ארנה רבינוביץ'-עיני
מאמרו החשוב של הפרופסור רכס שהתפרסם במוסף הבריאות של עיתון הארץ ביום ראשון תחת הכותרת "רופא מוכה," האיר תופעה קשה ומדאיגה של אלימות כלפי רופאים. פרופסור רכס עומד על הנזקים הרבים שתופעה זו גורמת ועל הצורך במדיניות של "אפס סובלנות" – זיהוי מוקדם של אנשים שהם מקור לאלימות כלפי מטפלים וענישה חריפה של התנהגות כזו. אין ספק, שחשוב להעניש את מי שנקט באמצעים אלה בחומרה. עם זאת, הגישה המובעת המאמר, משקפת את אופן ההתמודדות של מערכת הבריאות עם מגוון אתגרים אחרים (רשלנות רפואית, בעיות בהתנהלות הפנימית בבתי החולים) – תגובה אד-הוקית וחד-פעמית, אשר איננה יורדת לשורש הבעיה ואיננה מצליחה לפעול ברמה המניעתית. פרופסור רכס עומד על כך, שהמאפיינים "המצביים" של טיפול בבתי חולים יוצרים קרקע פורה לאלימות (כמו גם לסכסוכים באופן כללי) – הגעה במצב של כאב, לחץ ופחד לסביבה הפועלת בתנאים של עומס ומצוקת כוח אדם. הרופאים (כמו גם שאר הסגל הרפואי), מצדם, נאלצים להתמודד עם בעיות רפואיות מורכבות, הדורשות, פעמים רבים, תאום בין מגוון גורמים, תחת אילוצי זמן ותקציב. אם נוסיף לכך את העובדה שלחולים ובני משפחתם יש פערי מידע משמעותיים אל מול הצוות הרפואי (החל מפענוח המסלול שיש לעבור בתוך בית החולים ועד להבנת המונחים הרפואיים והמשמעות שלהם), מפלס החרדה עולה והסיכוי לקונפליקט, לעיתים אלים, גובר. תרבות השיח בבתי החולים, במידה רבה בשל העומס ומצוקת כוח האדם, איננה תורמת להבהרת אי הבנות והשלמת פערי מידע ותורמת אף היא להתדרדרות מהירה והחרפה של הסכסוך. אבל הפוקוס על אלימות כלפי רופאים מערפל את התמונה המלאה. הבעיה המתוארת רחבה מהתופעה של קונפליקטים אלימים, אם כי אלה הם, כמובן, מדאיגים במיוחד. הבעיה היא שאין אפיקים מובנים לטיפול באי הבנות וסכסוכים הצומחים בבתי חולים, אשר יש בכוחם לפתור בעיות ספציפיות, למנוע התדרדרות לאלימות ולפתח כלים אפקטיביים למניעת הישנות סכסוכים בעתיד. למה הכוונה? טיפול עקבי בסכסוכים ומעקב אחר הגורמים להם, יכול להצמיח תובנות לגבי מגוון נושאים, למשל, סוג המידע שיש לספק לאנשים עם כניסתם לבית החולים, שינוי הארכיטקטורה הפנימית של אזורי המתנה או הכשרת עובדים מסויימים במשא ומתן ויישוב סכסוכים. אימוץ תפיסה כזו, במסגרתה מסתכלים בתי החולים על קונפליקטים כהזדמנות לשיפור וצמיחה ולא כבעיה שיש לטאטא אותה אל מתחת לפני השטח, תוכל לעזור בהתמודדות טובה יותר עם חלק מהבעיות ולמנוע אחרות. לא יהיה בכך, כמובן, כדי למנוע היווצרות סכסוכים והדבר לא יביא למיגור תופעת האלימות, אך הדבר, ללא ספק, יביא לצמצום התופעה. המנוף המשפטי ליצירת תשתית ארגונית כזו קיימת בחוק זכויות החולה הקובע כי על בית החולים למנות אחראי לטיפול על תלונות חולים כנגד הפרת זכויותיהם על פי החוק. בתי החולים יכולים למנף עוגן זה לתפיסה רחבה יותר של ה"אחראי" או "אחראית" ליצירת תשתית ארגונית להתמודדות עם קונפליקטים, לזיהוי נסיבות היווצרותם ומציאת פתרונות מערכתיים.
המאמר נשלח למדור מכתבים למערכת של עיתון הארץ
6 תגובות:
Wow.
גם איבחון מדוייק של הבעייה, וגם הצעת פתרון מלומד והגיוני. וגם קצר ולעניין. איזה כיף לקרא שוב ושוב.
למה לשלוח את זה רק למערכת המכתבים של עיתון הארץ? עדיף לשלוח בדואר אישי רשום למכותב בלבד, לכל אחד ממנהלי/ות בתי החולים בישראל. הם אנשים מצויינים ואולי מישהו מהם ירצה להשתמש במידע הזה לצורך טיפול מונע.
