תג

יום שישי, דצמבר 1

צמצום העומס המוטל על בית המשפט העליון: כיצד ומדוע?

רונן פרי

היום פורסם במהדורה המקוונת של עיתון הארץ כי "נשיאת בית המשפט העליון... אישרה... את הפרסומים על תוכניתה לצמצם באופן ניכר את מספר התיקים המגיעים לדיון בבית המשפט העליון". וזו המטרה, אליבא ד'נשיאה: "אין לי כוונה להפוך את בית המשפט העליון שלנו לבית משפט דומה לעליון באמריקה, שבו דנים ב-80 תיקים בשנה. אני מרגישה צורך להוריד את רף הציפיות. גם לא הייתי רוצה שבעליון ידונו ב-80 תיקים בשנה, אבל ב-2,000 עד 3,000 אני אסתפק". לממלא-מקום מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, יוחסו דברי הביאור הבאים: "המצב היום בעליון אינו מתקבל על הדעת. שופטי העליון צריכים לכתוב פסקי דין רק בנושאים שמעניינים אותם. צריך למצוא דרך שהם יטפלו רק בסוגיות העקרוניות".

בהנחה שמדובר בציטוט מדויק של הנאמר אני מבקש להעלות שתי תהיות. ראשית, מהתבטאותה של הנשיאה עולה, לכאורה, כי יש באמתחתה לא רק תוכנית לצמצום מספר התיקים אלא גם כוח וסמכות להוציא את התוכנית לפועל. שאלתי הראשונה היא – כיצד? הרי כדי לצמצם את מספר התיקים יש לשלול את זכות הפנייה לבית המשפט העליון מאנשים שכיום נהנים מזכות כזו. המחוקק אכן יכול לחולל שינוי כזה. למשל, על ידי הרחבה משמעותית של הסמכות העניינית של בתי משפט השלום והעברת מרבית הערעורים שנדונים היום בפני בית המשפט העליון לבתי המשפט המחוזיים. הנשיאה ביניש אמנם התייחסה בדבריה ליוזמות חקיקה שתכליתן "הקטנת העומס" על השופט הבודד, אך לא לכאלה המצמצמות את מספר התיקים המגיעים לבית המשפט העליון מ-12,000 ל-2,000. תיאורטית, גם בית המשפט יכול לצמצם את מספר התיקים. למשל, על ידי שינוי המדיניות ביחס למתן רשות ערעור, או על ידי הרחבת השימוש במבחני הסף להתערבות בג"ץ. אולם שימוש בכלים הללו לשם הקטנת העומס על בית המשפט הוא בלתי ראוי בעליל. אם כן, הנשיאה וממלא-מקום מנהל בתי המשפט אולי חפצים בצמצום מספר התיקים, אך אין להם כוח וסמכות להוציא לפועל את מאוויהם. עליהם לשכנע את המחוקק לחולל רפורמה יסודית – ולא פשוטה – במערכת המשפט. עד אז ה"תוכנית" אינה אלא משאת לב.

שנית, ההתבטאות לפיה "שופטי העליון צריכים לכתוב פסקי דין רק בנושאים שמעניינים אותם" היא התבטאות אומללה ביותר. אני מקווה שמדובר בפליטת-פה או בדיווח בלתי מדויק. לא ייתכן שעובד, קל וחומר נושא משרה ציבורית, נכבד ומיוחס ככל שיהא, יוכל לבחור לעצמו את משימותיו לפי תחומי העניין שלו. משרה ציבורית אינה תוכנית כבקשתך. שופט חייב להכריע בכל עניין המגיע לעיונו כדין, בלי קשר למידת ההתעניינות האישית שלו באותו עניין. אם מטרת צמצום מספר התיקים המגיעים לדיון בפני בית המשפט העליון קשורה, ולו חלקית, לשאיפה לספק לשופטי בית המשפט העליון תעסוקה מעניינת יותר (כאשר בנטל שייגרע מצקלונם ייאלצו לשאת שופטי הערכאות הנמוכות) – הרי שלידתו של כל המהלך בו מדובר בחטא.

