הנאשם המעלה טענת אליבי:
ההבחנה הביסית שעלינו להבחין כאן היא בין (1) עצם הזכות להגיש ערעור. (2) שיקולי קבלת הערעור- שיקולי התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה של הערכאה הנמוכה.
שיקולי הימנעות התערבות ערכאת הערעור, בממצאי עובדה בכלל ובממצאי מהימנות בפרט, שייכים ל- (2) ולא ל- (1). הטענה המקורית של ד"ר מנשה נסבה על (1), לכן מבחינה זו יש קושי לראות בשיקולי ההתערבות של ערכאת הערעור, משום טענה רלבנטית, לשאלה הראשונית יותר, עצם הזכות לערער.
באשר לדוגמת ההרשעה עקב אליבי שהופרך, יודגש כי גם אם התביעה הצליחה לקעקע את טענת האליבי שהופרך, לא רק שאין זה תנאי מספיק להרשעה אין זה תנאי מספיק לקיום דרישת התוספת הראייתית מסוג "סיוע".
אני מתייחס למקרה א' בדוגמת האליבי:הפרכת אליבי, וכל שקר מהותי אחר של הנאשם, מהווים תנאי הכרחי להרשעה אך לא תנאי מספיק (אם הנאשם עושה רושם כללי של אדם לא-אמין, אבל לא נתפס בשקר מהותי התוצאה ההכרחית היא זיכוי). הטענה שאליבי שהופרך, גורר הרשעה, נובע מפרשנות לפיה המניע של הנאשם לשקר, היה על מנת להסוות את אשמתו. אולם, לעולם בית המשפט מחויב לבחון האם המניע לשקר באשר לטענת האליבי, היה מניע של חף, שניסה לבצע שקר אסטרטגי, או עקב מצוקה נפשית התפתה למסור גרסה שקרית. לכן: לפי הנתונים בדוגמא א': (1) התביעה מקעקעת את גרסת האליבי, בראיות פוזיטיביות. (2) בית המשפט דוחה את ראיות ההגנה. אין זה תנאי מספיק להרשעה. נטל ההוכחה הוא על התביעה, ולכן דחיית גרסת ההגנה אין משמעותה הוכחת טענת התביעה.
הנקודה היא זו: כאשדר בוחנים טענה שקיים מחסום דיוני או ראייתי לנאשם שזוכה מחמת הספק, לערער על קביעה זו, יש לבחון מצבים דומים או הופכיים, האם אותו מחסום דיוני-ראייתי מתקיים גם בהם. שנית, מי שטוען שיש להבחין בין מצב דומה שבו מאפשרים ערעור לתביעה לבין המצב בו נאשם מבקש לערער על זיכוי מחמת הספק, עליו להראות מה מצדיק את ההתיחסות השונה.
המהלך הבא הוא להראות שזיכוי מוחלט הוא הופכי למצב של הרשעה. למגיב האנונימי: אני מתכוון לזיכוי מוחלט, ולא לזיכוי מחמת הספק, או לזיכוי כלשהו. אתה צודק, שלצורך זיכוי די בהטלת ספק סביר באשמה. אבל זאת ככל שמדובר על זיכוי כלשהו או על זיכוי מחמת הספק. אולם, כאשר מדובר בזיכוי מוחלט, לא די בהטלת ספק בראיות התביעה, אלא יש להוכיח פוזיטיבית את גרסת החפות, וזה הופכי למצב בו על התביעה להוכיח פוזיטיבית את גרסת האשמה.
המושג "זיכוי מוחלט" ניתן להגדירו על דרך השלילה: "זיכוי שאינו זיכוי מחמת הספק". ובכן: "זיכוי שאינו זיכוי מחמת הספק" גורר (לוגית) את המסקנה שזיכוי כזה הוא זיכוי שאין ספק לגביו. ספק של אשמה. זיכוי שאין לגביו ספק של אשמה הוא הופכי למצב ההרשעה: לצורך הרשעה על התביעה להוכיח את האשמה "מעבר לספק סביר". כל ספק סביר, שולל את האשמה- במקרה זה ספק של חפות. לכן: ספק החפות (שולל הרשעה) הופכי לספק האשמה (שולל זיכוי מוחלט). היעדר ספק חפות- הוכחת האשמה מעבר לכל ספק- הרשעה, הופכי למצב של היעדר ספק אשמה- הוכחת החפות מעבר לכל ספק- זיכוי מוחלט.
בין שני מצבים קיצוניים אלה, מצוי התווך של הספק. מצב זה בהכרח גורר זיכוי-אבל זיכוי מחמת הספק.
ניתן להמחיש את הדבר בטיעון יותר פורמאלי: ציר מספרים הסתברותי, בקצה האחד אשמה G בקצה השני חפות I נקודת אמצע הציר M היא הנקודה בה ההסתברות לאשמב שווה להסתברות לחפות. קטע ההרשעה הוא הקטעי AG כאשר הנקודה A ממוקמת על הקטע MG קרוב מאוד לנקודה G. קטע הזיכוי המוחלט, הוא הקטע BI כאשר הנקודה B ממוקמת על הקטע MI. הקטע AB הוא קטע הזיכוי מחמת הספק.
במובן זה, הרשעה היא הופכית לזיכוי מוחלט, היות והיא מיוצגת ע"י הקטעים הקיצוניים.
כמובן שיש הבדל רב בין מצבו של נאשם מורשע, למצבו של נאשם זכאי מחמת הספק. אבל, יש גם הבדל (אם כי קטן יותר) בין מצבו של זכאי מחמת הספק לזכאי מוחלט. היות וההבדל, בין זכאי מחמת הספק לזכאי מוחלט אינו קטן מההבדל בין מצבו של בעל דין בהליך אזרחי שנדחתה תביעתו לבעל דין בהליך אזרחי שהתקבלה לתביעתו (לדעתי ככלל, מצבו של הנאשם שזוכה מחמת הספק חמור יותר, ממצבו של בעל הדין בהליך אזרחי), והיות ובמשפט אזרחי מתקיימת זכות ערעור, אז בהיעדר טעם אחר, יש לאפשר גם לנאשם שזוכה מחמת הספק זכות ערעור.
הטענה שלא ניתן לעשות זאת עקב שיקולי התערבות בממצאי מהימנות, עניינה בעצם הטענה שהנאשם שזוכה מחמת הספק, לא יוכל להוכיח את טענתו לזיכוי מוחלט, כלומר לעבור מנקודה על הקטע AB לנקודה על הקטע BI. אבל השאלה היא במה מצבו שונה ממצבה של התביעה, המערערת על הזיכוי, שגם היא כמוהו, ממוקמת על הקטע AB, אבל רוצה להגיע לנקודה על הקטע AG. הן הנאשם והן התביעה, ממוקמים בקטע של מצב הספק, ומעוניינים להוכיח את שלילת הספק, אולם בכיוונים שונים. הנאשם מבקש לנוע לכיוון נקודת ה- I והתביעה לכיוון נקודת ה- G לכן שניהם במצבים הופכיים זהים מבחינת נטל הראייה המוטל עליהם בערעור, רק הכיוון שונה.
