תג

יום שני, אוגוסט 27

טעותו הבסיסית של שר המשפטים

עלי זלצברגר

אין ספק שפרופ' דניאל פרידמן הוא אחד המומחים הגדולים בישראל בתחום המשפט הפרטי, אבל בראיון הנרחב שנתן לאורית שוחט וזאב סגל ("הארץ השבוע", 17.8), שבו שטח בכנות ראויה לציון את משנתו, התגלה שר המשפטים במערומיו בתחומי המשפט הציבורי, המשפט החוקתי ובתחום התיאוריה הפוליטית-דמוקרטית-ליברלית.

לא אתייחס כאן לחלקו הראשון של הראיון, הדן ב"קלות" שמייחס השר לנוהלי העמדתם לדין של אנשי ציבור, אם כי עמדה זו נראית לי מסוכנת ביותר לעתיד שלטון החוק לנוכח השחיתות השלטונית המתגברת. אני מאמין שבנושא זה, רוב הציבור גם לא מקבל את עמדות השר. מדאיג אותי במיוחד חלקו השני של הראיון, שבו תוקף פרידמן באופן פופוליסטי את בית המשפט העליון ופורש את משנתו בדבר תפקידו בחברה דמוקרטית.

דבריו בנושא זה לא רק משקפים, אלא מלבים, עמדה הולכת ומתעצמת בציבור. אמונו הפוחת של הציבור ברשות השופטת, גם אם עודנו חזק מאמונו ברשויות השלטוניות האחרות, מושפע במישרין מהמתקפה על בית המשפט העליון מצד חוגים פוליטיים שונים, שאליהם הצטרף, למרבה הצער, שר המשפטים.

פרידמן רוצה לשנות את הרכב בית המשפט העליון, את האופן שבו ייבחרו שופטיו ואת סמכויותיו. הוא מתגעגע לבית המשפט העליון של שנות ה-50 וה-60. ראוי לזכור כי הרכב בית המשפט אז היה הומוגני בהרבה מהרכבו כיום, אבל למזלנו הוא היה לא פחות אקטיוויסטי בנסיבות של הגמוניה מוחלטת של מפא"י, והוא זה שכונן את מגילת הזכויות השיפוטית, שהיא אבן היסוד של הדמוקרטיה הישראלית היום.

שיטת בחירת השופטים שלנו, שפועלת מתחילת שנות ה-50, ושהביאה עם השנים לאחד מבתי המשפט העליונים ההטרוגניים בעולם, משמשת מודל לחיקוי במדינות נאורות רבות, כמו קנדה ואנגליה.

פרידמן טוען שבג"ץ לא צריך להתערב בהחלטות הכנסת והממשלה אלא כאשר מדובר בפגיעה בזכויות אדם בסיסיות, אך הוא גורס שהתערבות בג"ץ בעניין גדר ההפרדה, חוק האינתיפאדה, חוק האזרחות, חוק פינוי-פיצוי ובנושא מיגון יישובי עוטף עזה, לא היתה במקומה, משום שמדובר בחקיקה של הכנסת או בהחלטות תקציביות, בלי קשר לשאלה אם כל ההחלטות בנושאים אלה היו מוצדקות לגופן.

ובכן, בלי לשפוט אם החלטות בית המשפט העליון בנושאים המוזכרים היו כולן נכונות, היה מקום בכל אחד מהנושאים הללו לאפשר ביקורת שיפוטית. תפקידו המרכזי של בג"ץ הוא אכן להגן על זכויות הפרט, אך אלה עלולות להיפגע באופן חמור ביותר גם על ידי חקיקה וגם על ידי החלטות על חלוקת תקציבים, או מניעתם. בכל הנושאים הנזכרים היו פגיעות בזכויות אדם בסיסיות, והשאלה שבה דן בג"ץ, ובצדק, היא אם הפגיעה ראויה. בכל הנושאים האלה, בדיקה שיפוטית היתה מוצדקת ואפילו חיונית.

מי שמקדש החלטה ציבורית רק אם התקבלה ברוב קולות של הרשות המחוקקת או המבצעת, לא מבין את מהותן של זכויות האדם ואת החובה להגן עליהן. דמוקרטיה אינה מקדשת החלטות רוב, אלא נמדדת בעיקר באיכות מנגנוני האיזון והבקרה על הרוב. נכון שבית המשפט העליון בישראל אקטיוויסטי מאוד, אולי אפילו מדי, אבל הדבר נובע מהעובדה שהוא מנגנון האיזון היחיד כלפי החלטות של רוב פשוט, ולעתים כלפי כוח עירום.

כדי להביא לצמצום תפקידו של בית המשפט העליון ובו בזמן לשמור על אופיה הדמוקרטי של ישראל (שאינו מובן מאליו כלל ועיקר), יש לפעול לרפורמות ברשות המחוקקת והמבצעת וליצור הפרדת רשויות אופקית - למשל בין שלטון מרכזי להכרעות מקומיות וקהילתיות.

רפורמות אלה יביאו באופן טבעי לצמצום המקרים שבהם תתערב הרשות השופטת. פגיעה בכוחו של בית המשפט העליון וצמצום סמכויותיו לבדם הם צעדים מסוכנים ביותר לשלטון החוק, לשמירה על זכויות אדם בסיסיות ולדמוקרטיה הישראלית, שאני מאמין כי פרידמן בסופו של יום מחויב להם.

(פורסם ב "הארץ" ב 17 אוגוסט 2007)
.

.

15 תגובות:

Anonymous אורי וייס כתב/ה:

פרופ' זלצברגר אכן הצליח לשכנע אותי, שדני פרידמן איננו אדם נאור במיוחד. למעשה, לכך אני יכול לספק ראיה גדולה מאלה שהביא זלצברגר: דני פרידמן הוא אדם חשוך ואף נפשע, שכן הוא שר משפטים ששותק לנוכח גירושם של פליטי שואת דרפור, גירוש שצפוי להוביל לרציחתם בייסורים. דא עקא, שזלצברגר לא ניסה להסביר לנו, מדוע פרידמן הוא אדם מתועב - ואכן כך - אלא מדוע פרידמן מתגלה במערומיו האינטלקטואלים.