14 תגובות:

Anonymous שי כתב/ה:

ד"ר פרי היקר


סמכות וכוח בוודאי שיש לבית המשפט העליון, כלל לא "תיאורטיים", לכל הפחות כל זמן שהוא מפרש את סמכותו. השאלה, אם כן, נותרת בתחום הראוי. ואם בכך עסקינן, לא מצאתי נימוק משכנע לכך ששימוש בסמכויותיו לתכלית צמצום מספר התיקים המגיעים אליו הוא "בלתי ראוי בעליל". האם צמצום זהה של זכות הערעור או העתירה לבג"צ על ידי המחוקק, באמתלת העומס, מבלי שבית המשפט העליון היה יוצא בקמפיין כזה, היה נתפס על ידך כפסול? נדמה לי שכן. אז לא היית מאמין שזו תכליתו האמיתית של המחוקק. אז (אולי) היית צועק חמס על הפגיעה בעצמאותו של בית המשפט העליון. בקיצור, ככל הנראה, הדרך הלגיטימית היחידה מבחינתך לחולל רפורמה שכזו היא שבית המשפט העליון יפעל כאחרון הלוביסטים כדי לשכנע את המחוקק לחולל רפורמה במערכת בתי המשפט, פעולה אשר תביא לאותה תוצאה, רק בדרך אחרת. אז אחרים (אולי גם אתה?) יטענו כי בית המשפט העליון פגע בהפרדת הרשויות, שהרי מה פתאום שבית המשפט ייזום חקיקה בעניינו? מה פתאום ששופטי בית המשפט העליון יפעילו השפעה על תכני החקיקה בכנסת, שלא באמצעות פסקי דינם? למה הדיון הזה נראה לי שחוּק מכובדו של שעמום?

1/12/06 18:00  
Anonymous ניצן הוכנר כתב/ה:

רונן, אולי אני יכול לתת פה עניין דומה מזוית קצת שונה מזו שלך, דומה לזו של שי. אתה מניח, שצמצום זכות הגישה הינה אמצעי בלתי ראוי בדרך להפחתת העומס. סבורני, שזה לא נעצר בזכות הגישה. עוד אני מניח, שלנשיאה והנהלת ביהמ"ש העליון בהחלט ישנה הסמכות לצמצם זכות זו באופן חוקי וכשר לחלוטין, באופן של החזרת כמה חסמים אינהרנטיים למערכת המשפט, שכרונולוגית, הונמכו מאוד מאז סוף שנות השבעים ותחילת השמונים [פסיקה מרתקת מהאספקט הסוציולוגי(*)]. בהמשך אני אגע מעט בעניין הזה. דווקא אי השימוש בהם מקומם.

יש לי סמינריון אצל ד"ר קולומבו, במסגרתו אני חוקר את מוסד הצעות החוק הפרטיות. סטטיסטית, מאז הכנסת ה-12 [עד 92'-93' ], מספר הצעות החוק הפרטיות ניתר באופן חינני ביותר. בכנסת ה-15 [עד 02']אחוז ההצעות הפרטיות שהתקבלו מתוך כלל ההצעות הפרטיות עמד כבר על קצת פחות מ-5%, ואם ניגע במספרים- בערך 200 ה"ח פרטיות מתקבלות מתוך סך כללי של כ-4000 ה"ח פרטיות . נכון שיש סינון; נכון שזה תפקיד המרכזי של המחוקק; שפעם אולי התקיים צורך בחקיקה רבה יותר [מסופקני אם היום היזקקות כזו נעלמה] וכיוצא בזה סיבות מדוע יש גידול כה מובחן. אך יקשה עליי להאמין, שמי מאיתנו מוכן לקבל כאלו נתונים. ההסבר הפשוט והמקובל- גם בקרב חברי הכנסת עצמם- הוא, שפעמים רבות הכנסת שלנו פועלת מתוך רצון להקים רעש גרידא, איש איש וסיבותיו. חלק ניכר מאופן הקמת הרעש, עובר דרך בית המשפט העליון, לדעתי, ללא נחיצות ממשית.