לכל הפחות, זה גם טוב שהם יקראו ויבינו שמבחינה משפטית הם צריכים לצפות את הדבר המסוכן של תקיפת רופא. ואם חס וחלילה יותקף רופא בבית החולים, אנו צפויים לשאול גם שאלות הנוגעות לגורמים הסיבתיים, אשר נמצאים תחת אחריותם וסמכותם כנושאי משרה ציבורית.
הרעיונות שלך יפים, ארנה, במיוחד עניין הארכיטקטורה, שאני מוצא בו המון הגיון.
אני חושב, שפתרון חכם נוסף הוא להציב כמה וכמה שוטרים מתודרכים היטב ומגודלים לא פחות בכל בית חולים, מצויידים באלות, כך, שהסדר הטוב יוכל להישמר. אומרים, שלפעמים בקצה האלה יש יותר שכל מבכל הדיבורים. אולי גם לתת לכל איש צוות רפואי שוקר קטן או אמצעי דומה, להגנה עצמית במקרה תקיפה. זה אולי יראה קצת מוזר ולא שייך, אפילו מנוגד במידה מסויימת לייעוד המקום, אבל תמיד טוב להיות זהיר. הלא ככל שקשה לשפוט אדם בשעת צערו, בשעת צערנו אנחנו ברובנו לחלוטין לא אלימים. מי שאלים זה מי שהיה אלים כבר מחוץ למתקן הרפואי. ככלל, אדם לא אלים לעולם לא ירים ידו על רופא. וכדאי שאותו רופא מותקף יוכל להתגונן ולהשיב לתוקף כגמולו.
יחד עם זאת, עוד עניין לא פחות חשוב הוא החינוך; אנשים שלא קיבלו חינוך (ואהבה, אבל על זה קשה לשלוט) נוטים להיות אלימים יותר, כי אין להם מה להפסיד. מדיניות של "אפס סובלנות" חייבת לבוא עם חינוך. לא רק בעניין בתי החולים- גם לנהיגה אחראית, לסבלנות וכיבוד השונה, לשימוש זהיר בסמים ואלכוהול, לאחריות וסולידריות קהילתית (ואני, שרגיל בציניות, רציני פה לגמרי, זו לא קלישאה). הרי התופעה של אלימות לא צצה רק בבתי החולים ולא התחילה אתמול. היא תוצאה של הזנחה של שנים. הנסיון מלמד, שאם משקיעים את המשאבים הראויים, פירות הבאושים ישארו מיעוט. במיעוט כזה גם פחות קשה לטפל.
תודה על התגובות. לספקנים אני יכולה לומר שיש מנהלי בתי חולים שמעוניינים למסד מערכות כאלה ומבינים שהמערכות הללו יעזרו לא רק לחולים או למשפחותיהם, אלא גם להם ולצוותים שלהם. אני עצמי מעורבת במספר פרויקטים כאלה הנמצאים בשלבים מקדמיים במספר בתי חולים. אני לא חושבת (ונדמה לי שכתבתי זאת מפורשות) שתופעת האלימות תמוגר. אני כן חושבת, שיש מצבים שמתדרדים לאלימות (פיזית או מילולית) אשר ניתן היה למנוע אותם באמצעות טיפול שיטתי במוקדי בעיות בבית החולים. ודאי שצריך לפעול במישור החינוכי ובשלבים מוקדמים יותר, אבל זה לא צריך לחסום צעדים נוספים, מקבילים.
לא נראה לי שאנשים אלימים ימתינו לאחראי על תלונות כדי לשחרר את תסכולם או יפנו ל עורכי דין רשלנות רפואית. אנשים כאלה פותרים דברים באמצעות אלימות. לפני כן כדאי אולי לשפר את אותם גורמים מצביים שמגבירים את תופעות האלימות נגד רופאים.
אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לאלימות נגד רופאים הוא באמת העובדה שמתייחסים למטופלים כאל מטומטמים ולא מספקים להם את כל המידע שהם אמורים לקבל, עד כדי כך שאנשים צריכים להילחם על כל פיסת מידע מהרופאים או מהצוות הרפואי.
למגיב מעלי, עו"ד, ממש הגזמת. אני חושבת שהרופאים בארץ, יחסית לתנאים בהם רובם צריכים לעבוד, עושים עבודה מצויינת, אל לנו לשכוח שגם הם בני אדם והם נאצלים לעבוד בבתי חולים עמוסקים עד אפס מקום. מעבר לכך, המידע שהם מעבירים הוא זה שהמטופלים יכולים להבין. לי מעולם לא קרה שנתקלתי בזלזול מצד רופאים. נכון שיש מקרים של רשלנות, אבל לא ניתן ואסור להכליל.
הוסף רשומת תגובה
שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.
חזרה לעמוד הבית >>