תג

יום שישי, דצמבר 8

או מדינה או משפחה: תגובה לתזכיר הצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל

אילן סבן

להלן מכתב שנשלח ביום 8 בדצמבר 2006 ליועץ המשפטי לממשלה וליועץ המשפטי למשרד הפנים, בתגובה לתזכיר הצעת החוק לתיקון תוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ז-2006.
המכתב חתום על ידי 40 מרצים מבתי הספר למשפטים בארץ והוא מותח ביקורת עקרונית על הצעת החוק האמורה.
ואלו שמות החותמים: ד"ר מוסה אבו רמדאן; פרופ' דוד אנוך, פרופ' ליאורה בילסקי, ד"ר מיכאל בירנהק, ד"ר ישי בלנק, ד"ר ארנה בן נפתלי, פרופ' גד ברזילי, ד"ר חאלד גאנים, ד"ר יוסף ג'בארין, ד"ר אורן גזל-אייל, פרופ' חיים גנז, ד"ר אייל גרוס, פרופ' עמנואל גרוס, ד"ר יוסי דהאן, ד"ר גיא דוידוב, ד"ר דפנה הקר, פרופ' אלון הראל, עו"ד רונית הרמתי-אלפרן; ד"ר נטע זיו, פרופ' עלי זלצברגר, ד"ר יונתן יובל, ד"ר משה כהן-אליה, ד"ר שי לביא, ד"ר ברק מדינה, פרופ' גיא מונדלק, ד"ר שגית מור, ד"ר אילן סבן, עו"ד איתי סבירסקי, ד"ר גילה סטופלר, עו"ד דורי ספיבק, עו"ד דנה פריבך-חפץ, ד"ר סנדי קדר, ד"ר מיכאיל קרייני, ד"ר רועי קרייטנר, ע"וד טלי קריצמן, פרופ' מוטה קרמניצר, פרופ' פרנסיס רדאי, ד"ר איסי רוזן-צבי, ד"ר נויה רימלט, פרופ' רונן שמיר.

את קולנו אנו משמיעים כמרצים למשפטים שגורלה של החברה הישראלית וזכויותיהם של אזרחיה ושל אחרים הנתונים לשלטונה חשובים לנו מאד.
באנו לומר כי הצעת החוק המוצעת היא שילוב קשה בין הסדר שפוגע באורח לא-מידתי בזכויות היסוד לחיי משפחה ולשוויון, לבין התעלמות מעמדת-רוב בבית המשפט העליון שסיווגה את ההסדר ככזה, ודרשה שישונה מהותית.

למן שנת 2002 מגבילה ישראל הגבלה גורפת את איחוד המשפחות בין אזרחי המדינה לבין תושבים פלסטינים תושבי השטחים. אופייה הגורף של ההגבלה נעוץ בכך שהיא פוטרת עצמה מהצורך לבדוק האם אכן טמון סיכון ביטחוני קונקרטי בבן-הזוג הפלסטיני. היא יוצרת "חזקת מסוכנות" המלווה כל פלסטיני תושב השטחים באשר הוא (אם הוא גבר מתחת לגיל 35 או אישה מתחת לגיל 25), והיא עושה חזקה זו לבלתי ניתנת לסתירה. בכך פוגעת מדיניות זו באורח קשה מאד בזכות לנישואין ולהורוּת של אזרחי ישראל, פגיעה הנוגעת, הלכה למעשה, אך לאזרחיה הערבים של ישראל, וכך היא מולידה גם אפליה על בסיס לאומי.
תחת הכותרת של "הוראת שעה" פועלת מדיניות זו מזה כמעט 5 שנים, ועתה, בהצעת התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל מבקשת הממשלה את אישור הכנסת להאריך מדיניות זו בשנתיים נוספות.