הנה חזרנו לבית המשפט העליון; לא ניתן לצפות לפסיקה איכותית עם נטל כל כך כבד. הרי יש כל כך הרבה מוסדות וגופים שעותרים השכם והערב, כל כך הרבה ערעורים לסוגיהם, הליכים כאלו ואחרים וכולם כל כך בוערים. אם נביט באופן מפוכח, אחוז ניכר מהללו לא חייב להגיע לבית המשפט העליון. הוא יכול להתברר בערכאות נמוכות יותר [אם בכלל צריך להתברר] ואין סיבה שלא כך יהיה. מיעוט תקנים נניח בצד כרגע.

חישוב מהיר: כ- 12,000 תיקים בשנה משמעם כ- 50 תיקים ליום [בית המשפט העליון, כידוע לכל זב חוטם, לא עובד בכל ימות השבוע]. אם נחלק את זה כהלכה בחמש עשרה , מס. אופטימלי של שופטים שלא באמת קיים, נקבל בערך 3 או 4 תיקים ליום לגולגולת. אך מה על מותבים מורחבים בבג"ץ או בדיונים אחרים, הכרת החומרים לקראת ובמהלך דיונים, מלאכות מחוץ לביהמ"ש, ששופטים נוטלים בהן חלק? זה לא מותיר הרבה זמן פנוי לעיסוק העיקרי. אז מוצאים איך לפנות אותו, כי אין לנו משאבים אינסופיים.

זכות, כידוע לנו, היא עניין מסוייג ואין כל סיבה ממשית מדוע תימנע הגבלה מסויימת של זכות הגישה לבית המשפט. זו זכות חשובה שאין להקל בה ראש, ועם זאת, לגבי דידי, השימוש בדוקטרינות השפיטות, נקיון הכפיים, וזכות העמידה תעשה שירות חיובי לבית המשפט. אני גם מבין- אני חושב שכולנו מבינים- את שופטי בית המשפט העליון [אני נוטה לחשוב שהכוונה היא בעיקר, אם כי לא רק, לבג"ץ], שמתפתים לעסוק בנושאים חברתיים בוערים, הלא קשה עד בלתי אפשרי להתעלם מהפן הציבורי ומי מאיתנו לא היה רוצה להיות ששמו יתנוסס על פסקי דין מכוננים. אבל לפעמים בית המשפט לוקח מנדט שמעולם לא קיבל באמת. זה לא הפורום הראוי, זו סמכותם של בית המחוקקים והממשלה שהורתה והולדתה מתוך שיח ציבורי פעיל. שמתי דגש על הצד הציבורי, אבל אין סיבה מדוע לא להשליך מדיניות דומה על הליכים אחרים.

התפקיד הראשוני של מוסדות השפיטה הוא הכרעה בסכסוכים, בייחוד אלו הזועקים לשמיים. את החינוך נותיר למשרד הממשלתי הרלוונטי ואת ההתעסקות בעניינים ציבוריים- לציבור. אף אם בתוך עמם השופטים גרים והממשלה או פרט אחר אינם פועלים כראוי, ניתן לדחות את העניינים תוך הצבעה על בעייתיות שקיימת בהם. אני מניח שלפחות באופן חלקי, זו תיפתר. לו יתחיל בית המשפט העליון לדחות על הסף עניינים שאין מקומם להתברר בו, כי אז ייתכן ויפחת, ולו במעט, השיהוי בדיון בתיקים המייחלים לגמר [בדגש על הערכאות הנמוכות הפעם] ומתעכבים זמן בלתי סביר. המטוטלת נעה כל העת אנה ואנה. לדעתי, היא כבר הגיעה לשיא שלה וכל שנותר לה כעת, הוא לסגת מעט לאחור, לאיזון שפוי [וצודק, כן אדוני] יותר. העכברושים רוצים לחזור לעצמם.

