תג

יום שבת, דצמבר 23

עשור לעדאלה: הערכת ביניים ומילים לעתיד

ד"ר אילן סבן

[להלן רוב רובו של מאמר קצר שפורסם בירחון האלקטרוני של עדאלה. המאמר מעבד דברים שנאמרו בכנס שנערך בפקולטה בנובמבר 2006, לרגל "עשור לעדאלה", והוא מופיע בצד דברים שנאמרו על ידי פרופ' רמזי סלימאן.]

ארגון עדאלה עשה משהו שמעטים עושים. הוא שינה דפוס של התנהלות בתוך הציבוריות הישראלית.
הוא ביטא טרנספורמציה. לא עוד קהילת מיעוט שמקבלת עזרה משוחרי טובתה בקהילה האחרת, אלא הופעתה של קהילת מיעוט שנושאת את עצמה, מבטאת בקולה שלה את מאווייה, מגלה את כשרונותיה – והנה כשרונות אלה גדולים עד מאוד. קולות רהוטים, דוברי עברית טובה כשלנו היהודים, דוברי אנגלית (תכופות טובה משלנו) ודוברי ערבית שאיננה לנו. אך מעבר לקול הרהוט והאסרטיבי הופיעה כאן מחשבה צלולה, מסודרת, ותכופות מאוד משכנעת.
[...] ישראל, ובמיוחד קהילת הרוב בתוכה, חוותה בקיץ הזה את שברונו של מצב הדברים שאליו התרגלה מאז 1967, או לפחות מאז הסכם השלום עם מצרים. זהו מצב דברים של הגמוניה: יכולת ניהול חד-צדדית של מערכת היחסים בינה לבין יריביה. והנה עתה – יותר מבכל רגע בעבר הקרוב – היא גילתה, ובאופן קשה, גם את נחישותם ואת כוחם של אויביה, גם את מגבלות הכוח שלה, מגבלות הטכנולוגיה שלה, אולי מגבלות התרבות הקונקרטית שלה – ואולי היא חוזה עתה בתוֹם ההגמוניה שלה. קשה לדעת כיצד ישראל תגיב, וזה גם לא הנושא שלנו בכנס הזה. הנקודה שחשוב לי להפנות את תשומת הלב אליה היא בו-זמנית קרובה ושונה.
בזעיר אנפין, ארגון עדאלה מסמן אף הוא סוג של שחיקה של ההגמוניה ביחסי יהודים-ערבים בתוך ישראל. ואולם ההבדל החשוב, שאליו ארצה להתייחס, בין מלחמת לבנון לבין ההתרחשות הזו, נעוץ בכך שה-setting של שחיקת ההגמוניה הזו הוא בין שותפים לאותה חברה, שותפים לאותה "אזרחות". וחשוב מכך – יש כאן בחירה אסטרטגית באמצעים דמוקרטיים להשגת שינוי במצב הדברים. במילים אחרות, ארגון עדאלה וגישתו סוללים נתיב שהוא בו-זמנית דרך לשחיקת הצדדים הבלתי הוגנים של המציאות הישראלית, ודרך שמתרחקת בקפדנות גדולה מכל גילוי של אלימות או אהדה לאלימות.
יש משהו בלתי נסבל לבני אדם, כאשר הם תלויים ברצונו הטוב של אחר, אחר שרצון טוב אינו המאפיין הדומיננטי או העקבי שלו. הקושי שבני אדם חשים בסיטואציה כזו הוא ההשתקפות הפסיכולוגית של האימפרטיב הקטגורי של קאנט. בני אדם חשים מושפלים ותכופות מבוהלים כאשר הם כלי-משחק, אמצעי, בשירות תכליותיו ותחשיב-תועלתו של אחר. וזה אכן מבורך מאוד, כאשר בני אדם מוצאים דרך להיחלץ מהיחסים ההייררכיים הלא-ראויים הללו בנתיב שאינו כרוך בשפיכות-דמים. ואכן מקצת פערי העוצמה, ולא מעט מתחושת ההשפלה הנלווית לחולשה ולתלות בקהילת הרוב היהודית, התפוגגו בקרב המיעוט הערבי כאשר עדאלה נכנס לתמונה. ראשית, הארגון היה לסוג מובהק של role model מלהיב, מעורר גאווה מוצדקת. שנית, הוא קיבל על עצמו תפקיד של תיאום וארגון של הכוחות האחרים בקרב המיעוט והשפיע על כיוון הדרך שלו במישור החברתי והפוליטי ולא רק המשפטי. שלישית, המטאפורה שעולה בראשי היא של מתאבק ג'ודו המצליח להשתמש בכוחו ובמשקלו של היריב לצרכיו. עדאלה הצליח להפיק כוח ממשי לקהילת המיעוט מתוך מערכת הדינים שקהילת הרוב בישראל גיבשה לצרכיה שלה, המהותיים והרטוריים. בתמצית, עדאלה עזר לגבש את המיעוט כנושא כוח לא-זניח אל מול המדינה.
[...] ואולם לא רק מחמאות – מוצדקות ככל שיהיו – באנו לשמוע ולהשמיע. ניצבים בפניכם אנשים ששותפים לפחות בשניים. זכויות אדם חשובות להם עד מאוד, והם מודאגים ביחס "למצב הישראלי". השאלה שלהלן תהיה לכן חלק חשוב מהניתוח שלנו. כיצד צריך ארגון עדאלה לפעול, כיצד צריך לפעול המיעוט הערבי-הפלסטיני, כיצד צריכה לפעול החברה הישראלית, לנוכח השמים המתקדרים מעלינו, מעל כולנו?
את תרומתי לדיון בשאלה הזו אבקש להשמיע באמצעות שתי נקודות.