לא רק המצב ההופכי זהה, אלא שהן על התביעה והן על הנאשם חל אותו כלל של מגבלת התערבות הערכאת הערעור בממצאי עובדה. לכן, אם על הנאשם רובצת מגבלה של התערבות ערכאת הערעור, אותה מגבלה חלה גם על התביעה המבקשת לערער. אם לתביעה מאפשרים ערעור, אז אין מחסום דיוני או ראייתי, לאפשר זאת לנאשם.
דב- בדוגמת האליבי, אתה תיארת מצב בו גרסת הנאשם נדחתה עקב ממצאי מהימנות, וגרסת התביעה נדחתה עקב היעדר ראיות מספיקות. מצב זה יש להשוות למצב הפוך: גרסת הנאשם לאליבי נדחתה משיקולי סבירות ושכל ישר (לא מהימנות) ואילו גרסת התביעה נדחתה משיקולי היעדר אמינות עדי התביעה בלבד. במצב זה: הנאשם מערער לטובת זיכוי מוחלט, עליו להפריך את ממצאי השכל הישר של בית המשפט, ולהוכיח זיכוי מוחלט בטענה שיש לו ראיות מספיקות להוכחת האליבי. מצב התביעה, כמערערת על הזיכוי, הוא שעליה, לתקוף את ממצאי המהימנות ולכן הוא קשה הרבה יותר (את טענת האליבי התביעה הפריכה על יסוד שכל ישר, אבל הפרכת אליבי מראה רק היכן לא-היה הנאשם ולא היכן כן היה. כמו כן, הספק של בית המשפט שהנאשם שיקר בטענת האליבי שלא על מנת להסוות את אשמתו,הוא ספק על יסוד מהימנות ) אבל אם במצב זה, עדיין לתביעה זכות ערעור יש לאפשר (בהיעדר טעם שולל אחר) זכות מקבילה לנאשם, בסיטואציה ההפוכה,שבה הוא נתון בנחיתות של ממצאי מהימנות, ואילו לתביעה די לערער על היעדר ראיות מספיקות.
אני לא חושב שבין 0-51% (או יותר נכון בין 0 ל- 50% פלוס אפסילון) זהו התחום ההסתברותי של זיכוי מוחלט. לדעתי זיכוי מחמת הספק, מתקיים גם במצב שבו ההסתברות לאשמה נמוכה מ- 50%. ניתן להקביל זאת למצב, בו ספק באשר לחפות מתקיים גם כאשר ההסתברות לאשמה הוכחה ב- 80%. גם במצב שבו רוב הסיכויים הם לאירוע X עדיין יכול להתקיים ספק שמא X בכל זאת לא- התקיים. מבחינה אפיסטמית (אפיסטמית- שיקול-הדעת באשר למסקנות על המציאות כפי שהיא, ללא התערבות שיקולים ערכיים או נורמטיביים) כל מצב שהוא לא-וודאי הוא בספק אפילו 99%. היעדר ספק, משמעו וודאות מוחלטת של 100%. גם כאשר עסקינן ב- "ספק סביר" ולא ספק כלשהו, ניתן לומר שכאשר ההסתברות פחותה מ- 0.5 עדיין הספק הוא סביר.
אולם, ניתן לטעון שההופכיות בין "אשמה מעבר לספק סביר" לבין "חפות מעבר לספק סביר" אינה הופכיות חופפת מבחינה קרדינאלית אלא מבחינה אורדינאלית בלבד (כלומר הקטעBI>AG) הווה אומר, אם לשם הדוגמא הסתברות למעבר לספק סביר לצורך הרשעה היא החל מ- 99% הרי שההסתברות להוכחת החפות מעבר לספק סביר, היא נמוכה מ- 99%.
זאת כאשר מושג הספק הסביר, לא נתפס רק כמושג אפיסטמי-הסתברותי אלא גם כמושג נורנטיבי. מבחינה נורמטיבית, הקצאת סיכוני המשגה של ההחלטה השיפוטית בין הנאשם לתביעה, שונה על הציר ההסתברותי בין הרשעה-זיכוי מחמת הספק לעומת זיכוי מוחלט-זיכוי מחמת הספק. הנזק לנאשם ממשגה שיפוטי גדול משמעותית במצב הראשון מאשר במצב השני.
ניתן לחשוב על מצבים בהם החלטה מנהלית, לרעת הנאשם שזוכה מחמת הספק, תצדיק גם הסתפקות בהסתברות נמוכה מ- 50%. (למשל: קבלת משרה ביטחונית רגישה)
אם באשר לקבלת החלטה מנהלית כלשהי, מוצדק להתחשב בכך שהנאשם זוכה רק מחמת הספק, ועל בסיס החלטה זו לדחות את הבקשה המנהלית שלו, אז יש להסתכל על ההחלטה המזכה מחמת הספק כהחלטה שיפוטית הפוגעת בזכויותיו. משמעות הדברים שיש לאפשר לו הזדמנות סבירה להוכיח את הזיכוי המוחלט (שהוא בעייתי, בדין הקיים, לאור העובדה שאותו הליך משמש הן להטלת ספק סביר והן לזיכוי מוחלט) ובנוסף גם לאפשר ערעור על ההחלטה. ורק אחרי דחיית הערעור יוכל מקבל ההחלטה המנהלית, להתחשב בכך שהזיכוי לא היה מוחלט, כראייה מנהלית הפוגעת בזכות.
לאיל, כתבת ש:
דב- בדוגמת האליבי, אתה תיארת מצב בו גרסת הנאשם נדחתה עקב ממצאי מהימנות, וגרסת התביעה נדחתה עקב היעדר ראיות מספיקות. מצב זה יש להשוות למצב הפוך: גרסת הנאשם לאליבי נדחתה משיקולי סבירות ושכל ישר (לא מהימנות).
אתה טועה:
שיקולי סבירות ושכל ישר, הם בדר"כ מרכיבים מרכזיים בהערכת מהימנות.
לפי מה שאני זוכר, ההבחנה בין "מהימנות" ל- "משקל" לגבי עדים, היא שמהימנות העד משמעותה תום הלב שלו, כלומר עד מהימן אינו משקר. לעומת זאת גם בשיא תום הלב של העד, הוא עלול לטעות. לכן: מהימנות היא שאלה של התרשמות מהאופן בו העד משמיע את עדותו, זו התרשמות הנגישה רק לערכאה ששומעת עדים, ולא לערכאת הערעור.