לעניין ההערה השניה- אני חושב שזה עניין שהוצא מהקשרו. ככל הנראה, טען השופט גל להפניה נבונה יותר של תיקים לפי התמחותו של כל שופט.


(*) קראתי הרבה בעניין הזה. וזה מתחיל להיראות ספוקי ["מרתקת"]. מזכיר לי את זלצברגר, שבפתח מאמרו כתב על הפיתוי [פיתוי!] שהוא חש בבואו לדון בעניינים שעלו בפ"ד בנק המזרחי [במשפט וממשל, ג' או ה', אם זכרוני אינו מכשילני].

2/12/06 03:38  
Anonymous דב כתב/ה:

לד"ר פרי והכותבים האחרים בבלוג, ברכות על הבלוג והפוסטים המדהימים.

מצאתי 2 מאפיינים לכל הפוסטים בבלוג הזה:

א - הם מעניינים מאוד, עוסקים בנושאים שעל סדר חיי היום יום שלנו, ומציגים זווית ראייה אובייקטיבית ומלומדת.

ב - יחד עם זאת, כמעט כל הפוסטים רק מציגים את הבעיה, אך לא מציעים דרך להתמודד איתה.
זה דומה בעיני לחולה שמגיע לד"ר ומקבל דיאגנוזה מדוייקת, אך הד"ר לא מציע תרופה למחלה.

לדעתי, על מנת שבאמת תסעירו את מוחותינו [הכוונה לסטודנטים הקוראים והלומדים מהבלוג הזה, וכן ליתר הציבור] אולי תשקלו בסוף כל פוסט להציע תרופה לדיאגנוזה שהצגתם.

דובר בבלוג לא מעט על אחריות של המוסדות במדינת ישראל, ולדעתי גם לכם כאקדמיה יש תפקיד וחובה חברתיים. לא סתם האקדמיה מתוקצבת מכספי הציבור. לציבור יש ציפייה מסויימת לקבל מהאקדמיה תובנות מלומדות כיצד לנהוג. זה לא מספיק לתת לציבור דעה ביקורתית כלפי בעיה מסויימת, אלא יש להציע גם דרכים כיצד להתמודד עם הבעיה.

נראה לי שיש באקדמיה בכלל, וגם באוניברסיטת חיפה, מין פחד להציע פתרונות. פחד הנובע מחשש לקבל ביקורת מרושעת על הפתרון המוצע [כמו לדוגמה להיתפס לשגיעות כתיב במקום לרעיון]. אבל לדעתי האקדמיה צריכה "לחפש" את הביקורת הזאת ולא לפחד ממנה. לחפש אותה כדי להשתמש בה כמכשיר להמשיך ולפתח את המחשבה ולמצא דרכים להתגבר על הביקורת, ולהציע לציבור פתרון טוב עוד יותר.

2/12/06 13:48  
Blogger Ronen Perry כתב/ה:

אפתח בהערה לניצן. כלל ברזל: כל אדם וכל מערכת נוטים להפריז בהצגת העומס המוטל עליהם.