1. הצורך של עדאלה להיות ארגון קונסנסואלי (בתוך קהילתו) הוא צורך טבעי, אך יש לו חסרונות לא קטנים. האם אין דרך טובה יותר להתמודד עם המתח המופיע כאן? קונקרטית, אני מבקש להעלות כשאלה את הסוגיה הבאה: מדוע עדאלה אינו פועל (ולחלופין, מדוע הוא אינו משמיע לפחות את קולו המוסרי) בשאלות שעניינן חולשותיה של הקהילה שממנה יוצא הארגון? אני חושב בעיקר על מעמדן של נשים בתוכה; המעמד של הומוסקסואלים ולסביות; בעיות עדתיות של ממש; כוחה המופרז של החמולתיות.
ארגון זכויות אדם אינו יכול לשתוק ביחס לסוגיות הללו. למשל, קשה לי גם עם הכרעתכם, חסן, להתנגד לתיקון ביחס לבתי המשפט לענייני משפחה (תיקון שאיפשר לנשים ערביות לפנות, בחלק מדיני המשפחה, לבתי המשפט האזרחיים ולא רק לבתי הדין השרעיים).
יותר מכך, גם כארגון שינוי חברתי אני רואה בעייתיות עם הפאסיביות היחסית שלכם בסוגיות הללו. אני מתחבר כאן לטענות של אסעד ע'אנם, וגם למסקנות שלי מהתבוננות בחברה אחרת – החברה הקנדית. הטרנספורמציה הממשית של החברה הקנדית התחוללה כאשר התרחשה טרנספורמציה של ממש בקרב דוברי הצרפתית בקבק/קוויבק. "המהפכה השקטה" של שנות ה-60. זו טרנספורמציה של מודרניזציה, חילון. אני יודע, כמו אחרים, שהגורמים שאיפשרו את הטרנספורמציה הזו שם חסרים בחלקם כאן, בנסיבותיו של המיעוט בישראל, אך זה לא מלמד אותי, שמודרניזציה וקידום זכויות האדם בתוך הקהילה פנימה אינם כיוון הדברים הראוי. נהפוך הוא.