ביום 14.5.2006 נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בעתירות שהוגשו כנגד תוקפו של החוק. 6 שופטים כנגד 5 הכריעו אמנם שהחוק ייוותר בתוקפו, אך אחד משופטי הרוב, השופט לוי, קבע כי הוא שותף לעמדת השופטים מתנגדי החוק, כי החוק בנוסחו הקיים אינו מידתי; קרי, אינו עומד באמות המידה החוקתיות. "מסכים אני עם חברי הנשיא, כי במתכונתו הקיימת מעורר החוק קשיים, הואיל וחוששני כי פגיעתו אינה רק בבני הזוג המבקשים להינשא, כי אם גם בצביונה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ובמרקם היחסים העדין עם ציבור לא מבוטל החי בתוכה" (פסקה 9 לפסק דינו). השופט לוי החליט, עם זאת, שלא לבטל את החוק בשלב זה, בשל הצורך "בעבודת מטה מורכבת", תוך שהוא מציב "מסגרת על פיה יידרשו המשיבים להעמיד בתוך תשעה חודשים הסדר משופר".

מצוי אם כן רוב מהותי בבית המשפט העליון, שקבע, תחת הכותרת "חזרה למושכלות ראשונים" את הדברים הבאים (הנשיא ברק, בפסקה 93 לפסק דינו):

העיון במבחן המידתיות (במובן הצר) מחזיר אותנו למושכלות ראשונים עליהם מתבססת הדמוקרטיה החוקתית שלנו וזכויות האדם מהם נהנים הישראלים. מושכלות אלה הינם כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים; כי הביטחון אינו עומד מעל לכל; כי המטרה הראויה של הגברת הביטחון אינה מקדשת פגיעה קשה בחייהם של אלפים רבים של אזרחים ישראלים. ...
כך נהג בית משפט זה במקרים רבים ומגוונים. כך, למשל, נקיטה באמצעים פיזיים ("עינויים") היתה ללא ספק מגבירה את הביטחון. אך קבענו כי הדמוקרטיה שלנו אינה מוכנה לנקוט בהם, גם במחיר פגיעה מסויימת בביטחון... בדומה, קביעת תוואי גדר ההפרדה במקום שנקבע על ידי המפקד הצבאי בפרשת בית סוריק, היתה מגדילה את הביטחון. אך קבענו כי תוספת הביטחון אינה שקולה כנגד הפגיעה הקשה בחיי הפלסטיניים.... בדרך זו עלינו לנקוט גם במקרה שלפנינו.
תוספת הביטחון המושגת מזניחת הבדיקה האינידיבידואלית וממעבר לאיסור גורף גוררת אחריה פגיעה כה קשה בחיי המשפחה והשוויון של אלפים רבים של אזרחי ישראל, עד כי אותו מעבר אינו מידתי. דמוקרטיה אינה נוהגת כך. דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ובכך מנתקת את אזרחיה מבני זוגם ואינה מאפשרת להם לחיות חיי משפחה; דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ובכך מעמידה בפני אזרחיה את האופציה לחיות בה בלא בן זוג, או לעזוב את המדינה כדי לחיות בחיי משפחה תקינים; דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ובכך מפרידה בין הורים לילדיהם; דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ועל ידי כך מפלה בין אזרחיה באשר להגשמת חיי המשפחה שלהם. אכן, דמוקרטיה מוותרת על תוספת מסויימת של ביטחון כדי להשיג תוספת גדולה לאין שיעור ממנה של חיי משפחה ושוויון.