כשמדברים על 12,000 הליכים לא מדובר על 12,000 תיקים שבהם נכתב פסק דין רחב יריעה כמו בעניין גדר ההפרדה או תלמידי הישיבות. נסה לספור כמה פסקי דין חשובים ומקיפים ניתנים במדינת ישראל בשנה. אני לא רוצה להתחייב למספר בלי בדיקה אמפירית אך יש לי תחושה שזה הרבה יותר קרוב ל-80 מאשר ל-2,000 (לא כל שכן 12,000). שאר ההחלטות של בית המשפט העליון אינן זוכות לתהודה, ובדרך כלל גם אינן מפורסמות בקבצים הרשמיים. משיחה לא רשמית עם מנהל חברה המציעה מאגר פסיקה עשיר באינטרנט עולה שאפילו למאגרים הממוחשבים הגדולים ביותר נכנסים רק כ-10% מההחלטות. מרצים, סטודנטים, עורכי דין ושופטים נתקלים בעיקר בפסקי הדין המונומנטליים של בית המשפט העליון. כאשר אנחנו משלבים את רוחב היריעה של פסקי הדין שאנו מכירים עם מספרי התיקים שנזכרים בדברי הנשיאה נוצרת אצלנו טעות אופטית של עומס בלתי נסבל. הנח ש-99% מההחלטות של בית המשפט העליון הן מהזן הרזה והבלתי-מפורסם ובדוק מחדש את חישוביך.

ועוד דבר מה, המתחבר לתלונתו של דב על אופי הפוסטים: יש לי כמה עצות לשופטים הסובלים מעומס.
ראשית, הפסיקו לכתוב פסקי דין כה ארוכים. כולנו הרי היינו סטודנטים למשפטים, סיכמנו פסקי דין וגילינו שאת רוב פסקי הדין המדושנים ניתן לתמצת בעמודים ספורים. שופט המבקש להרחיב יתכבד ויכתוב תיזה, דיסרטציה, מאמר או ספר.
שנית, הפסיקו לכתוב אוביטרים מייגעים. מדוע בית המשפט, המתלונן על עומס כה רב, משחית זמנו על סוגיות שכלל לא נדרשות להכרעה? לדעתי, כתיבת אוביטר מהסוג שראינו בפרשת בנק המזרחי היא לא רק בזבוז זמן שיפוטי, אלא גם חריגה מגבולות הלגיטימיות של העשייה השיפוטית.

בשל עומס רב ומצוקת זמן אסתפק בכך בינתיים.

2/12/06 20:37  
Anonymous דב כתב/ה:

אני מתחבר מאוד לעצות של רונן לשופטים [ב - 100%]. אולם כיצד נאכוף עצות זהב אלה? ובהיעדר אכיפה נפתח מדרון חלחלק.

אני מודה ומתוודה שכלל אין לי ניסיון פרקטי כעו"ד. אולם בכל זאת יצא לי ללוות כמה תיקים משפטיים, שבסופם נשבר רף הציפיות שלי מהשופטים והתנהלותם הכבדה מכבודם.

הדוגמה שהכי הדהימה אותי [מה שאני מכנה נקודת השבר המשפטית שלי] זה שהשופטים נמצאים "מעל לחוק" תרתי משמע. הם לא רק מעל לחוק במובן זה שהם "מפרשים" אותו ואף מפרשים האם הוא חוקי או לא [עד פה זה לגיטימי, אני לא הולך להציג גישה פוזיטיביסט ולא פורמאליסט וברור לי שהפרוצדורה האזרחית אינה מיטת סדום].

אבל השופטים מעל לחוק גם בצורה הכי צינית שיכולה להיות - כשהם לא עומדים בזמנים שנקבעו להם בחוקים השונים ובעיקר בדיני הפרוצדורה האזרחית. החוק קובע איקס ימים שבהם על השופט לתת פסק דין. זה לא קורה כמעט אף פעם. למה? השופטים מפרשים את הדרישה הזאת כהמלצה בלבד והם פועלים בהתאם לתנאי העומס המוטל על בית המשפט.

לפני שבועיים גם אני ניסיתי את הפרקטיקה הזאת של פרשנות החוק כהמלצה הנגזרת מעומס: נתפסתי נוהג במהירות גבוה בדרך לפאב עם החברה. אמרתי לשוטר תשמע: נכון שכתוב בחוק שמותר לסוע פה רק 80 קמ"ש. אבל הפרשנות שלי היא שזאת המלצה בלבד, תראה - הכביש לא עמוס ואני רשאי לנהוג לפי תנאי הדרך. אני מכיר את הדרך, אני יכול לסוע אותה ברוורס ואם נסעתי מאה ו.. זה כי בפרשנות שלי נסעתי בהתאם לתנאי הדרך. אבל... לצערי השוטר לא הבין מה אני אומר וקיבלתי דו"ח.