2. וכאן אני מגיע לנקודה העיקרית שאני רוצה להשמיע: החיפוש אחר נתיבים שהם בעלי כוח להנביע שינוי לטובה ביחסי יהודים-ערבים בתוך ישראל.
לעדאלה יש שניים ואולי שלושה מישורי השפעה עיקריים. מישור משפטי, מישור פוליטי ומישור תרבותי. במישור המשפטי יש לעדאלה פונקציה שקשה להפריז בחשיבותה – פונקציה מגשרת. שהרי עיקר פעילותו הוא במשפט הישראלי, והמשפט הישראלי נטוע בתוך הפרדיגמה של המדינה היהודית והדמוקרטית, ולכן מקצועיותו של עדאלה, יחד עם הסיוע המהותי של בית המשפט העליון, מצליחים (מדי פעם) לדחוק את הכתלים של הפרדיגמה הזו. הם מצליחים לעשות את המדינה היהודית והדמוקרטית ליותר מאירת פנים למיעוט, יותר נדיבה לעתים. בניסוח אחר, עדאלה בפעילותו מצליח לשמר אופציית ביניים, כזו העוברת בין הקוטב של ישראל כמדינה אתנוצנטרית, מפלה, חסרת תקווה, לבין התקווה הגדולה של המיעוט, התקווה למדינה הדו-לאומית, שהיא אפשרות מבהילה, ממש טאבּוּ מבחינת קהילת הרוב היהודית.
חשבו על פסקי דין כמו אזורי עדיפות לאומית; כמו פסק דין טיבי ובשארה (פסילת הפסילות של ועדת הבחירות המרכזית); פסק דין בשארה בעניין החסינות המהותית השמורה להתבטאויות של חבר-כנסת; פסק דין בכּרי (בעניין הסרט ג'נין-ג'נין, שהבמאי שלו, מוחמד בכרי, יוצג על ידי עו"ד אביגדור פלדמן); חשבו על פסק דין עדאלה והאגודה לזכויות האזרח נגד הערים המעורבות (בנושא השילוט בערבית); חשבו על דו"ח ועדת אור; חשבו על פסק הדין בעניין קצין המשטרה בנצי סאו. בכל פסקי הדין האלה ועוד, יש יותר מאשר מילים פייסניות והצהרות. הם מבטאים מדינה שערכים דמוקרטיים הם בעלי ממשות בשבילה, והיא מוכנה לשלם לפחות חלק ממחירם.
הקושי הגדול הוא שפסקי הדין הללו אינם התמונה כולה. עדאלה נכשל לא מעט פעמים בבג"ץ. תכופות הארגון לא זכה בסעד משנה מציאות. לעתים הוא נכשל כישלון חרוץ אף יותר. אזכיר את הדוגמה הקשה והמבהילה מכולם – חוק האזרחות והכניסה לישראל, שאוסר על איחוד משפחות של אזרחי ישראל עם בני זוג פלסטינים (בגילאים מסוימים). חוק זה נותר על כנו, בגושפנקא של שישה שופטים נגד חמישה.
אז איזו ישראל מתבוננת בנו מבעד לעננים הקודרים שמעלינו, ומה יקרה כשהמצב מול הפלסטינים יחמיר עוד? האם זו ישראל של חוק האזרחות והכניסה לישראל או שמא ישראל של רוח ועדת אור? ומה נותר מהרוח הזו שלוש שנים לאחר השמעתה?
אני מציע לעדאלה ולמיעוט בכללותו, כמו שאני מציע לעצמי ולאחרים, לא להתייאש. ראשית, לא אבדה התקווה לשינוי. חברות אנושיות מתנהגות תכופות בדרך דיאלקטית, ודומני כי בישראל יש עדיין כוח החלמה. שנית, אין לנו הפריבילגיה של איבוד תקווה וגלישה לפאסיביות או להמתנה למושיע זר. אין הרבה מושיעים בתור. לא נראה שמישהו יכול להציל אותנו מעצמנו – לבד מאנו עצמנו.
מה עצתי לעדאלה, למיעוט ולחברה הישראלית בכללותה? זו עצה המכוונת עתה לפונקציה הפוליטית של עדאלה. הצעה למי שהוא חלק חשוב באליטה האינטלקטואלית של המיעוט, שמייעץ למנהיגות הפוליטית הערבית ויש לו סיג ושיח גם עם ההנהגה הפלסטינית, עם מרואן ברגותי בכלא ועם אחרים.
אתם לא רק פלסטינים בלאומיותכם וישראלים באזרחותכם. ואתם לא רק ארגון לשינוי חברתי וארגון לזכויות אדם. אתם (ללא פואטיקה מזויפת) אנשים שהומניזם בוער בעצמותיהם, כפי שהוא בוער בעצמות של הומניסטים אחרים. אנו יכולים על כן לדבר יחד בשם מטרה שקשה לראות חשובה ממנה – הפסקת קורבן האדם שאנחנו מקריבים למוֹלך, המולך של הפחדים המופרזים שלנו, של שאיפתנו לביטחון מוחלט או לצדק מוחלט. מה נובע מכאן, לדעתי?