30/8/07 21:48  
Anonymous דב כתב/ה:

לאורי,

אני נגד ההשתלכות הנהוגה כיום במחוזותינו נגד בית המשפט העליון והעומדת בראשו.

אבל אני גם נגד השתלכות אישית בשר המשפטים.

בעיני רבים שר המשפטים מנהל מלחמה בבית המשפט העליון, אבל אני רואה את זה קצת אחרת.

המהלכים של שר המשפטים מוביל בזמן האחרון, על אף שאינם ראויים בעיני ואינני מסכים איתם, מתפרשים בעיני כצעדים דמוקרטיים לגיטימיים.

זכותו של שר המשפטים לנסות ולשנות את החוק והמצב הקיים בישראל. בשביל זה הוא שר משפטים.

נכון שלדעת רבים שר המשפטים עובר את הגבול, ומנהל מלחמה אישית על הגב של הדמוקרטיה שלנו, אולם בל נשכח שיש במערכת הדמוקרטית שלנו איזונים ובלמים, שמיועדים גם למקרים מעין אלה.

אותי זה מרתק לראות את המתח בין שר המשפטים ונשיאת בית המשפט העליון, את כיפופי הידיים ביניהם, את הניסיונות לשנות את החוקים הנוגעים להם. ולדעתי אין בכך כל פסול, להיפך. זה חלק מהדמוקרטיה שלנו, וזו שעת מבחן יפה לכל מנגנון האיזונים, בלמים והפרדת רשויות שלנו.

1/9/07 11:51  
Anonymous איל כתב/ה:

דב, שבת שלום.
אני תמים דעים עם עמדתך, שהרפורמות אותן מנסה להוביל פרידמן (ובהמשך, אני אטען מדוע זה בעצם לא כל-כך פרידמן כמו הממשלה), אינן ראויות לגופן.
באשר לטענה כי זה לא-ראוי אך לגיטימי: אני מסכים, שהלגיטימיות קיימת מעצם העובדה שהחובה שלנו לקבל את תוצאות הפרוצדורות החוקיות, חלה עלינו גם כאשר איננו מסכימים עם תוצרי הפרוצדורות האלה לגופן. אבל חשוב להישמר מיתר-פורמאליזם: קיימת הבחנה בין שאלת הסמכות לשאלת ההצדקה להשתמש בה.
חוקרות וחוקרים ממדעי המדינה, טוענים שהתפיסה הדמוקרטית בישראל היא תפיסה של "דמוקרטיה פורמאלית" כלומר דגש על "פרוצדורה כשרה דמוקרטית" והתעלמות מהתכנים של ההחלטות המתקבלות. הנקודה היא חשובה, היות ופעמים רבות, נוטים לשכוח, שהגדרת המשטר כ- "דמוקרטיה" אינה כל הסיפור. הגדרת המשטר היא "דמוקרטיה ליבראלית".
התוספת "ליבראלית" משמעה שאל לנו להסתפק בפרוצדורה של "הכרעת הרוב" אלא עלינו לדאוג שהתכנים יהיו כאלה שיהלמו מערכת ערכים שעל בסיסה עומדת הפרוצדורה הזו. מערכת ערכים של זכויות האדם, ובעיקר זכויות המיעוט.
הפרוצדורה של "שלטון הרוב" אינה אכסיומטית ואינה שרירותית. פרוצדורה זו מוצדקת בשל מערכת ערכים הומניסטית וליבראלית, השקפה של כבוד האדם וחירותו שבעטיה מוצדק לאפשר לאזרחים לקבוע את גורלם, ולבחור את מנהיגותיהם ומנהיגיהם מערכת ערכים המצדיקה את השוויון בהקצאת הכוח הפוליטי (קול אחד לכל אחד). לכן, אם נוצר מצב בו פרוצדורת הכרעת הרוב, מייצרת החלטות הפוגעות בערכים אלה, הרי שכל המערכת האידיאולוגית והערכית שלנו מכילה סתירות פנימיות. שהרי מצד אחד מערכת ערכים זו מצדיקה את הפרוצדורה הדמוקרטית. מצד שני תוצרי המערכת עלולים לא להלום את אותם ערכים המצדיקים ומכוננים את המערכת עצמה. על מנת להימנע ממצב זה, לא הסתפקנו בדמוקרטיה בלבד, אלא הוספנו גם "ליבראלית". התוספת הזו אמורה לגרור הסדרים חוקתיים מהסוג של "ריסון הרוב" ו- "זכויות המיעוט". על מנת לכונן הסדרים חוקתיים אלה, נחוץ להגביל את יכולתו של הרוב לקבוע. למשל: על ידי חוקה משורינת שהסמכות לפרשה תימסר לשופטות ושופטים שאינם נבחרים בבחירות,ולכן אינם תלויים ברצון הרוב, לעתידתם המקצועי.

אני מסכים, שקיימים בדמוקרטיה הישראלית איזונים ובלמים לשם שמירה על חוסן המשטר. אולם, חשוב לזכור כי לא לעולם חוסן, והרפורמות המוצעות מטרתן החלשת המערכת החיסונית הזו.
אני לא חושש מהסיכון לפרוצדורה הדמוקרטית, כפי שאני חושש מהסיכון לתוצרים הליבראליים-הומניסטיים שלה, ולמצב זכויות האדם בישראל. חשוב לזכור, כי הדמוקרטיה הישראלית פועלת בתנאים המייצרים סיכונים למצב זכויות האדם: בעיות ביטחון המשמשות הצדקה לפגיעה בזכויות אדם גם מעבר לדרוש לצרכי הביטחון וניצול המצב הביטחוני לשם שימוש בשם הביטחון לשווא, העובדה שהחברה הישראלית היא חברת מהגרים ממדינות בהם לא היה משטר דמוקרטי וודאי שלא הייתה תרבות דמוקרטית, אמנם לא הכשילה את עצם כינון המשטר הדמוקרטי, אך נראה שהיא תרמה לכך שהאתוס הדמוקרטי בישראל הוא יותר פורמאלי ופחות ליבראלי. כמו כן, מדינת ישראל מוגדרת על פי הרוב הלאומי מקרב אזרחי ישראל - מדינה יהודית. עצם ההגדרה הזו משמשת, לעיתים, להצדקת פגיעה במיעוט הערבי ("זו מדינה יהודית-המדינה שלנו",כהצדקה קניינית, להדרת המיעוט הערבי). הגירה של עובדים זרים, מהווה קרקע לפגיעה בזכויות יסוד שלהם. הרגשת פחד מפני פשיעה גואה, משמשת הצדקה לפגיעה בזכויות חשודים ונאשמים ולהצדקת ענישה דרקונית.
בנוסף, כל סטיראוטיפ הוא מוגזם. אבל אם יש גרעין סוציולוגי של אמת, ב- "סטיראוטיפ הישראלי" הרי שזהו סטיראוטיפ המחליש את ההלימה בין דפוסי תרבות לבין תרבות דמוקרטית-ליבראלית. גילויים של פגיעה בכבוד האדם, ייצריות חזקה ובלתי מרוסנת, כוחנות ודורסנות.
כל אלה, מהווים פוטנציאל סיכון באשר לתכני ההסדרים של החלטת הרוב. לכן, לא הייתי סומך על כך שבאופן טבעי תהייה איזו שהיא יד נעלמה, שתמנע הכרעות לא-ליבראליות. נדמה לי, שהצעות שר המשפטים, הם בכיוון של הסרת מחסומי ביטחון בפני אלה.