לעומת זאת, גם אם נקבע שהעד תם-לב, שיקולי סבירות ושכל ישר עשויים להוליך למסקנה שאין לקבל את תוכן עדותו. תוכן העדות, היא ראיה הנגישה גם לערכאת הערעור.
כמו כן, קיימת הבחנה בין עד שיש לו אינטרס בתוצאת המשפט, לעד שהוא נטול אינטרס בתוצאת המשפט. לפי הטרמינולוגיה הזכורה לי, עד שיש לו אינטרס בתוצאת המשפט, משקל עדותו נמוך יותר, ולא מהימנות עדותו. זהו נתון שנגיש גם לערכאת הערעור.
כמובן, שיקולי סבירות ושכל ישר עשויים להדריך את בית המשפט גם באשר לממצאי מהימנות, על יסוד ההתרשמות הישירה מהעד. לכן, אם נחדד את ההבחנה, כוונתי הייתה לשיקולי סבירות שאינם מתבססים על ההתרשמות הישירה מהעדות, אלא על שיקולי סבירות על יסוד תוכן העדות, תרומתה לתמונה הכללית, מאפיינים אישיים של העד-וכל מה שנגיש גם לערכאת הערעור.
ההבחנה המרכזית החשובה לעניינינו, היא בין ממצא עובדתי על בסיס דבר-מה הנגיש רק לערכאה שהציגו בפניה ראיות, לבין ממצא עובדתי על בסיס דבר-מה הנגיש גם לערכאת הערעור.
היות וערכאת הערעור כמעט ואינה מתערבת בממצאי מהימנות, אך מתערבת בממצאי עובדה שלא על בסיס מהימנות, מתבקשת המסקנה שמהימנות נגישה רק לערכאה דלמטה- התרשמות ישירה מעדים, וממצאי עובדה שאינם על בסיס מהימנות נגישים גם לערכאת הערעור (תוכן העדות, נסיבות מתן העדות, מאפייני מצב של העד ומאפיינים אישיים של העד)
הבדל נוסף הוא שבית המשפט ששומע את העדים, יכול גם לחקור אותם בעצמו ולשאול שאלות שיסייעו בידו לקבוע את דעתו.
לערכאת הערעור אין יכולת כזו.
לאנונימי שרצה לתקן אי דיוק מסוים.
באת לתקן ויצאת מקלקל.
אם כבר... אז השאלה שצריכה להישאל היא איך אנחנו עושים את העיגול העשרוני.
הנוהג המקובל הוא לעגל כלפי המספר השלם הקרוב ביותר. כלומר: את המספר 50.4 אנו מעגלים ל - 50.
ואת המספר 50.6 אנחנו מעגלים ל - 51.
יוצא איפה שטעית בדוגמה שהבאת. מפני שהמספר 50.0000001 אינו מספיק להוכחה במשפט אזרחי - כי מעגלים אותו ל - 50.
אילו היית משתמש בדוגמה של 50.50000001 - היינו מעגלים את זה ל- 51 ואז זה היה מספיק.
נשאלת השאלה לאן מעגלים את 50.5 שזה בדיוק באמצע בין 50 ל- 51.
אין לי מושג.
???
סטנרט ההוכחה שתובע נדרש לעמוד בו במשפט אזרחי, הוא סטנדרט היתרון המכריע (prepopenderence). הביטוי המתמטי לסטנדרט זה הוא 0.5+E כאשר הסימן E הוא האות היוונית אפסילון. במתמטיקה אינפיניסטימאלית, האפסילון מייצג בשדה המספרים הממשיים, את המספר הממשי הקטן ביותר לפי רצונינו.
הרעיון המבוטא כאן הוא שאם התובע במשפט אזרחי, הצליח להוכיח את ההסתברות לטענתו, באופן המינימאלי ביותר, מעבר ל- 0.5 הרי שזכה בתביעתו.
איל???
כתבת:
באופן המינימאלי ביותר...
???
כמה זה? באינצ'ים? סנטימטרים? רגל? איך מודדים את זה???
אם זה כמעט מינימאלי ביותר - זה נחשב???
יחידת המידה היא יחידת המידה ההסתברותית. כידוע, הסתברות נמדדת על רצף בין 0 ל- 1 (כלומר בשברים עשרוניים או פשוטים), ניתן לבטא אותה גם באחוזים או ביחסים מתמטיים כגון 1:2.
הסתברות 0.5 משמעה שהסיכויים להתקיימות האירוע או לאי-התקיימות הם שווים. בהליך אזרחי כאשר האירוע הוא כפי שטוען לו התובע (האירוע או סדרת האירועים שבהתקיימותם המשפט מעניק לתובע סעד)שווה או נמוך מ- 0.5 התביעה נדחית. כל מצב בו סיכויי התביעה גבוהים מ- 0.5 מחייב קבלת התביעה. לכן: אם נסמן את האירוע המעניק לתובע תרופה משפטית ב- c אזי כל הסתברות המקיימת את p(c)>0.5 מזכה את התובע בתרופה שטען לה.
ההסתברות נמדדת לפי מספר ההתרחשויות של מאורעות, בהתפלגות מסוימת. ההסתברות לתוצאת הטלת מטבע כשרה היא 0.5, במובן זה שבסדרה של הטלות חצי מההטלות יהיו על עץ וחצי על פלי. כל מצב שבו ההתפלגות שונה מהתפלגות שווה, מקיים הסתברות שונה מ- 0.5.
לכן, כללי העיגול העשרוני אינם רלבנטיים כאן. כללי העיגול העשרוני, מתקיימים רק בהנחה שאנו מעוניינים לבטא את המצב הכמותי במספרים שלמים בלבד, לצרכים אלו או אחרים (צרכים של קירוב, וויתור על הדיוק או הפחתת רמת הרזולציה הכמותית). אולם, שדה המספרים הממשיים הוא שדה רצוף, לכן אם אנו מעוניינים שתובע יזכה בתביעתו, כאשר הוא הוכיח יתרון הסתברותי כלשהו על הנתבע, אין הצדקה לקטוע את שדה המספרים הממשיים, באמצעות עיגול למספר השלם הקרוב ביותר.
יושם אל לב, שכלל העיגול לפי המרחק הקצר ביותר למספר השלם הקרוב, יכול להיות ישים רק כאשר ההסתברות מבוטאת באחוזים. אולם, אם נבטא את ההסתברות, על רצף שבין 0 ל- 1 הרי למעט הסתברות 0 (מאורע בלתי אפשרי) והסתברות 1 (מאורע וודאי), כל ההסתברויות מבוטאות כהסתברויות בשברים עשרוניים. כיצד יתבצע, איפה, העיגול למספר השלם הקרוב, כאשר מספר שלם אינו קיים כלל כיחידת מידה?