א. לקח לי זמן להבין, אך הבנתי והפנמתי, שלבקש דווקא מהמיעוט הערבי-הפלסטיני שיהיה אוונגרד לפשרות כואבות בין העם הפלסטיני לבין הישראלים-היהודים, זה בעייתי מאוד. קשה לבקש ממי שלא נעקרו מאדמתם ולא נהפכו לפליטים, אלה שמואשמים באנוכיות, ברכרוכיות, בהיצמדות ל"סיר הבשר" – שהם, דווקא הם, יובילו מהלך של ויתור על מימוש זכות השיבה לישראל פנימה. זו בקשה קשה מאוד. אבל בכל זאת אשוב אליה מייד.
ב. גם הבנתי ואני מקבל כמוצדק, שהמעט שיכולים האזרחים הערבים לעשות זה לצעוק את צעקת עמם, לחוש סולידריות עזה עמו.
אני מבין גם שאחד הביטויים המובהקים לסולידריות הזו הוא האי-נכונות להשתתף בשירות צבאי ובשירות אזרחי כאחד. "העסקה" שחלקים בחברה הישראלית-היהודית מוכנים להציע למיעוט היא מהסוג של "ותרו על הסולידריות שלכם עם עמכם, ובתמורה נתייחס אליכם בפחות חשדנות ונשפר את מעמדכם", או "אם אתם רוצים שוויון זכויות תנו שוויון חובות; תנו לפחות שירות לאומי/אזרחי". ואולם זו עסקה שלבני-אדם בעלי כבוד עצמי קשה מאד לקבל. אי-השירות (משני הסוגים) הוא אחת הדרכים היחידות שבהן בני קהילת המיעוט יכולים לבטא מחאה בלתי אלימה נגד מה שמדינתם עושה לעמם שנות דור ויותר.
ג. אני גם מבין (הגם שאינני מסכים להיענות לכך) שבניה של קהילת מולדת מבקשים, ברמה העקרונית, הסדר שהוא לא פחות משותפות מלאה בין קהילות לאומיות. משמע, שהם חותרים – ברמה העקרונית, ברמת הצדק – ל"שותפות כוח" מלאה, למדינה דו-לאומית.
ד. ולבסוף, אני מסכים שהחברה הישראלית-היהודית צריכה להבין שהיא אינה יכולה לבקש, לא מהמיעוט ולא מהעם הפלסטיני בכללותו, לוותר על תפיסת הצדק שלו או על הנרטיב ההיסטורי שלו. כל שניתן לקוות לו הוא לנכונות להחלטות פוליטיות שיהיו פחות נוקשות מעמדות המוצא העקרוניות.
ה. כל שישראל יכולה לעשות, ובצדק, זה להציב דרישות והגבלות ביחס למעשים שנעשים בשם תפיסת הצדק של המיעוט. היא רשאית לתבוע מהמיעוט הפלסטיני בישראל הקפדה על הישארות במסגרת האמצעים הפוליטיים הפתוחים למאבקיו הציבוריים (נתיבים שחייבים להישאר פתוחים לו). האמצעים האלימים – הטרור או המאבק המזוין – הם מחוץ לתחום. אסור למיעוט להיות אמביוולנטי ביחס לטרור ולאלימות קשה, שכן אז צצה בעייתיות מוסרית קשה, ואז גם מיטשטשת מאוד "הזהות השלישית", זהותם של מי שהם בו-זמנית פלסטינים ואזרחים ישראלים. ואם זו מיטשטשת, כי אז אופציית החלוקה של הארץ לשתי מדינות מאבדת עוד יותר מממשותה. ואז עם מה נישאר? – נישאר עם מאבק הרסני מאוד של "הכל או לא כלום".
והנה כאן, לצערי, אני רואה מנהיגים ערבים – שקרוב לוודאי מתוך תסכול על המצב בתוך ישראל ומחמת מצוקה עמוקה שמקורה בסבלו של העם הפלסטיני – נוטשים את ההקפדה על האי-אלימות. הם מגלים משיכה אפלה, ומכל מקום מגלים אמביוולנטיות מטרידה, ביחס למאבק המזוין. והנה כאן יש לכם – אנשי עדאלה – תפקיד ציבורי-פוליטי של ממש; להיאבק בנטייה הזו שעלולה להיות הרסנית מאוד.
ו. אגב, בנקודה זו חשוב לשים לב שמתעוררות חובות מקבילות שיש להפנותן כלפי המדינה. זו בעיקר החובה לתבוע מישראל להסתפק בהגבלות על אמצעים, להבדיל מהגבלות על תכליות. סע' 7א לחוק יסוד: הכנסת, החוסם איתגור דמוקרטי של אופיה הלאומי של ישראל, אינו מוצדק ויש לבטלו. כפי שאיננו מתנים את פעילותן של מפלגות חרדיות בכנסת בויתור על תמיכתן במדינת הלכה (מדינה שתבטל את אופיה הדמוקרטי של ישראל), כך, מקל וחומר, ראוי שלא נתנה את פעילותן של המפלגות הערביות בקבלת אופיה היהודי של ישראל.