לבסוף, נדמה לי שהסוגייה אינה פרידמן האיש. לפרידמן יש רק קול אחד בממשלה, והוא אינו חבר כנסת. הרפורמות המוצעות על ידו, דורשות חקיקה, לכן אין בכוחו לממשן ללא גיבוי ממשלתי ופרלמנטרי, שידרוש בסופו של יום, רוב קולות. לכן, אין זו מדיניות פרידמן, כפי שזו מדיניותה של ממשלת אולמרט., השולטת על הרוב הפרלמנטרי. ממשלה זו החליטה לנקוט במדיניות חוקתית זו, לכן היא מלכתחילה מינתה את פרידמן, ביודעה שהוא דוגל במדיניות הקונסטיטוציונית המתאימה לה. ויודגש: גם שר המשפטים הקודם, חיים רמון, נקט בקו דומה. לשר משפטים בישראל, ככלל לא הייתה עוצמה מיניסטריאלית משמעותית שאפשרה לו להפעיל מיקוח פוליטי משמעותי על הממשלה. כידוע, במליאת הממשלה ובקבינט נושאי המשרה שעוצמתם הפוליטית היא רבה הם: ראש הממשלה, שר הביטחון, ולאחר מכן שר החוץ ושר האוצר.שר המשפטים, אינו נמנה עם פסגת העוצמה המיניסטריאלית זאת על פי פרמטרים שונים: הרצון של ראש הממשלה להחזיק בתיק נוסף, זהות פרסונאלית בין כהונה כראש ממשלה לכהונה בתפקיד השר הספציפי, חלקו של המשרד בתקציב המדינה , הנכונות של המפלגה המרכיבה את הקואליציה לתת את המשרד לשותפה קואליציונית ולא לשמור את התיק לעצמה.
כידוע, פרידמן כלל אינו בעל עוצמה מפלגתית במערכת הפוליטית. העוצמה הזו ניתנה לו עקב הקו של הממשלה, ובכל נרגע הממשלה יכולה להשיל מעליו את סמכותו. לכן, את רפורמות פרידמן אין להבין בראייה פרסונאלית (למרות שהתקשורת אוהבת להציג את הנרטיב הפוליטי כממוקד פרסונאלית) אלא בראייה תהליכית של סוציולוגיה פוליטית.

1/9/07 14:36  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

לאורי וייס,
פרידמן אולי חשוך, אבל בתור דיקן הוא לא היה נותן לזרוק אותך מבהמה ובטח לא כותב מכתב נגדך כדי להתחנף לרקטור

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=870631&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=7

1/9/07 15:51  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אם אתה רוצה למצוא צנזור כמו דגן תצטרך ללכת הרבה יותר רחוק מפרידמן. תחצה את הגבול ותגיע למצרים אבל אל תעצור שם באוניברסיטה האמריקאית, אלא תגיע עד האוניברסיטה האיסלמית.

1/9/07 20:01  
Anonymous דב כתב/ה:

קראתי את הלינק המצורף, ואני רוצה להגיד לוייס, כל הכבוד, אתה צודק מאה אחוז, מעולם לא דמיינתי אפשרות לבית משפט ישראלי פלשתיני משותף.

לא שאני אומר שזה רעיון טוב או רע, אלא רק שאכן מעולם לא חשבתי על רעיון שכזה.

אני מציע לך לנצל במה זו על מנת להביא לנו פה את המשך הנאום שמנעו ממך להשמיע באוניברסיטת ת"א. מעניין, אני רוצה לשמוע מה אתה מציע ועל מה המהומה.

1/9/07 22:50  
Blogger אלון25 כתב/ה:

לאורי וייס :

אני לא חושב שמדובר בצנזור דבריך, טקס מצטיינים הוא לא הפורום המתאים לפרסום משנתך הפוליטית, "נאורה" עד כמה שהיא נראית לך.
לפחות מהכתבה ברור שלא זרקו אותך מהבמה אלא ביקשו ממך להגביל את דבריך לנאום המקובל, בנאלי עד כמה שיישמע לך. אם באמת כישוריך המשפטיים הם ניכרים הרי שלא יקשה עליך למצוא במה לטענותיך בשלב כלשהו.

לעניין התייחסותכך לדניאל פרידמן :
האם העובדה כי דעתו שונה משלך הופכת אותו לאדם מתועב? הרי דעותיך עצמן איננן מייצגות קונצנזוס מוחלט אלא מן הסתם שנויות במחלוקת, האם עקב כך הנך בעצמך אדם מתועב?
מה הקשר לעניין היחס לפליטי שואת דרפור? כמה השפעה יש לשר המשפטים בנושא?
האם כל כך ברור כי ישראל צריכה להיות מקלט לכל נדכאי העולם?
כמה פעמים בחייך, אורי וייס, הסבת את ביתך ומשאביך לטובת נדכאי ישראל?
האם נכון כי משאבי מערכת הרווחה הישראלית יופנו כלפי פליטי דרפור על חשבון נדכאי ישראל?
ובכלל, האם דני פרידמן הוא האשם במצבם של אלה?