אותה אכיפה בדיוק צריכה להיות גם כלפי שופט. אני עברתי על המהירות הנסיעה המותרת והוא עבר על מהירות העבודה המותרת. שנינו צריכים להיענש ב"סנקציה מתקנת". אני צריך לקבל קנס בכל פעם שאני נוסע מהר, והשופט צריך לקבל נזיפה שיפוטית על כל איחור מהזמנים שקבע המחוקק.

אם אני אעבור מספר רב של פעמים על חוקי המהירות המותרת, בסופו של דבר ישלל רישיון הנהיגה שלי. ואם השופט יעבור מספר רב של פעמים על חוקי המהירות המותרת, בסופו של דבר צריך לשלול את רישיון השיפוט שלו.

לדעתי, זה גם בכלל לא קשה להקים מנגנון שיעקוב אחרי האיחורים של השופטים [אתר אינטרנט פשוט וחינמי]. עורכי הדין והאזרחים הנפגעים יהיו "עמיתי הייצור" ויספקו בחינם ובשוטף את המידע הנדרש. לדעתי - עצם הקמת מנגנון מעקב אחר שופטים החורגים ממהירות העבודה המותרת, והכלל הבסיסי שאדם מתנהג אחרת ברגע כשצופים בו, יכול להביא לשינוי התנהגותי ולייעול של מערכת המשפט - ללא כל צורך בסנקציה מתקנת או אחרת.

אני גם לא חושב שיש בעיה אתית או חוקית לעקוב אחרי החלטות שיפוטיות פומביות הנמצאות בנחלת הכלל. ובטח ובטח שהדבר לא נעשה מתוך פגיעה או זלזלול בכבוד בית המשפט. הכלל "הכל שפיט" משמעו שגם בית המשפט שפיט. ומי ישפוט את השופטים? אולי הציבור בעזרת האקדמיה.

3/12/06 11:55  
Blogger גיא דוידוב כתב/ה:

אם רוב ההחלטות הן החלטות קצרות שלא מפורסמות, מה שנראה לי נכון, אז העצה לקצר לא תועיל הרבה. והרי גם ההחלטות הקצרות האלה מחייבות לימוד מסויים של התיק וגוזלות זמן.

לגבי הטענה שהשופטים מפרים את החוק, אי אפשר להתעלם מזה שהחוק קובע הוראות שנוגעות לתפוקה בעבודה במנותק משאלת העומס. נניח שיש שופט בודד בישראל ומליון תיקים. איזו משמעות יש להוראת חוק שמחייבת אותו לתת פסק-דין בתוך 30 יום? יש צעדים שונים שאפשר לנקוט כנגד שופטים שמעכבים באופן בלתי סביר פסקי-דין, כמו שאפשר לפקח על עובדים בכלל. יכול להיות שצריך לעשות יותר ממה שנעשה כיום ויכול להיות שלא. אבל השאלה צריכה להיות אם העיכובים הם בלתי סבירים בהתחשב בעומס.

4/12/06 09:19  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

גיא,

מה ההבדל בין השופט הסובל מעומס, ושוטר הליווי הסובל מעומס [זה שליווה את בני סלע]?

יש הבדל והוא שאני מצפה משופט שיהיה בעל חופש צדק. כלומר, במצב של שופט אחד ומיליון תיקים, אני מצפה שחוש הצדק של השופט ינחה אותו להתפטר מתפקידו.

במינימום של המינימום חוש הצדק צריך להביא את השופט לתת כבוד למתדיינים בפניו, וכשחולף המועד שנקבע בחוק למתן החלטה, והוא רואה שאינו עומד בזמנים מטעמים של עומס - הוא צריך להוציא החלטה ולהודיע לצדדים שמטעמים של עומס הוא לא יתן החלטתו בזמן, וכמו כן הוא צריך לנקוב במועד אחר שבו הוא צפוי לתת החלטתו בהתחשב בעומס המוטל עליו.