אני מבקש לסיים בשאלה שבוודאי תהיה קשה לציבור הערבי-פלסטיני. היא נרמזה לעיל, היא מופנית בעיקר לאליטות האינטלקטואליות של המיעוט, ועדאלה כמובן בכללן. האם היותכם "ערביי 48'" מונע מכם לפעול כאינטלקטואלים הומניסטים, כן, הומניסטים, ולבוא ולומר לשני העמים שאליהם אתם קשורים בטבורכם – העם הפלסטיני והעם הישראלי-היהודי – שוויתור על זכות השיבה לתוך ישראל, 60 שנה לאחר הנכּבּה, הוא המעשה שצריך לעשות כדי למנוע את המשך שפך הדם הנורא. או, במילים אחרות, שצריך להתפשר על שתי מדינות לשני העמים בגבולות ה-5 ביוני 1967 ושיש לוותר בעיקרם של דברים על מימוש זכות השיבה לישראל פנימה (שימו לב, שאינני מדבר על סוגיית העקורים; היא בעיני סוגיה מאוד שונה).
תשובת הנגד המיידית הצפויה כלפי היא זו: תהיה אתה אינטלקטואל הומניסטי ותשכנע אתה את עמך שלך לאפשר את זכות השיבה הפלסטינית לישראל, ואז תיפסק שפיכות הדמים. זו טענה לגיטימית, אך בעיני היא איננה מעמיקה ומהטעם הבא: אם אנחנו מאחורי מסך בערות – לא יודעים אם אנחנו יהודים או פלסטינים, רק מכירים משהו על טבע האדם ועל נסיבות ההווה של ישראל-פלסטין, ויש לנו קצת ידע בפוליטיקה השוואתית וקצת ידע בהיסטוריה בת-זמננו. נסכים אז, דומני, שלא יכולה להיות חתירה לזכות שיבה כתנאי להפסקת האלימות ללא שתנאי זה יגרור אלימות עצומה. ובאופן דומה, לא תיתכן מדינה דו-לאומית ישראל-פלסטין, כי היא תתמוטט כמו קפריסין של שנות ה-60 או יוגוסלביה של שנות ה-90. קשה לראות איזושהי דוגמה למדינה דו-לאומית יציבה שצמחה על רקע של חוסר אמון קשה ושפיכות דמים קרובה וקשה.
ובכלל, הנתיב האפשרי אינו בהכרח דרום אפריקה של שנת 1994; ההסתברות הגדולה יותר היא למלחמות בלקניות, שבסופן אמנם נותרה סרביה מוכה ומצומצמת בשטחה, אך לא נוצרה סרביה דו-לאומית, קל וחומר שהיא לא נעלמה. וראו איזה מחיר דמים נגבה בתווך. האם לא חובה על כולנו – חובה הומניסטית – לוותר על שאיפות צדק כאלו ואחרות אם מחירן הצפוי הוא בלתי נסבל במונחים של סבל אנושי? מימוש זכות השיבה של הפליטים לחלק ממולדתם – מדינה-הלאום הפלסטינית שתקום, אינשאללה, במהרה בימינו – אולי לא נראה כמימושו של צדק מלא, אבל הסתפקות בו תותיר הרבה הרבה פחות חיים אבודים ומשפחות אבלות.
תאמרו לי, "אתה בעצם מאיים עלינו; בשם ההומניזם אתה מזהיר אותנו מפני האלימות של עמך שלך, וזאת אם לא נקבל עלינו פשרות שלא הוגן לדרוש מאתנו". תשובתי היא: התרחשויות בלקניות מאיימות על כולנו. הן מפחידות אותי כמו שהן מפחידות אתכם. הומניזם מתבונן בדברים מורכבים מתוך מאמץ מתמיד, בו-זמני, הן להוגנות והן לפיכחון. הוא גורם לי על כן, בו-זמנית, להתרחק אישית מרגשות לאומניים אך להכיר בקיומם המושרש אצל אחרים, יהודים וערבים; והוא דוחק בי לחפש פתרונות גישור (ששומרים על הגינות בסיסית) לסכסוך הישראלי-הפלסטיני ולמתח הפנימי בתוך ישראל.
בתמצית, יש לנו – ערבים ויהודים בני הארץ והמדינה הזו – דברים חשובים לומר בשם ההומניזם. אני מקווה שעדאלה ואחרים, בשתי הקהילות, ימצאו את הכוח לאומרם.