(עם זאת אני בהחלט מסכים עם דעותיך לגבי הדרביניזם החברתי-כלכלי שמתחולל בישראל, אך לכשעצמי איני רואה זאת בעין רעה)

2/9/07 09:32  
Anonymous איל כתב/ה:

פרופ' זלצברגר, שבוע טוב.
ברצוני להתייחס לחלק הקונטרוקטיבי שבפוסט, זה המציע הפרדת רשויות בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי-קהילתי.
ראשית, לעניות דעתי, הצעה זו היא להפרדת רשויות אנכית, ולא אופקית. בין השלטון המרכזי למקומי מתקיים יחס אנכי. הפרדת הרשויות של מונטסקייה היא ההפרדה האופקית, שהרי היא מתקיימת בתוך השלטון המרכזי עצמו.
שנית, האם למעשה אתה מציע לחזק את המימד הפדראלי במבנה המשטרי בישראל? לשם כך, יש לבחון את הרציונאלים המצדיקים מבנה פדראלי. רציונאל אחד, המתקיים בפדרליזם האמריקאי, הוא גודל המדינה, ומן הסתם, אינו חל בישראל. רציונאל אחר, החל בישראל, הוא הרציונאל הרב-תרבותי. רציונאל זה, חל על הפדראליזם השוויצרי. אולם, בשוויץ הקבוצות התרבותיות חולקות תרבות דמוקרטית-ליבראלית משותפת. מצב זה אינו מתקיים ברב תרבותיות הישראלית, שבה קיימות קבוצות תרבותיות, שהדמוקרטיה הליבראלית אינה נר לרגליהן.
לכן, נשאלת השאלה האם במצב של חיזוק האוטונומיה המקומית בישראל, מדיניות של ריסון שיפוטי לא תאפשר אי התערבות בפגיעה בזכויות יסוד, בידי הנהגת מיעוטים לא-ליבראליים ובכך ייפגעו יחידים מתוך תרבויות אלה?

מאידך, אם הכוונה היא העברת סמכויות מקומיות במשורה, תוך שימור ליבת זכויות האדם בידי השלטון המרכזי, אין זה ברור מדוע במצב זה תיחלש הביקורת השיפוטית האקטיביסטית? ייתכן ואפילו האקטיביזם יגבר, אם השלטון המקומי בקרב קהילות המקיימות הלימה חלשה יחסית עם דמוקרקטיה ליבראלית, ינסה לחרוג מסמכותו, על מנת לכונן הסדרים לא-ליבראליים במחוזותיו. מצבים אלה יקראו להתערבות שיפוטית על מנת לסכל ניסיונות אלה. כמו כן, השארת ליבת זכויות היסוד בידי השלטון המרכזי, תשמר למעשה את האקטיביזם הנוכחי המתערב בסוגיות כגון: איחוד משפחות פלשתיניות, פיצויים לנפגעי אינתיפדה חפים וכו'.

2/9/07 11:48  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אורי וייס היקר

לפי הלוגיקה הבעייתית שלך גם פרופ' זלצברגר ראוי לכינוי האמור שכן בגזירה שניה הוא מחריש אל נוכח מציאותו של אדם מתועב
ואף אני אדם מתועב שכן בגזירה שלישית אני מחריש אל נוכח שתיקתו של זלצברגר אל נוכח מציאותו של פרידמן
אני לא יודע כמה גזירות הפונקציה שלך מרשה, אבל אני חושש שבסוף יישארו לך מעט מידי אנשים שלא יזכו לשלושת סימני ההכר: מתועב חשוך ואף נפשע

אני רוצה שתדע שאין כוונתי לפגוע או ללעוג אלא פשוט לומר לך בידידות( ואיו חכם כבעל ניסיון): לשון נקייה ואינפורמטיבית מכובדת ואף יעילה הרבה יותר

3/9/07 00:55  
Anonymous אורי וייס כתב/ה:

לאנונימי היקר דלעיל,

מה שאתה מכנה לוגיקה הוא למעשה דיאלקטיקה (על פי המובן הנקוט בידי שופנהואר למושג). אין מדובר בנגזרת לוגית מדבריי או באינדוקציה תקפה. חלף זאת, מדובר בהגזמה של דבריי. זוהי טכניקה רטורית ידועה, יעילה, אך בלתי תקפה: הגזמה של טענה, ולאחר מכן הפרכתה כביכול.
אין נגזר מהטענה - ששר משפטים, שמחריש נוכח כך שממשלתו מגרשת פליטי רצח עם אל עבר מקום שבו הם צפויים להירצח באכזריות, הוא חשוך, נפשע ומתועב - שכל מי שאינו מוחה על עוול, הוא חשוך, נפשע ומתועב.
ברור, שקשה למשפטנים להבין, שדני פרידמן הוא פושע בשל חלקו כשר משפטים ששותק בגירוש פליטי שואת דארפור. הוא הלוא בשר מבשרה של הקהילה המשפטית, משכיל מאוד, מסור לחבריו, ואני משער, שגם איש רעים נחמד להתרועע. אך הקושי הזה אינו סותר את הטענה שהוא פושע.
יחד עם זאת, הנקודה המרכזית בתגובתי היתה שהיה שגוי לומר שפרידמן התגלה במערומיו האינטלקטואלים.

3/9/07 07:30  
Blogger אלון25 כתב/ה:

לאורי וייס - לא התייחסת לתגובתי הראשונה לדבריך, בכל זאת אבחר לאתגר אותך עוד

ראשית, לא ברור לי מדוע נטפלת דווקא לשר המשפטים לעניין פליטי דרפור?
אם כבר, המשרד הממשלתי המתאים להפניית חצים אליו הוא דווקא משרד הפנים, האחראי על אשרות השהייה ומדיניות ההגירה בישראל.

שנית, בחירתך במונח "מגרשת" היא בחירה מוטעה הנובעת מבורות במקרה הטוב או דמגוגיה במקרה הרע.
הפליטים לא מגורשים כי מעולם לא אומצו לחיק המדינה ולא זכו למעמד קבע. להיפך, הכנסתם למדינה נבעה מתוך חריג הומניטרי שכלל אינו מובן מאליו בעולם, האם אתה חושב שכל מדינה הייתה מכניסה אליה פליטים אלה, ואף ליום??
הממשלה אינה "מגרשת" פליטים אלה אלא לא מאריכה את אשרת שהייתם לכל היותר, עניין לגיטימי שנעשה במקרים לא פחות קשים מאלה של הפליטים לאור שיקולי מדיניות כאלה או אחרים.