הפועל המשפטי-נורמטיבי של כלל ההכרעה ההסתברותי הנ"ל אינו ברדוקציה של חומר ראיות למספרים קרדינאליים, אלא בהמחשה הסתברותית שהמשמעות האופרטיבית שלה היא כלל- הדרכה.
על בית-המשפט לשאול את עצמו, האם, לאור חומר הראיות, קיים טעם לקבל את הפרופוזיציה שהסיכוי שהאירוע שהתובע טוען להתקיימותו גבוה יותר מהסיכוי לאי-התקיימותו. כל תשובה חיובית משמעותה קבלת התביעה וכל תשובה שלילית משמעותה דחייתה.
יודגש, כי מידת ההוכחה במשפט אזרחי היא הרבה יותר נוחה להפעלה ממידת ההוכחה במשפט פלילי, היות ובמשפט אזרחי, בית המשפט נדרש רק ליישום אורדינאלי של טווח ההסתברויות (כלומר לקבוע רק האם מתקיים מצב של א' יותר מאשר לא-א', מבלי להידרש להפעלה קרדינאלית או אינטרבאלית של מידת ההפרש- בכמה יותר או פחות) להבדיל ממידת ההוכחה בפלילים, (שגם לה הוצעו הצעות להמחשה הסתברותית-פורמאלית), שם בית המשפט לא יכול להסתפק רק בסדר הדברים (יותר או פחות או שווה), אלא גם להתייחס לגודל הכמותי של ההפרש הזה. מכאן, שבהליך אזרחי, אין חשיבות לשאלת מדידת ההפרש מעל השוויון ההסתברותי, ובלבד שההפרש מתקיים (במונחים מתמטיים אין חשיבות לגודל האינטרבאל אלא רק לעצם קיומו).
דב, שבת שלום
המושג, "כמעט מינימאלי" משמעותו "היעדר הסף המינימאלי". לכן במצב זה, לא מתקיים הסף ההסתברותי לקבלת התביעה.
אי-השוויון ההסתברותי שניסיתי להמחיש, לא עלה יפה בפורמאט התגובה שלי. כוונתי הייתה ל-:
p(c)>0.5
כלומר: ההסתברות למאורע (c)שהוא המאורע שבהתקיימותו זוכה התובע לסעד, גדול מ- 0.5.
איל,
כתבת ש:
p(c)>0.5
כלומר: ההסתברות למאורע (c)שהוא המאורע שבהתקיימותו זוכה התובע לסעד, גדול מ- 0.5.
סבבה... הבנתי...
אבל אני שואל כמה גדול זה צריך להיות? כי אם נלך לשיטתך אז אם זה גדול רק ב - 0.00000001
אז לא כמעט מינימאלי ביותר ועל כן אנחנו נשארים ב - 0.5.
אבל אם זה גדול ב - 0.00004 אז זה כן מינימאלי ביותר?
איפה עובר הגבול? מה מינימיאלי ומה כמעט מינימאלי?
אפשר להתפלסף על זה עד מחר. אבל בסופו של דבר בפרקטיקה: נטל ההוכחה במשפט אזרחי הוא 51% ולא 50.0000001%.
ראשית, זו אינה שיטתי, אלא השיטה המקובלת לביטוי כמותי, של מידת ההוכחה במשפט אזרחי. אבל נכון הוא שאינני מוצא בה פגם.
אתה צודק, שלפי שיטה זו גם הסתברות של 50.00001, מצדיקה את זכיית התובע, אבל זהו כלל ההכרעה, שאיני מוצא בו פסול.לא ברור מדוע, אם התובע הצליח להוכיח את תביעתו, בהסתברות שהיא גבוהה משוויון הסתברותי, צריך לדחות את תביעתו, ובכך להעניק יתרון לנתבע שמצוי בנחיתות הסתברותית. נחיתות מזערית ביותר אבל עדיין נחיתות.
ההכרעה ההסתברותית במשפט אזרחי, מבוססת על הרעיון שכל שקל של התובע שווה בערכו לשקל של הנתבע. כלומר א-פריורי אין יתרון ערכי למי מהם. סיכוני המשגה המשפטי בין התובע לנתבע הם שווים, במובן זה שטעות משפטית לקבלת התביעה, שווה בערכה ובמידת הסיכון לטעות משפטית בדחיית התביעה. זאת בניגוד למצב במשפט הפלילי, שם סיכוני המשגה הם לרעת הנאשם במובהק.
גם אם יטען הטוען, שקיים יתרון א-פריורי כלשהו לנתבע (למשל על בסיס הכלל שבהיעדר טעם מצדיק עדיף לשמר מצב מאשר לשנותו) אזי יתרון זה כבר הושג, היות וכאשר מתקיים מצב של 50-50 התביעה נדחית.
כפי שציינתי, כללי העיגול העשרוני אינם משקפים נכונה את רציפות שדה המספרים הממשי. שדה המספרים, מורכב ממספרים רצופים, בעוד שמבט על מספרים שלמים, מייצג שדה מספרים בדידים כשבין מספר שלם אחד למשנהו מתקיים קיטוע. כאשר אנו בוחרים לעגל שבר עשרוני, אנו עושים זאת מתוך התעלמות מכוונת מייצוג נכון של שדה המספרים הממשי.זאת מפני, שקיימים מצבים בהם אין לנו עניין לדייק ואנו מסתפקים בקירוב. אבל לא כל המצבים הם כאלה. נניח, שלשם ייצור תרופה, יש לייצר מינון מסוים של 0.8 מחומר מסוים. אם נעגל זאת ל- 1 עלול להתרחש אסון.
אבל קיים קושי נוסף. הרי בהצגת טווח ההסתברויות בין 0-1 אין מספרים שלמים. אם נעגל ל- 51% נצטרך במקביל לשנות את ההסתברות 0.5 להסתברות של 0.51. השאלה מהי ההצדקה לכך? הרי מדובר בשתי הצגות שונות של אותו טיעון הסתברותי.הדרישה לעגל, נעוצה בכך שהאדם בחר להתייחס לטווח ההסתברויות במונחי אחוזים, ולכן למען הנוחות הוא מבקש להתייחס למספרים שלמים בלבד. אבל אם היה בוחר להתייחס לטווח ההסתברויות העשרוניות בין 0 ל- 1 לא היה מתעורר קושי זה. ברור, שלא אמור להיות שוני בתוצאה ולא בכל מאפיין כמותי כלשהו, בין שיטות ההצגה הכמותית שאנו בוחרים.