יש כללים של מנהל תקין. במצב הקיים כיום, נוצר רושם של שרירות בעניין זה מצד השופטים.

4/12/06 11:45  
Blogger גיא דוידוב כתב/ה:

לי נראה שההשוואה לשוטר דווקא מחזקת את טיעוני. איזו משמעות תהיה להוראת חוק, שלפיה השוטר חייב לתפוס את הפושע בתוך 30 ימים? הרי כל מה שאפשר לדרוש מהשוטר זה לעשות את המקסימום במשאבים הקיימים.

אגב, לגבי הפוסט עצמו, נדמה לי שכוונת הנשיאה בייניש היתה פשוט לתמוך ברפורמה של וועדת אור, שגם הנשיא ברק ניסה לקדם, שכוונתה להרחיב את סמכויות בתי המשפט הנמוכים יותר, כמובן בדרך של חקיקה.

4/12/06 15:49  
Blogger Ronen Perry כתב/ה:

לגבי העצה לקצר:

אני סבור שבזמן הנדרש לכתוב פסק דין אחד שהוא ארוך שלא לצורך ניתן היה לכתוב 100 החלטות מהסוג שאינו מתפרסם. לכן להארכה יש משמעות מעשית.

לגבי ועדת אור: נו טוב. קודם כל התייחסתי להמלצה הזו. חשוב מכך: מדובר בתוכנית שלא ביניש הגתה ולא ביניש יכולה להוציא לפועל. ועל כן זו אינה "תוכניתה"

4/12/06 16:46  
Anonymous אביעד כתב/ה:

אני חייב להעיר משהו, כאזרח מה"צד השני" של המתרס, צד העותרים. זאת עקב מעורבותי לצערי לאחרונה בעתירה לבית המשפט העליון.
אין ספק שישנה בעיה בתפקוד. אבל לפתור את הבעיה ע"י הפיכתו לעוד יותר בלתי נגיש לאזרחים ושלילת זכות הערעור? רעיון מזוויע. כבר כיום, לצורך העתירה שאני מעורב בה כנגד גוף ציבורי גדול נדרשנו להצבת ערבות מפלצתית בתוספת הוצאות משפטיות למיניהן, שביחד הגיעו לסדרי גודל של מאות אלפי שקלים, וזאת ללא כל הצדקה ממשית.
על כך יש להוסיף כמובן את הוצאות עורכי הדין (אם כי במקרה שלנו הצלחנו במקרה למצוא אחד אשר ייצגנו בחינם).
מאחר ונתקלתי בכל התופעה לראשונה, הדבר היכה אותי לחלוטין בתדהמה. אזרח מצוי פשוט אינו יכול לעמוד בהליך הזה. מדובר הלכה למעשה בהפיכת בית המשפט העליון לספק צדק לעשירים בלבד.
מילא הוצאות עורכי הדין, בכך אין בית המשפט יכול לשלוט. אבל כאמור מדובר גם בהוצאות אשר משית בית המשפט בעצמו.

הגבלת זכות הערעור למקרים מועטים בלבד הינה הוספת חטא על פשע. פשוטו כמשמעו

6/12/06 00:01  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

עורך דין חינם - זה עולה ביוקר.