שלישית, לא הסברת או הוכחת מדוע מערכת השיקולים תומכת דווקא במתן אשרות שהייה לפליטים אלה ולא לגירושם. אין זה כלל מובן מאליו כי מדינת ישראל אחראית כלפי נדכאי העולם.
ישנו מחיר שיש לשלם תמורת אימוצם לחיק המדינה.
האם לא ראוי לדעתך להפנות משאבים אלה לטובת ניצולי השואה/סל התרופות/חוק זכויות הדיור הציבורי וכו'?
האם אין ישראל חייבת לדאוג קודם לעניי ביתה?

3/9/07 10:41  
Anonymous איל כתב/ה:

לאורי היקר
ראשית, הראשון שהשתמש במונח "דיאלקטיקה" כשיטת טיעון להפרכת דעת היריב באמצעות הצגת עמדותיו כגוררות מסקנות בלתי מתקבלות על הדעת, אינו שופנהאואר אלא זנון מאליאה, באמצעות מה שידוע בתור "הפרוכסים של זנון".
בנוסף לכך, נדמה לי שהחלפת את שופנהאואר בקאנט. בפילוסופיה החדשה, קאנט (שקדם לשפונהאואר) הוא הפילוסוף שהשתמש במונח "דיאלקטיקה" כתחום מחשבה הגורר טעויות היסק עקב שימוש פסול, לדעתו, במושגי התבונה המחליפה את הגזירה הפורמאלית הדדוקטיבית בגזירת היקשים.
אם כבר בשופנהאואר עסקינן, הרי שאני מוצא דמיון מסוים בין תמונת העולם שלו לבין תגובתך בפוסט הזה. שופנהאואר ראה את העולם כמלא באכזריות, עוולות, דיכוי בקיצור עולם זוועתי ומתועב. לדעתו, עולמינו כפי שהוא, עדיף היה שלא יתקיים כלל.
אינני יודע, אם היית מרחיק לכת לתמונת העולם של שופנהאואר, אלא שתמונת עולם זו משתלבת היטב עם שחרור הניצרה הלשונית, באשר לשמות-התואר: מתועב, נפשע וכו'.

שנית, באשר לשימוש בסגנון האמור, אני רואה את דרכו של ההומניזם באופן טיפה שונה. זו תורה,ש- "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי, ג, יז).
ההומניזם שאני מחזיק בו, כולל בתוכו יחס הומאני כלפי בני-אדם שאינם הומניסטיים (ויודגש: בני-אדם לא הומניסטיים, בניגוד להשקפות בלתי הומניסטיות). ההומניזם המכבד כל אדם באשר הוא, במידה רבה מנתק בין שאלת "ערך האדם" לבין שאלת "מידת מוסריותו של האדם". לכן, נקיטה בלשון פוגענית מחייבת הצדקה מעבר להצבעה על עצם אי-מוסריות עמדת היריב. היא מחייבת הצדקה באשר לפגיעה האישית ביריב באמצעים רטוריים.
ההבחנה בין צידוק להפטר, מוכרת למשפטנים מתחום ההגנות במשפט הפלילי. אולם, הבחנה זו קיימת גם בתורת המוסר באשר להבדל בין עצם אי-ההצדקה, לבין שאלות אחריותו של הפועל (Agent) לעמדתו ולמעשיו. האידיאולוגיה בה מחזיקים בני-אדם נובעת במידה רבה מתהליך הסוציאליזציה שעברו, מהאופן בו עוצבה אישיותם בתקופת הילדות,ומגורמים נוספים המטילים ספק בייחוס אחריות ל- "בחירות האידיאולוגיות" שלהם. סוגייה זו קשורה לשאלה הכללית של חופש הרצון ובעיקר דטרמניזם פסיכולוגי, אולם קשה להתעלם מהעובדה שמתי מעט של בני-אדם באמת בוחרים את השקפותיהם. אנחנו גדלים בתרבות המשתמשת בטכניקות של עיצוב האישיות, ובשימוש בגורמי לחץ של סנקציות חברתיות על מנת להבנות אותנו לתוך קונצנזוס. קונצנזוס כולל: השקפה אנטי-אונירסאלית לפיו קודם כל יש לדאוג לאינטרס הלאומי ושעניי עירך קודמים. ודאי שבמצב זה, אין פלא שבני אדם רבים מחזיקים בעמדות שאינן מתיישבות עם ההומניזם האוניברסאלי. אבל גם אם אנו חולקים עליהם, עלינו לחשוב האם יש לייחס להם אחריות כה כבדה, עד כדי הצדקת תיאורם כנפשעים ומתועבים. עד כמה באמת הם בחרו בחירה חופשית, ושקלו ברצינות את טיעוני הנגד של עמדתם? עד כמה הייתה מסוגלות לעשות זאת? אני מוצא לנכון להדגיש, שעמדה זו אינה שוללת א-פריורי את המשפט הפלילי הבינ"ל, והעמדה לדין של מנהיגים. אולם ההצדקה לכך , לטעמי, אינה נובעת מייחוס אחריות מוסרית, אלא מהרתעה, וגם זאת בכפוף לאזהרה הוגנת, לאפקטיביות ולהלימה עונשית עם ההפטר הנובע מאחריות מופחתת.