קושי משמעותי נוסף הוא שאינני רואה מה הרווחנו ברף של 51% מבחינת ההפרש המינינמאלי לעומת קו הגבול?
אתה טוען, שכאשר רף ההוכחות הוא 50% אז לא ראוי לקבל את התביעה ב- 50.00001. אבל בסופו של דבר, אתה מסיט את קו הגבול כלפי מעלה, ויוצר קו גבול חדש. קו הגבול החדש, הוא 50.5. ראשית, זה יוצר קושי של קביעת הדין בדיוק ב- 50.5. קושי זה נעלם, לאור הכלל שכל הסתברות מעל 50, היא מכריעה. גם אם נניח שב- 50.5 התביעה נדחית, אז ב- 50.500001 נוצר אותו הפרש דק מיני דק, שהפריע לך כאשר התיחסת ל- 50.00001, עכשיו אותו הפרש מינימאלי ביותר, קיים רק בגבול אחר.לכן, לא פתרת את בעיית הגבול וההפרש המזערי, רק העברת אותו למקום אחר. למעשה מבחינה הסתברותית כלל ההכרעה שאתה מציע הוא E+50.5
לא ברור לי על סמך מה אתה טוען, שבפרקטיקה משתמשים ב- 51%? כיצד בכלל ניתן לכמת את היתרון שזכה בו התובע (כאשר ברור שזהו יתרון מזערי) ולקבוע שהוא 51, ולא פחות מכך?
המשמעות היישומית של כלל ההכרעה במשפט אזרחי, הוא שכאשר בית המשפט מוצא שהתובע הראה שהסיכוי לתקיימות האירוע נשוא התביעה, הוא גבוה במעט (ואין נפקא מינא כמה מעט)
מהאירוע שהנתבע טען לו, הרי שהתובע זוכה בתביעתו. מבין המקרים שבהם אתה מכיר שהיתרון של התובע היה מזערי, כיצד אתה יכול להראות שהיתרון הגיע ל- 51% או לא הגיע לכך?
מלבד זאת, אני סבור שלהציב את הסטנדרט על 51% אינו ראוי. ציינתי את הנחת השוויון בין התובע והנתבע, כאשר הסטנדרט הוא 51% נפגם השוויון.
מעבר לכך, הסטנדרט של E+0/5 נוח יותר להפעלה. סטנדרט של 51% יוצר קשיים להלן כמה מהם:
כאשר רף הראיות הנדרש הוא הסתברות כלשהי מעל 50% אז בית המשפט נדרש לחשוב בקטגוריות כמותיות אורדינאליות, כלומר לחשוב על הסדר ההסתברותי מבלי להתייחס לגודל ההפרש (האינטרבאל) בין הסתברות אחת לשנייה.
הווה אומר, עליו לחשוב בקטגוריות של יותר-שווה-פחות, הא ותו לו. די בכך שסיכויי גרסת התובע הם "יותר" מסיכויי גרסת הנתבע והתביעה צלחה.
שיקול הדעת הוא יותר מסובך, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה שגרסת התובע היא הסתברותית חזקה יותר מגרסת הנתבע, אולם לא די בכך, ובית המשפט נדרש לחשב את גודל ההפרש- בכמה הוא גדול יותר. כאשר ההפרש נראה מזערי, צריך בית המשפט, לפי שיטה זו, לחשוב האם הוא עובר את רף ה- 51%. במילים אחרות לחשוב בקטגוריות אינטרבאליות באשר לחומר ראיות שאינו ניתן להמרה מתמטית אינטרבאלית, מצריך מאמץ קשה יותר מאשר לחשוב בקטגוריות אורדינאליות של יותר-פחות בלבד.
לכן: נורמה המציבה רף של 51% תגרור טעויות שיפוטיות רבות יותר מנורמת ה- 50% עקב קשיי ההערכת ההוכחה. שנית, נורמת ה- 51% תגדיל את אי-הבהירות המשפטית ותפגע בשלטון החוק במובנו הפונקציונאלי (לפי ההמשגה של פולר) ותקשה על בעלי דין ופרקליטיהם לחזות את תוצאת פסק הדין, ובכך תיפגע הוודאות והיציבות. שלישית, נורמה זו היא נורמה מסוג סטנדרט ופחות נורמה מסוג כלל (לאור ההבחנה של דבורקין, קיים מאמר של מאוטנר המבהיר את ההבחנה) לכן נורמה זו תגביר את עלויות ההתדיינות היות והנתבע, שנקבע שהוא בנחיתות מזערית יטען שהנחיתות הזו לא מגיעה ל- 51% ובכך יגברו העלויות המנהליות והוצאות המשפט (הם יגברו גם עקב המאמץ הרב יותר שישקיעו עורכי דין בהכנת טיעונים על הדלתא, בין 50-51).
לכן, כלל ה- E+0.5 פשוט יותר, זול יותר, בהיר יותר וצודק יותר לאור שוויון הקצאת נטלי הסיכונים בין התובע לנתבע.
לאיל, אתה פשוט מסתכל על הדברים לא נכון.
בוא נדמיין רצץ מספרי מאפס ועד מאה.
ברצץ המספרי הנ"ל, מאפס עד חמישים יש מעין רמה גבוה, ומחמישים עד מאה יש מעין מישור נמוך יותר.
זה דומה לצוק: כאילו מאפס עד חמישים אנחנו על הצוק. ומחמישים עד מאה אנחנו בים.
עכשיו נדמיין מכונית שהגודל שלה הוא אחד. ונראה מה צריך לקרות על מנת שהמכונית תיפול מהצוק, מהרמה הגבוה למישור הנמוך.
לשיטתך: די בכך שהפגוש של המכונית יעבור את הצוק על מנת שהיא תיפול מהרמה למישור, אבל זה לא נכון.
על מנת שהמכונית תיפול יש צורך שטיפ-טיפה יותר ממחצית ממנה יעבור את הצוק. כלומר רק כאשר המכונית תגיע עם הפגוש שלה למספר 50.50001, רק אז היא תיפול מהצוק, ולא לפני כן.
לאיל,
הנה הוכחה שבפרקטיקה מקובל לומר 51% ולא 50.00001%
ראה: עא (ת'א) 1491/02 מנורה חברה לביטוח בע'מ נ' מזרחי יפה (מחוזי; י' גרוס, א' קובו, מ' רובינשטיין; 25.10.2006)
החלטתי לחסוך לך את הקריאה של פסק הדין הנ"ל.