6 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

פוסט מעניין

לתשומת לב הכותב
בכדי לעודד מספר קוראים רב ככל שניתן במדיום תקשורת זה רצוי לקצר את היריעה
עם כל הקושי המתלווה לקיצוץ שכן כל מילה שורה נראית כחיונית
האורך מרתיע קוראים
מה לעשות
זה המחיר שיש לשלם בעידן הדיגיטלי
מידת הסובלנות של הקוראים התקצרה

25/12/06 10:08  
Anonymous משיב למגיב כתב/ה:

אני לא מסכים שצריך לפרסם כאן פוסטים תמציתיים. בכל זאת, אנחנו מצפים מהבלוג הזה להיות שונה מכתבות בנות פיסקה עם טובקים מתלהמים שמאפיינים היום אפילו את עיתון הארץ. זה אולי לא כתב עת משפטי, אבל אני וחבריי משתמשים במה שאתם כותבים כאן כבסיס מרתק לשיחות שלנו על נושאים בוערים. מדוע להשמיט טיעונים? אני חושב שד"ר סבן הציג בצורה שיטתית וקולעת מסכת מורכבת של טענות חשובות. לא ניתן להשמיט. להפך, אני דווקא מוטרד משני המקרים שבהם ד"ר סבן קיצר את הטקסט המקורי (וסימן שלוש נקודות). האם יש דברים שהוא מוכן שקוראי העיתון של עדאלה יקראו אך הקוראים הנאמנים של הבלוג (שהם בטח קהל יעד שונה) לא יקראו?

25/12/06 13:40  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

למשיב האחרון,

הבלוג הזה הוא כתב העת המשפטי הכי טוב שאני מכיר. וצריך לתת 2 נקודות לכל אחד מהסטודנטים שלוקח חלק פעיל בבלוג.

26/12/06 12:36  
Anonymous ניצן הוכנר כתב/ה:

לא לתמצת. אם אתה רוצה לקרוא טקסט גבוה, הוא חייב להיות מנומק ומפורט במידה מסויימת. זה לא שמישהו שכתב פה את פס"ד בנק המזרחי. למי שאוהב את העיסוק (או החיטוט) במילה הכתובה אין קיצורי דרך.
מצטרף לזה שלפניי, שמשבח את הבלוג. אכן, רוב המאמרים פה כתובים לעילא ולעילא.

ולעניין עצמו: כל הכבוד לעדאלה, על הפעילות הבלתי- נלאית לשיפור חייה של האוכלוסיה הערבית במדינה. אם אני לא טועה, היה לא מזמן איזה פס"ד בעניין בט"ל, כל העניין שלא מקבלים שם מסמכים בערבית, כשהשפה הערבית היא שפה רשמית במדינה.למרות שלא כל הזמן אני מסכים עם עמדותיהם, אני תמיד משתדל לתת כבוד (אפילו אם לפעמים עיסוק בנושא מסויים אינו נראה לי נכון) למי שמנסה לשנות מדיניות שלטונית מרושעת. שוב, מברך על ההישגים היפים.