בנוסף לשיקול ההצדקתי, קיים גם
שיקול פרגמטי. אם יש לנו איזה שהוא סיכוי לשכנע לא-הומניסט שיהפוך להומניסט (ונודה על האמת, סיכוי זה אינו גבוה בכל מקרה בטווח הקצר, שינויים אלה נמשכים לאורך דורות) הרי שברגע שאנו נוקטים בלשון הנתפסת על ידי הנמען כמתלהמת, הוא יאטום את אוזניו וינעל את ליבו . כאן עולה שאלה של מוסר של תוצאות לעומת מוסר של עקרונות: אם אנו מעוניינים לפחות בניסיון של הקשבה, האם לפחות לא ראוי להתגמש לשונית-סגנונית, על מנת שבן שיחנו לפחות יקשיב לדברינו, ולא להטיח בפניו את ה- "אמת הערכית הצרופה" (אם בכלל זו אמת) היות וזהו עניין של עיקרון. נסיגה של סגנון אינה מחייבת נסיגה של תוכן. ניתן להציג את העמדה ואת המסקנה שאנו מבקשים להסיק, בטכניקות רטוריות פחות קונטרוברסאליות. בל נשכח, שאם אנו מעוניינים בשינוי ושכנוע אז גם הסגנון קובע.
למען הסר ספק, אני אינני האנונימי שהגיב לך בתגובה הקצרה באשר ללוגיקה של טיעונך.

3/9/07 12:26  
Anonymous אורי וייס כתב/ה:

אייל היקר,
(אם כי, אני איני יודע, באיזה אייל מדובר)

יש בינינו מחלוקות כרימון, אם כי גם הסכמות, ואשיב לך ראשון ראשון ואחרון אחרון:
1א. בניגוד לטענתך לא החלפתי בין שופנהאואר לקאנט או למאן דהוא אחר. הביטוי דיאלקטיקה סובל מובנים שונים (למשל, זה הנקוט בידי מרקס שונה לחלוטין מזה הנקוט בידי שופנהאואר). כדי להבהיר את המובן הספציפי שאני נוקט בו, אמרתי, שאני מתכוון לזה של שופנאהואר. הוא כתב: "מדע הדיאלקטיקה בא לערוך בטבלה טקטיקות לא הוגנות ולנתחן" (38 דרכים לנצח בוויכוח, שופנהאואר, כנרת עמוד 38).
לכן, גם בניגוד לטענתך, לא התכוונתי לטכניקה של "הפרכת דעת היריב באמצעות הצגת עמדותיו כגוררות מסקנות בלתי מתקבלות על הדעת", אלא, כפי שציינתי, לטכניקה של הגזמת טענת היריב (קרי עיוותה), ורק לאחר מכן הצגת עמדותיו כגוררות הכרעות בלתי מתקבלות על הדעת, וזה הבדל אדיר. למשל, אם מישהו יטען, שצריך לציית לכל חוק, ניתן להפריך את טענתו בקלות, אם יוסכם, שאין לציית לחוקים נאצים. זוהי אכן הפרכה שאינה מקדימה הגזמה, ולכן היא גם מוצלחת. (זו הטכניקה שאתה מדבר עליה). ברם, אם מישהו יטען, שצריך לציית לחוק, שאוסר לחצות את הכביש ברמזור אדום, לא תהא זו דרך טובה להפריך את דעתו באמצעות טענה, שעל פי מה שהוא אומר, צריך לציית גם לחוקים הנאצים (זו הטכניקה הרטורית שאני מדבר עליה, שמקדימה הגזמה להפרכה). למיטב הבנתי, זה גם ההבדל בין הטכניקה שציינתי לבין זו הנקוטה בפרדוקס של זנון.
אגב אורחא, בכלל, כשאני בא להבהיר את כוונתי בנוקטי במושג מסויים ואני אומר שאני אוחז בפשרו של המושג על פי X, אין חשיבות לשאלה אם X היה הראשון.

1ב. באמת נשגב מבינתי, כיצד הגעת למסקנה, שאני אוחז בהשקפת העולם של שופנהאואר לגבי העולם ולגבי טבע האדם. בדחילו ובחרימו, עצם כך שאני לומד משופנהאואר ניתוח של טענות רטוריות, אינו רומז אפילו לכך שאני אוחז בדעותיו בתחומים אחרים, אלא רק יוצר קונוטציה מתעתעת בתבונה. דווקא הגינוי החריף, שאני מגנה אדם ששולח פליטי שואה אל מותם, מלמדת, שאיני חושב שזהו מעשה תדיר בעולם, שהוא מרושע עד יסוד.
2.א אין בינינו מחלוקת על כך שיש להעניק יחס הומני גם לבני אדם בלתי הומניסטים. אני תומך בהענקת יחס הומני גם להיטלר ולסדאם חוסיין. גם הם, למשל, היו זכאים למשפט צדק. גם עליהם חל הכתוב: "ולא יומת הרוצח, עד עומדו לפני העדה למשפט". אך אין הדבר מוביל להכרעות שאתה טוען להן.
קרי, כאשר מדובר בשר משפטים, אני סבור שיש לומר את האמת באופן ענייני, גם אם אותה אמת היא פוגענית. דני פרידמן הוא אכן פושע, לדעתי. הוא אינו סתם אדם שמחזיק בגישה בלתי הומניסטית או "לא בסדר", אלא אדם שאחראי לגירושם של פליטי שואה אל מותם, ולהיותו פושע יש גם נפקא מינה, ואין מדובר רק בחילופי נוסח בעלמא. אתה מציע לי ללכת בשיטת משלי: "דרכיה דרכי נועם". אנא, חוש לדברי משלי על השלטון: "ארי נוהם ודב שוקק, מושל רשע על עם דל". הדברים הללו כבר עושים דה-הומניזציה לאותם שליטים רשעים על עם דל. אנא, עיין גם בספר ישעיהו פרק א', וראה את הגינויים החריפים והעולבניים שהתנ"ך מטיח בשלטון: "איכה הייתה לזונה קרייה נאמנה", "קציני סדום", "שרייך סוררים וחברי גנבים".