בסעיף 19 נכתב:
שאם ננסה לתרגם את רמת השכנוע של בית המשפט לאחוזים, עד כמה שהדבר אפשרי, הרי שדי לה לאותה רמת שכנוע שתגיע להסתברות של מעל 51%, כש 100% מייצגים וודאות מוחלטת לגבי המצב לאשורו [ראה יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורת תשס"ד – 2003, עמ' 1547 –549 וכן ראה ע"א 705/78 רמון ואח' נגד מאוטנר ואח' פ"ד לד(1) 550, ע"א 600/86 פורטונה מגידש ו-8 אח' נ' גת גבעת חיים, פ"ד מו(3), 233, ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר בית חולים פ"ד נא(4)].
שבוע טוב
באשר לדוגמת המכונית והצוק יש להבחין בין שני סוגים של גבולות:
(1) גבול הסיום של הצוק- הגבול המפריד בין הצוק (המרחב שממתחתיו יבשה) לבין המרחב שמתחתיו ים לבין (2) גבול הנפילה שהוא הגבול שמעבר לו הגוף נופל. .
באשר ל- (2) זהו הגבול המפריד בין מצב בו המכונית אינה-נפלת לבין מצב בו המכונית נופלת.
שני הגבולות האלה אינם ממוקמים באותו מקום.
גבול הצוק עצמו, הוא הגבול של קצה היבשה זהו הגבול שדי ב- 50.00001 על מנת שנהייה ממוקמים מעבר לו.
אבל אם גוף ממוקם בחלקו מעבר לו ובחלקו הוא על הצוק, אין משמעותו שכוח המשיכה גורם לנפילתו. הגבול המפריד בין גרימת כוח המשיכה לנפילה, לבין אי-גרימה הוא גבול אחר, לפי הדוגמא שלך זהו הגבול של 50.5.
באשר לגופים אחרים גבול הנפילה יהיה במיקום כלשהו בין 50ל- 50.5 (אופנוע, הולך רגל).
לגבי גופים אחרים גבול הנפילה יהיה אף מעבר ל- 50.5 תלוי במאפיינים פיסיקאליים של משקל ומסה.
הנקודה היא שאיזה גבול שלא נתייחס אליו, כל נקודה המזערית ביותר שניתן לעלות על הדעת מעבר לו, ממוקמת כבר מעבר לגבול. לכן, באשר לגבול הצוק: 50.000001 היא נקודה מעבר לצוק. וכן 50.5000001 היא כבר נקודה שבה כוח הכבידה יגרום לנפילה.
לכן, אם מה שמפריע לך הוא הפרש דק מאוד בין נקודה הממוקמת במרחב א' לבין נקודה הממוקמת במרחב ב', אז הפרש כזה מתקיים בכל גבול שנבחר.
האנלוגיה למידת ההוכחה במשפט היא שכל גבול הסתברותי שנבחר, ההפרש בינו לנקודה שמעבר לו הוא הפרש מיקרוסקופי. (למעשה זהו הפרש אין-סופי, אבל זו כבר סוגייה של משמעות מושג האין-סוף. זו הסיבה שבתולדות המתמטיקה זנחו את מושג "האינפיניסטימאל" והחליפו אותו במושג ה- "אפסילון").
עכשיו השאלה היא באיזה גבול לבחור? אני לא טוען שלא ניתן לבחור בגבול ה- 50.5, או בגבול ה- 51. אני טוען שלצרכי משפט אזרחי זהו גבול פחות ראוי ופחות יעיל. לצרכי משפט פלילי, למשל, הגבול צריך להיות, קרוב ל- 100%.
מהתשובות, לא הבנתי מדוע גבול ה- 50.5, עדיף מגבול ה- 50, לאור זאת שאת בעיית רצף המספרים משני עברי הגבול, לא פתרנו ע"י הזזתו למקום אחר?
מדוע גבול ה- 50.5, עדיף משיקולי ההצדקה להתייחס למספרים שלמים ועגולים? אם נתייחס לסולם ההסתברותי המקובל בין 0 ל- 1 אז הויכוח הוא בין גבול ה- 0.5 לבין 0.51. כידוע, המספר 0.5 קרוב יותר למספר עגול מאשר 0.51. לכן משיקולי עיגול המספרים, התשובה משתנה לפי סולם ההסתברות שאנו מתייחסים אליו. אולם, עקרונית לא אמור להיות הבדל בין הסולמות. לכן, כיצד ניתן להצדיק מעבר לרף הסתברותי שונה, רק מפני שאחד הסולמות (סולם האחוזים) מציג את אותו חישוב ואותה תוצאה, רק אופן ההצגה שונה, מאשר סולם אחר (סולם ההסתברות העשרונית)?
כיצד ניתן להצדיק את המעבר לרף הוכחה של 50.5 או 51, לאור הנחת השוויון בין תובע לנתבע?
על מנת להסביר את אי-השוויון שיוצר כלל ה- 51%, ניתן לומר כך: כלל ה- 50% משמעו ש- 1 ש"ח של התובע שווה בערכו ל- 1 ש"ח של הנתבע.
לעומת זאת רף ה- 51%, יוצר מצב שהמשפט מתייחס לכספו של התובע א-פריורי כבעל ערך פחות מכספו של הנתבע היות והוא מוכן לסכן את כספו של התובע יותר מאשר מוכן לסכן את כספו של הנתבע.
נובע מהאמור לעיל, שלפי רף ההוכחות של 51%, 1 ש"ח של הנתבע שוה בעיני המשפט, ל- 96 אגורות של התובע. בהתאם לזאת, אם סכום התביעה הוא 10,000 ש"ח אז בעני המשפט שווה סכום זה רק ל- 9600 ש"ח ככל שמדובר בתובע.
מסקנה זו נובעת מכך שככל שהמשפט מוכן לסכן את כספו של התובע יותר מאשר את כספו הנתבע, באמצעות רף הוכחה גבוה יותר (הגבהת רף ההוכחה, משמעה שהמשפט רואה בסיכון המשגה השיפוטי כסיכון גדול יותר לנתבע מאשר לתובע, לכן הוא מגן על הנתבע מפני סיכון זה, ע"י הגבהת רף הראיות), הרי שהערך הכלכלי של כספי התובע נמוכים מהערך הכלכלי של כספי הנתבע כמידת שיעור הבדלי הסיכון השיפוטי, המתבטא במיקום הצבת רף הראיות.
שופטים ומשפטנים, רבים אינם מודעים למשמעות ההסתברותית של מידת ההוכחה שהם דוגלים בה, וספציפית יותר לענינינו, אינם מודעים לרציפות שדה המספרים הממשי (אני מפנה לתשובתו של ד"ר דורון מנשה אלי, בפוסט "נשיאת בית המשפט העליון והלוגיקה של ההוכחה המשפטית", באשר לאי-המודעות של מפטנים לרצף זה ובהתאם לכך אי-המודעות של משמעות השימוש באפסילון).