27/12/06 16:53  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

ד"ר סבן, המאמר מעניין, מורכב ומעלה סוגיות רבות, ברשותך אבקש התייחסות לשתיים קצרות:

1. כינית את אנשי "עדאלה": "אנשים שהומניזם בוער בעצמותיהם, כפי שהוא בוער בעצמות של הומניסטים אחרים", ובכן, כיצד אתה מסביר את כשלונם המוסרי והתרבותי(בודאי לשיטתי ולהבנתי גם לשיטתך) בעניין סמכויות בית המשפט למשפחה? האם זוהי "טעות מקרית"? "חד פעמית"? אולי "חוסר הפנמה של התפקיד החברתי"? לדעתי, התשובות כולן אינן נכונות. צריך להביט על הדברים במבט מפוקח. הארגון "הומניסטי" בכל מה שנוגע לזכויות הערבים במדינת ישראל. הוא הרבה פחות הומנסטי בנושאים תרבותיים וחברתיים אחרים. רוצה לומר: יש פה מידה רבה של צביעות, ובהקצנה, לא מדובר בארגון אשר דגל ההומניזם הוא המנחה אותו: עניין בית המשפט למשפחה אינו אלא עדות שתכלית הארגון היא השגת שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים באמצעות משחק בשדה הדמוקרטיה. משיכשלו אמצעים אלה, לאיזה שדה יפנו?

2. הצלחת לבלבל אותי: האם לשיטתך המדינה הפלסטינית המיוחלת אמורה לקום לצד מדינה יהודית עם מיעוט ערבי ענק? אפרופו בלקן, למען הדיוק ההיסטורי, המלחמה הרצחנית ביותר התחוללה בבוסניה, שם נטבח הרוב המוסלמי ע"י המיעוט הסרבי, אשר בעצמו נתמך ע"י מדינת הלאום השכנה, ודי לחכימא.

27/12/06 23:07  
Blogger Jonathan Yovel כתב/ה:

Ilan, thanks for a very important and illuminating posting. It was a joy to read. There is one point I'd like to add to the matter of the "right of return": sometimes, the value of political agreements stems not--or not only--from their intrinsic merit, but from the fact that they constitute a "sustainable compromise." There are two aspects to this, that I'll examine in reverse order:

1. Compromise: The essence of compromise between two parties is not that each gets what it deserves or what it considers it deserves. The essence of compromise is that each part gives up something it cherishes and thinks it deserves. Compromise is an act of will and imagination, not a direct inference from a normative calculus. It involves more what a party wills to become, rather than what it was up till now; it has to do more with vision than with identity.

2. That said, compromise has to be sustainable in terms of each party's own parameters: constitutive narratives, sense of identity and of justice, etc. In other words, the will is constrained by actual and perceived entrenched parameters. The will does not operate in abstract. It has to be sustained primarily by a sense of justice; and the reason that justice can compromise has to do with getting something back. This means that compromises make sense when they are FAIR, not as an independent normative claim but as a condition for their sustainability. Better yet--this may sound a bit fa-fetched but isn't senseless--if they are backed up by a sense of generosity.

The second aspect of sustainability is history: political processes cannot proceed in abstract, inferred from first principles alone. There has to be some respect for actualities, otherwise the actualities--how things turned out until now--may simply crush the vision.

That is why the essence of the territorial compromise in Palestine requires both parties to forgo any claim to *actualize* a right of return to the other party's territory. This is not entailed by a calculus of rights--I am not, e.g., arguing against the mitnahalim's claim that the Jewish right of return is not territorially-constrained. I do claim, however, that when two entities may lay valid claims to a single entitlement (and you are convincing in arguing why this entitlement should not be shared, at least not in the foreseeable future), a compromise is required whereby both sides still see themselves entitled, yet relinquishing the claim to uphold the entitlement.
As far as zkhut hashiva, I think the argument you made is backed by the analysis of sustainable compromise.

I do not see, however, why anyone should be let of the hook of presenting this to "their" side, or community. Certainly it takes courage, but I don't think those you wrote for and about lack any of that. It's just that I don't think of Adala as "them." In my personal experience or participation with some of Adala's activities, especially in court, I always felt that I'm dealing with one of the most important *Israeli* impact-groups around.

(To readers, sorry for writing in English - I'm on sabbatical and the computer I'm using does not have Hebrew).

25/1/07 21:14  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>