2ב. ראשית, איני מסכים עם טענתך שגם אם נניח הפטר בתנאים שציינת, שדני פרידמן יוכל לזכות בו במלואו. אני אמנם חושב שבתרבות הציונות פושה רקב מוסרי, אך אינני אנטי ציוני כמותך. אינני חושב, שהתרבות הזאת לופתת תודעתו של פרופסור למשפטים, עד שיימנע ממנו להבין, שלגרש פליטי שואה אל מותם הוא דבר איום ונורא. איני חושב בכלל, שיש קונצנזוס בישראל על משלוח פליטי שואת דרפור למצרים. צא וראה ביטויי התנגדות שהדבר מעורר אפילו בטוק-בקים. על סמך מה קבעת, שהתרבות הישראלית מובילה אדם להיות שותף כשר משפטים לכך, מבלי יכולת להשתחרר מאמונה זו? אני לתומי דווקא חשבתי (ואפשר מאוד שטעיתי), שאדם שגדל בישראל, תהא לו רגישות גדולה יותר אל פליטי שואה מאשר אדם שגדל במדינה אחרת. על כל פנים, דני פרידמן הוא פרופסור למשפטים, ולא ילד בן 18, שנגרר אחר הקולגות שלו.
שנית, דווקא מקובל לחשוב (ואולי בטעות) שגישה הומניסטית מכירה באחריות האדם למעשיו. כך, למשל סארט ב"אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" דווקא רואה בהנחת יכולת הבחירה ובייחוס אחריות לאדם על מעשיו כביטוי של הומניזם (איני יודע, אם הוא צדק) וראה גם את כתיבת פוקו על המשפט הפלילי. קדם לכך התנ"ך בסיפור גן העדן, שם לא נתקבלה טענתו של האדם: "האישה אשר נתת עימדי פיתתני".
3. מטרתי בדבריי היא לחשוף את האמת ולהפריך את השקר, ולא לנצח בוויכוח או לשכנע. כנראה, לו הייתי ניצב מול דני פרידמן, והייתי סבור, שאני יכול לשכנע אותו ולמנוע את גירוש הפליטים, הייתי בוחר באסטרטגיה אחרת כדי להגן על הפליטים. בבמה זו, איני מוצא צידוק מינימלי לסטות מהכלל המוצק שלי לומר את האמת (והנטל לשכנועי בכך הוא קשה מאוד. דווקא אמונים עלי דברי התלמוד המורים "לשנות מפני דרכי שלום", אך דברים אמורים בשאלות כגון שאדם נדרש לחוות דעתו על כלה, ואז עליו לומר: "הכלה נאה וחסודה" או בענייני פוריא אושפיזא ומסכתא, אך אין הדברים יפים כאשר אני מביע את דעתי על משפט או על שר המשפטים. אגב, גם המשפט האמריקאי בהלכת הניו-יורק טיימס הכיר בלגיטימיות של ביטויים – שאפילו עולים כדי לשון הרע בהיאמרם על אנשים רגילים – כאשר הם נאמרים על אנשי שלטון).
ושוב, ההבדל בין לומר שפרידמן "לא בסדר" לבין לומר שהוא פושע, איננו רק מה שמקובל לפטור כ"סמנטי", אלא הבדל עקרוני. אני תומך בהעמדתו לדין (ואם לא בישראל, אז בעולם) של דני פרידמן בגין פשעיו נגד פליטי שואת דארפור, ולא אכחד זאת.

אכן, יש בינינו, ולא רק בינינו, מחלוקת על דרך הביקורת הראויה בקרב משפטנים. אני חושב, שהביקורת צריכה לחשוף את האמת, ובכך חשיבותה. לעומת זאת, על פי מה שפורסם בהארץ, הפרופסורים למשפטים שחתמו על העצומה בעד פרידמן כתבו, שחשיבות הביקורת היא בשמירת בית המשפט כמוסד חברתי שמגן על... בתי הספר למשפטים אכן עדיין מגלים זהירות רבה מדי בביקורתם את מערכת המשפט. רובם עדיין אינם דוחים את עצם קריאתו של אהרון ברק להם: "תבקרו, אבל אל תפגעו בלגיטימיות של המערכת". אני חושב, שהמבקר צריך לומר את מה שהוא רואה כאמת, וזאת באופן בלתי תלוי בשאלה, אם הדבר יפגע בלגיטימיות של מערכת המשפט ובאופן בלתי תלוי במיני שיקולי פרגמטיה ופרקמטיא אחרים.

7/9/07 15:56  
Anonymous אורי וייס כתב/ה:

תיקון טעות: התכוונתי לפרופסורים שחתמו על העצומה נגד פרידמן, ולא בעדו

7/9/07 16:14  
Anonymous איל כתב/ה:

אורי שבת שלום
תודה על תגובתך מאירת העיניים.
אינני מכיר את דיונו של שופנהואר בדיאלקטיקה ותודה שהשכלת אותי בעניין זה.
כאשר התייחסתי לדיאלקטיקה כשיטת הצגת דעת היריב כבלתי קבילה, הרי שאחת הדרכים לכך היא כמובן דרך ההגזמה.
לא חשבתי שאתה אוחז בעמדתו של שופנהואר באשר לטבע העולם או האדם. ניסיתי להצביע על כך, שמתבקשת מעמדה שופנהארית על העולם לפיה העולם הוא מתועב, עמדות ספציפיות כלפי בני-אדם מתועבים. ולכן, ייתכן והוא היה מגיע למסקנתך. אבל גם אם כך הוא, מכאן לא נובע ששניכם יוצאים מאותן הנחות יסוד.