לכן, ההלכה בדבר 51% מבוססת על טעות, אבל זו ההלכה זו לא הפרקטיקה. לפי הגישה הריאליסטית, על מנת לבחון את המשפט המצוי, חשוב יותר להפנות את הרזולציה המחקרית אל התנהגות בתי המשפט בפועל, יותר מאשר אל ההלכות הפסוקות (ההלכה הפסוקה משקפת את מה שבתי המשפט אומרים שהם עושים, ולא את מה שעושים בפועל).
אם הלכה היא רף של 51%, משמעות הדבר שבית המשפט מקבל עקרונית מצבים, בהם התובע הצליח להוכיח את תביעתו ברמת הסתברות מעט יותר גבוהה מאשר הנתבע, אבל זהו יתרון כה דק, כך שהוא לא מגיע ל- 51%. לכן, אם זו ההלכה, היינו צריכים להבחין במצבים בהם התביעה נדחית למרות שהתובע זכה ביתרון קל. האם בפסיקה קיימים מצבים כאלה?
שנית, לפחות הינו צריכים לראות מצבים בהם הנתבע מבקש לטעון שלמרות היתרון הראייתי שהתובע הצליח להראות, היתרון הזה הוא קטן מכדי שיגיע ל- 51%. האם נתבעים, טוענים זאת באולמות המשפט? האם בית המשפט מאפשר העלאת טיעונים אלה?
לעומת זאת, אם בפרקטיקה בתי המשפט מקבלים תביעות, בכל פעם שהתובע מראה יתרון ראייתי, לא משנה מהו גודלו, אז ניתן לתמוה, האם בפועל בתי המשפט לא מקבלים את 50%+E והסיבה שהם ממשיכים להצהיר על ה- 51% נובעת מאי הבנה מתמטית, ולא מהשקפה ראייתית שונה.
מאידך, אם בתי המשפט באמת סבורים שכאשר התובע מראה יתרון הוכחתי קטן מדי, אז למרות יתרון זה יש לדחות את תביעתו, אז ייתכן שבפרקטיקה עד כה, לא ניתן היה להראות שמצב כזה אכן היה בפועל. כלומר, בפועל בתי המשפט תמיד סברו שמבחינה מעשית כאשר התובע השיג יתרון, הוא תמיד עלה על 51%. אם כך אז אין חשיבות מעשית להבדל בין 50% ל- 51% היות והבדל זה לא ניתן למדידה ולכן גם לא להבחנה במקרים המגיעים לפתחם של בתי המשפט.
אבל אם כך, אולי מבחינה מעשית, גם לא ניתן להבחין בין 50% ל- 55%. לכן, חשוב להבחין בין השאלה העקרונית-תיאורטית (אילו מבחינה מעשית ניתן לזהות שהתובע הוכיח את תביעתו ב- 50.001% האם לדחות את תביעתו?) לבין השאלה המעשית, שבפועל בתי המשפט לא יכולים לזהות ע"י כימות את הדקויות של שיעורי ההוכחה הסמוכים ל- 50% לכן בפועל, כל פעם שבית המשפט מזהה יתרון ראייתי לתובע, אז בפועל רף זה חוצה את ה- 51% ואולי גם את ה- 55%-60%?
לאיל,
אם היית קורא את ההסבר של קדמי "על הראיות" אולי היה נחסך ממך הנאום הארוך.
למה אולי? כי נראה לי שאפילו את דעתו של קדמי לא תסכים לקבל...
לאיל, היי.
כתבת ש:
אשר לגופים אחרים גבול הנפילה יהיה במיקום כלשהו בין 50ל- 50.5 (אופנוע, הולך רגל).
לגבי גופים אחרים גבול הנפילה יהיה אף מעבר ל- 50.5 תלוי במאפיינים פיסיקאליים של משקל ומסה.
זה לא נכון.
לשיטתך אם ניקח אופנוע במקום מכונית, אז הגבול יהיה קטן מ - 50.5, מפני שהאופנוע קטן ממכונית.
סליחה - זו ראייה לא נכונה.
בדוגמה של המכונית - היא הייתה יחידה של אחד מתוך רצף מספרים מאחד עד מאה.
עם נעבור לדוגמה של אופנוע, הרי בדוגמה הזו הוא יהיה יחידה של אחד מתוך רצף מספרי מאפס עד מאה.
כך שהתוצאה לא תשתנה.
תחילה אתייחס לדיון החורג מהפוסט המקורי, באשר למידת ההוכחה במשפט אזרחי, ואח"כ אחזור לדיון בפוסט, בדבר זיכוי מחמת הספק.
אף אם נגדיר את הגוף החורג מהצוק, כשלם (ב- 100%) , לא כל הגופים יפלו באותה נקודה, הדבר תלוי, לדעתי, במיקומו של מרכז הכובד של הגוף.
אבל זו לא הנקודה החשובה. גם בהנחה, שכל הגופים נופלים באותה נקודה, הרי שקיים הבדל בין השאלה, באיזו נקודה אנו חוצים את גבול הצוק? לבין השאלה באיזו נקודה הגוף נופל?
אפשר גם היה באותה מידה להמשיל משל של הושטת יד מהחלון, המהווה חציית גבול אדן החלון, אבל הגרביטציה עדיין לא מחוללת נפילה.
דוגמת הצוק ממחישה את העובדה שכל גוף ממוקם בנקודות שונות. גוף, בהכרח תופס מקום בחלל, לכן המסה שלו נמצאת באין סוף נקודות וחוצה אין סוף גבולות. לכן הרכב, יכול להיות גם ביבשה וגם באוויר בעת ובעונה אחת.
אולם, העובדה שגוף נמצא גם במקום א' וגם במקום ב' בו-זמנית,לא סותרת את העובדה שעל מנת לחצות את הגבול ממקום א' למקום ב' די במרחק הקצר ביותר החורג מהגבול- זהו האפסילון.
האנלוגיה בין רף ההוכחה לבין הרכב והצוק לא נראית לי מהטעם הלוגי הבא: אם קיימת אנלוגיה בין גבול הצוק לבין גבול רף הראיות, אז בדוגמת הצוק הגוף יכול להיות גם בחלל שמתחתיו יבשה וגם בחלל שמתחתיו ים. לעומת זאת אם תובע חוצה את רף ה- 50% אז הוא נמצא רק מעבר לו. לא ייתכן שתובע חצה את רף ה- 50% אבל בחלקו הוא עדיין ממקום מעברו הקודם של הגבול- מתחת ל- 50%. משמעות הדבר שכאשר תובע חוצה רף ראיות, אז הוא שם במלואו.