6/12/06 08:04  
Anonymous ניצן הוכנר כתב/ה:

רונן, ברור שישנה הגזמה. כולם מגזימים ומנפחים. אבל העובדה היא, שיש עומס על המערכת ותיקים מעלים אבק במשך שנים עד להכרעה המיוחלת. המרחק בין עינוי הדין לעיוותו קצר מאי-פעם. אני מוקיר את מערכת המשפט שלנו ובמקביל יש לי ביקורת רבה בנוגע להתנהלותה.
צמצום זכות הגישה מבחינתי נועד לסייע בידי בית המשפט להגיע להכרעות מהירות יותר ולא לעסוק בבזבוזי זמן, שכיום מחזיקים מסה קריטית. אין טעם להיכנס למספרים- אין לי כאלו. מספיק לראות ערעור פלילי שהדיון בו במחוזי טרם החל, למרות שכבר עברו 7 שנים כמעט מאז קרות אותו אירוע, או תיק פשוט של רשלנות רפואית שמחכה להכרעה כבר 6 שנים בשלום. המערכת זוחלת ואין מי שיפקח באופן יעיל. עכשיו, מה אמור להרגיש אותו אזרח, שהתיק שלו יושב כל כך הרבה זמן? בעניין הפלילי זה חמור פי כמה- כל כך הרבה דברים השתנו באותן 7 שנים, למשל מבחינה ראייתית. הדבר האחרון שחושב מי שהעניין קשור בו, הוא שבית המשפט (או המדינה) עושה את מלאכתו נאמנה, כלומר, עושה צדק.
אם אנו מעוניינים במשפט צדק, יש לזה מחיר. המחיר יהיה פגיעה בזכות הגישה, אבל התועלת תעלה על הנזק. אי אפשר לרצות את כולם כל הזמן. מי שחושב אחרת...טוב, שיחשוב אחרת. אבל המצב הנוכחי הוא בלתי נסבל, אני מניח, שישנה הסכמה לגבי זה.
בעניין האגרות והערבויות הדרקוניות- המשפט שייך לעשירים, וחבל. אם כבר מיצוי זכויות, יכלה המדינה להפחית באופן ניכר את המס והקומיסיונים, שהיא גובה על הליכים משפטיים. רוב האנשים לא יפלו לגדרי הפטורים המצומצמים הקיימים.

6/12/06 18:41  
Blogger ^Alon^ כתב/ה:

לד"ר פרי - באשר לביקורתך על אורך פסקי הדין של שופטי בית המשפט העליון וקריאתך לקצרם.
ביקורתי אינה כלפיך ישירות אלא כלפי כלל המרצים , זוהי צביעות ,לא ניתן לאחוז בשני קצוות החבל.
מצד אחד -לקרוא לקיצור פסקי הדין
ומצד שני להמטיר על הסטודנטים לקרוא את אותם פסקי דין ארוכים הכוללים את משנתם של 7/9/11 שופטים (עוד נקודה שראוי לדון בה , מספר השופטים בתיק) ולהלל את משלו של חשין במשפט ה 12 בפיסקה ה שישית.
זאת כאשר מרבית פסקי הדין כוללים בתוכם את פרישת התיזה בכללותה לאותו נושא.
כאשר למדתי למבחנים חיפשתי במאגרי המידע מאמרים המסכמים מצוין את פסקי הדין ומצאתי כאלה המייתרים את קריאת פסקי הדין עצמם. מדוע האקדמיה עצמה דוחה את רעיון קריאת החומרים אשר מפרסמים בוגריה ומשתחווה בפני כבודת שופטים אשר לצורך פרישת משנתם המשפטית מעכבים את הטיפול הדחוף של עשרות אלפי אנשים הנזקקים להכרעה משפטית מהירה?
מדוע הביקורת מפורסמת בבלוג נידח ולא בחוצי חוצות ? האם כתוצאה מ"פחד" מן תגובת השופטים וחשש מעצירת קידום?

12/12/06 12:13  
Anonymous שכל ישר - מעקב בית המשפט העליון כתב/ה:

דורית בייניש רואה בעיני רוחה מעין "מועצת גדולי התורה" שתשמש כרועה הרוחני של המדינה, ולא תבזבז את זמנה על זוטות כמו פלוני שהסתכסך עם אלמוני. פעם היו שופטים בירושלים. בעתיד יהיו שם פוליטיקאים בלבד, רק הגלימות השחורות יישארו.

13/12/06 19:39  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>