באשר לפליטי דארפור: אני מצדד בעמדתך לגופה של סוגייה, שעל ישראל לקלוט לפחות חלק מהפליטים.אני גם סבור, שהעובדה שישראל היא מדינת היהודים שהיו קורבנות השואה, היא מרכיב משמעותי בטיעון מדוע לעשות זאת. השאלה היא האם, ראוי לכנות את שר המשפטים כפושע ונתעב אם עמדתו שונה?
באשר לטיעון ההפטר: אתה טוען שאין זה נכון שיש קונצנזוס למשלוח פליטי דארפור למצרים. ובכן: ראשית, מרכיב הקונצנזוס לא היה מרכיב הכרחי בטיעון שלי, אלא הדגמה לתהליך סוציאליזציה שבו מעוצבת האישיות ומובנית מציאות. גם בהיעדר קונצנזוס, אדם מובנה למערכת אישיותית וערכית, הגורמת לו לחשוב שחלק מאמונותיו (לא כולם) הן מובנות מאליהם, והוא מחזיק בהן ללא ביקורת, או מתוך ביקורת אבל תוך שימוש במנגנוני רציונאליזציה והונאה עצמית. במובן זה, אני בספק עד כמה קיימת בחירה חופשית לאדם להחזיק באידיאולוגיה ובאמונות יסוד על עולם ואדם. אמנם מצופה מפרופסור באקדמיה שיפתח גישה ביקורתית ויבחן באופן ביקורתי גם אמונות יסוד. אולם, אידיאל לחוד ומציאות לחוד. ייתכן וקיים מחיר נפשי כבד מדי, או מנגנון קוגניטיבי המקבע גם אקדמאיים (אולי בייחוד אם אינם פילוסופיים), ובתחומים שאינם תחום עיסוקם האקדמי.
שנית, הקונצנזוס הוא באשר לנורמה "עניי עירך קודמים". אולם, למרות שנורמה זו היא קונצנוס אין קונצנזוס באשר לאופן מימושה. נדמה לי, שגם המצדדים בקליטתם של פליטי דארפור, מחזיקים בהיבטים ציבוריים אחרים ובסיטואציות אחרות, בנורמה זו. אולם, עבור מי שסובר שנורמת "עניי עירך" גוררת העדפה של הפניית משאבים לסל התרופות ולניצולי שואה (ראה תגובתו של אלון, לעיל) זהו המובן מאליו שלו, הנובע מנורמה קונצנזואלית. היות והוא רואה במסקנה זו נגזרת של מה שלדעתו הוא מובן מאליו וקונצנזואלי, הרי שתהליך ההיסק שלו נובע ממניע רגשי חזק כחלק מהבניית המציאות הבסיסית שלו.
שלישית, אני משוכנע שמוכרים לך הטיעונים הפילוסופיים לטובת דטרמניזם. בראש וראשונה דטרמניזם פסיכולוגי, בדבר השפעות החינוך ועיצוב האישיות בילדות (ילדי חרדים הם חרדים, ילדי מתנחלים מחזיקים לרוב בעמדות הוריהם וכו'). אילו לא היינו באמת מאמינים בכך, לא היינו משקיעים ושמים יהבנו על החינוך, במטרה לעצב את ילדינו כרצונינו. כנראה שטבע האדם הוא כזה, שהוא מתקשה לבחון אמונות בסיסיות מחדש בגיל מבוגר. הינו רוצים להאמין שאצל אקדמאים זה שונה. אבל אני בספק.
גם לא נקבל את הטיעון הדטרמניסטי (בגרסה כלשהי) לפחות נדמה לי שקשה מאוד להפריך אותו כעפרא דארעא. לפחות קיים ספק בדבר חופש הרצון. לכן, בתחום המשפט הפלילי, אנו אנוסים להטיל אחריות פלילית על מנת להגן על קורבנות. אולם, גם אחריות פלילית, כפופה לעקרונות כמו אזהרה הוגנת (אין נורמה פלילית במשפט הישראלי האוסרת על שליחת הפליטים), ובאשר לנורמה בינ"ל כאן אינני בקיא ואשמח אם תאיר את עיני. גם אם קיימת נורמה כזו, לא נראה לי שהיא פומבית דיה על מנת ליידע את שרי הממשלה, שישראל מוגבלת בריבונותה וחובה עליה לקלוט את הפליטים. כמו כן, יעילות ההרתעה חלשה בנושא זה. ראשית, טיעון ההרתעה חלש באופן כללי. שנית, הוא חלש במיוחד במשפט הבינ"ל שהאפקטיביות שלו במיוחד בסוגייה של אי-קליטת פליטים (ושוב, אם בכלל קיימת נורמה כזו) היא חלשה במיוחד. חולשת ההרתעה והאפקטיביות, גורמים לכך ששרי הממשלה אינם מודעים לכך שבכך שאינם קולטים את הפליטים, הם מבצעים פשע ועלולים לעמוד לדין. לכן הם תמי-לב מבחינה פלילית, ועקרון החוקיות, נדמה לי, שולל העמדתם לדין. הטיעונים לטובת דטרמניזם, מחזקים את העוול הנורא שייעשה להם אם יועמדו לדין, היות ופעלו לפי הכרח טבעם.
מכאן שאינני סבור שנכון לכנות את שר המשפטים כפושע לא מבחינה משפטית-פורמאלית ולא בשיח הציבורי. אם כי בהחלט ניתן למתוח עליו ביקורת מוסרית, תוך שימוש בהיבט המוסרי של השואה.
אגב, בהנחה שאם כל אדם יתרום שקל לטובת עניי העולם השלישי, יינצלו רבים ממוות ברעב, ובהינתן שאיננו עושים זאת, האם יש להגדיר את הנמנעים מלתרום כפושעים? האם חברי הממשלה שלא משתמשת בתקציבה למימון הצלת רעבים בעולם, היא פושעת? נניח שבכוחה של ישראל להתערב במלחמה כלשהי הפורצת בעולם, ולהפסיקה ובכך למנוע אלפי הרוגים. האם אי-התערבות, היא בבחינת פשע? האם כל חברי ממשלת בן גוריון שפתחו במבצע סיני (מלחמת ברירה- מלחמה בלתי צודקת גם לפי גישתו המחמירה של אסא כשר) הם פושעים?
אני מכיר את הטענה של סארטר שהבחירה החופשית גוררת הומניזם. אני סבור שההיפך הוא הנכון: הרעיון של בחירה חופשית גוררת הטלת אחריות מוסרית גבוהה על האדם על בחירתו ברע. מסקנה זו גוררת הצדקה לענישה דרקונית, היות והוא יכול היה להימנע מהרע ובחר ברע. ארה"ב מובילה את העולם המערבי (ובהוצאות להורג את העולם כולו) בחומרת הענישה הפלילית. זאת, בשל אמונתם הפשטנית בטוב וברע ובחופש הבחירה. הרעיון שחופש הבחירה מוגבל, מאפשר לנו לגלות הבנה, מחילה וחמלה כלפי אדם גם אם פשע, שלא מתוך גישה צדקנית אלא מתוך הבנה לחולשתו האנושית.
מניין הגעת למסקנה שאני אנטי ציוני? כאשר אני משווה את עמדותי להגדת הציונות, כפי שאני מבין אותה, נדמה לי שאני מחזיק בהשקפה ציונית. בכל אופן, אין בתגובתי דבר-מה שסתר זאת, אבל אשמח אם תפנה את תשומת לבי לדברים שגרמו לך להסיק זאת.
לשאלתך: שמי המלא איל (עם י' אחת בלבד) גרונר.

8/9/07 05:13  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>