במבחינה לוגית דוגמת הצוק מתארת מצב קוניונקטיבי (גם כאן וגם שם) ואילו בעולם הראיות, זהו מצב דיסיונקטיבי (או כאן או שם).
מבחינת ההלכה המשפטית, הרי שבית המשפט מוסמך לפסוק את הדין, ולא לפסוק כללים מתמטיים. לכן: אם בית המשפט קבע הלכה שתובע אזרחי זוכה בתביעה כאשר גרסתו מוכחת באופן חזק יותר מגרסת הנתבע (אמירות ברוח זו מצויות בפסיקה בלי להתייחס למשמעות מספרית), הרי שכאשר בית המשפט ממחיש את ההלכה שקבע, המחשה מתמטית לא נכונה, הרי שמבחינה פרשנית אין טעם לחשוב שהוא ביקש לשנות את ההלכה שקבע באופן מילולי, אלא שלא דייק מתמטית. המסקנה הפרשנית המתבקשת היא שכאשר בית המשפט מציין 51%, הוא מתכוון למאזן הסתברויות במובן של 50ֵ+E . לכן אין זה נכון שאני לא מקבל את ההלכה המשפטית או את קדמי שמצטט אותה, אלא שההלכה היא כפי שאני מתאר, ובית המשפט שגה בהמחשה המתמטית שלה ולא בהלכה עצמה.
בית המשפט, קובע דין שונה, רק במצב שבו הוא פוסק שגרסת התובע חזקה במעט מגרסת הנתבע, אך לא מספיק חזקה היות ולא הגיע ל- 50.5%.
אם נחזור לדיון בפוסט המקורי, הייתי מבקש להתייחס למודל החסד.
הטענה שזיכוי מחמת הספק, הוא מעשה חסד היא בעייתית למדי. מעשי חסד הם מעשים שמעבר לחובה (SUPEREROGATE). אם האשמה לא הוכחה מעבר לספק סביר, קיימת חובה לזכות מטעמי הקצאת סיכוני המשגה בין הנאשם למדינה, ואי נטילת סיכון משמעותי של הרשעה שגויה. לעומת זאת, אם האשמה הוכחה מעבר לספק סביר, אז חובה להרשיע מטעמי אכיפת דיני העונשין. מעשה חסד תלוי בשניים אלה (1) מעשה החסד אינו סותר חובה אחרת. (2) לא קיימת חובה הדורשת ממילא את המעשה שנטען שהוא מעשה חסד. במשפט הפלילי, שני התנאים אינם מתקיימים: קיימת חובה להרשיע או לזכות בהתאם למצב הראיות. אם מבקש בית המשפט לזכות כמעשה חסד, למרות עמידה ברף הראיות הפלילי, הוא יפר את החובה להרשיע. אם בית המשפט מזכה מחמת הספק, כאשר חומר הראיות מטיל ספק באשמה, אז הזיכוי הוא ממילא חובה, ואין משמעות לחסד.
המשפט מאפשר, לכל היותר, לקבוע שהנאשם ביצע את העבירה מבלי להרשיעו, אולם אם הנאשם ביצע את העבירה מעבר לספק סביר, לא ניתן לזכותו.
מעבר לכך, מעשה חסד הוא מעשה המשחרר את עושה החסד, מהחובה להצדיק את טעמיו וכן מהחובה לנהוג בשוויון. אם אדם תורם לאגודה למלחמה בסרטן, זו הפררוגטיבה שלו, ואין הוא נדרש להצדיק מדוע הוא תרם לאגודה זו ולא אחרת. הפטור מצידוק, אינו מתיישב עם חובת ההנמקה של בית המשפט (וכל רשות מנהלית) ואת כפיפותו למערכת של טעמים על פיהם הוא מכריע את הדין. מודל החסד מעניק לבית המשפט מה שדבורקין כינה "שיקול דעת במובן החזק" שאליבא דדבורקין לבית המשפט לעולם שיקול דעת במובן החלש גרידא.
מודל החסד, יוצר גם פגיעה בשוויון בין נאשמים, כאשר נאשם א' יזכה לחסד ונאשם ב' לא יזכה, שלא על יסוד צידוק לגופו (אם קיין צידוק לגופו אין צורך בחסד) אלא על יסוד שיקולים שרירותיים וסמויים מעין הביקורת השיפוטית.
להשלמת התמונה, הטיעון שמעשה החסד נדרש היות ובית המשפט השתכנע באשמת הנאשם, אולם קיים מחסום משפטי או הצדקתי להרשעתו, הוא מוקשה, היות והמושג "אשמה" במובן הנורמטיבי, לא כולל רק את היסודות הפיסיים והנפשיים של העבירה, אלא את כל התנאים הדרושים להרשעה לרבות, היעדר התיישנות ותוספת ראייתית סטטוטורית.
אם המחוקק סבר שאלה תנאים הכרחיים להרשעה, משמע שלדידו בהיעדרם לא מתקיימת הצדקה להרשיע. כלומר מושג האשמה, אמור להיות רחב משאלת יסודות העבירה או קיומן של הגנות פליליות. לכן הטענה "בית המשפט משוכנע באשמה, אבל קימת התיישנות" היא בעיתית. היעדר התיישנות הוא חלק מהתנאים ההכרחיים לאשמה. עבירה שהתיישנה הופכת ללא-עבירה, שהרי עסקינן במושג נורמטיבי ולא במצב עובדתי-ריאלי בעולם. אילו המחוקק היה סובר שעדיין קיימת אשמה, למרות חלוף הזמן לא היה קובע התיישנות, או למצער היה מאריך אותה.
דוגמא נוספת היא באשר לתוספת ראייתית. כאשר המחוקק מחייב את בית המשפט להרשיע בכפוף לתוספת זו, משמע הוא סובר שמוצדק להגן על נאשמים מפני הרשעות שווא, באמצעות דרישה גורפת, ולא לסמוך על שיקול דעת בתי המשפט בכל מקרה לגופו. לכן, אם בית המשפט משוכנע באשמה, למרות היעדר התוספת, אז בהעניקו חסד בלבד הוא עושה פלסתר את המטרה הראשונית של המחוקק, להגן על חזקת החפות באמצעות התוספת. זיכוי מחמת הספק בלבד (ולא זיכוי מוחלט), מהווה פגיעה בחזקת החפות ובשם הטוב, למרות היעדר ראיות מספיקות או היעדר הצדקה נורמטיבית כגון התיישנות. .
אבסורדד אבסורד אבסורד שיטה מטחקמת של המדינה לחסוך כסף לכופת המדינה ומה עם חייו של אותו אחד שישב 20 שנה אבל את מי זה מעניין
הוסף רשומת תגובה
שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.
חזרה לעמוד הבית >>