והנה התגובה לה זוכים דברים אלה של רוב שופטי בית המשפט העליון – הריכוך היחיד שמציעה הממשלה בהסדר הדברים הקיים – הוא הקמת ועדה הומניטרית ("ועדה מקצועית" שתמליץ לשר הפנים המלצות "מטעמים הומניטריים חריגים"). ואולם, כך מוסיפה וקובעת הצעת-החוק, "קיומו של קשר זוגי וקיומם של ילדים משותפים עם בן-זוג השוהה כדין בישראל, לא יהוו כשלעצמם משום טעם הומניטרי חריג". יתר על כן, הצעת החוק מגדילה לעשות, והיא מבקשת להחמיר את ההסדר הקיים, כך שיחול לא רק על בן-זוג פלסטיני תושב השטחים, אלא גם על בן-זוג או הורה לילדים משותפים הבא מ"מדינת סיכון", זאת על פי רשימה של מדינות שכאלה שתקבע הממשלה.
במילים אחרות, הממשלה התעלמה אפילו מהצעותיו של השופט לוי, אותו שופט שהיה "לשון המאזניים" שהותירה את החוק על כנו. אחת מהצעותיו המרכזיות של השופט לוי היתה להפוך את "חזקת המסוכנות" לחזקה הניתנת לסתירה, בין היתר, באמצעות הצהרת נאמנות של בן-הזוג הזר למדינת ישראל ולחוקיה (סע' 9 לפסק-דינו).

על פי המבנה החוקתי של ישראל יכולות הכנסת והממשלה לעקוף הכרעה של בית המשפט העליון רק אם הכנסת מתקנת את הדין שעומד בבסיס פרשנותו של בית המשפט העליון. ואולם ללא "פסקת התגברות" בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וללא הפעלתה כאן, או ללא שלילת המעמד החוקתי העל-חוקי מהזכות לשוויון ומהזכות לחיי משפחה, הרי שהכנסת אינה יכולה לחוקק חוק העומד בסתירה לעמדתו של בית המשפט העליון ביחס לחוקתה הפורמאלית של ישראל. וזה, למרבה העצב והחשש, בדיוק מה שהממשלה מבקשת מהכנסת לעשות עתה בהצעת החוק הנזכרת.

הצירוף בין הפגיעה הגורפת בזכות לחיי משפחה ובזכות לשוויון של אזרחי מדינת ישראל הערבים הטמונה בהצעת החוק לבין התעלמותה הבוטה של הממשלה מעמדת רוב שופטיו של בית המשפט העליון, מקרב אותנו עוד צעד אחד אלי תהום. היש עדיין בכוחנו לעצור?
אנו תקווה, נכבדנו היועץ המשפטי לממשלה, כי תפעיל את סמכותך בכדי לסייע לחברה הישראלית לעצור מבעוד מועד.

4 תגובות:

Anonymous יהונתן י. קלינגר (עו"ד) כתב/ה:

מצטרף לכל מילה.

8/12/06 21:08  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

הגיע הזמן שאנשי האקדמיה יפעלו למען שינוי מדיניות משפטית וחברתית

9/12/06 10:51  
Anonymous ניצן הוכנר כתב/ה:

לרוב, אני מעריך אקטיביזם אזרחי. כל הכבוד לכל המרצים והמלומדים, שמתריעים על מדיניות רעה.

אלא מאי? מדינת ישראל בנויה גם ובעיקר על מרכיב יהודי. לא זה הדתי, אלא הלאומי. המדינה קמה על מנת להוות בית לאומי ליהודים באשר הם. עקרונות מגילת העצמאות, בה מופיעה מטרה זו, חשובים ואין בדעתי לערער עליהם, נהפוך הוא; אני שם דברים בפרופורציה מעט שונה. בדרך כלל אני זה שמצוי בצד המרסן התלהמויות גזעניות. אלא, שנדמה לי, שיש פה חוסר איזון.

שוויון?- כן. אני האחרון שיערער על זכותו של פרט לחיים טובים כאלו או אחרים. עוולות כאלו ואחרות שמופנות כלפי ערבים הן עניין פסול. כולנו הושפלנו פעמים אחדות בחיינו וקשה לחשוב על סיבה, שמצדיקה עניין שכזה. אני יכול לחשוב על לא מעט ערבים ישראלים, שמעלים תרומה גדולה למדינת ישראל. מגיעה להם הרבה הערכה ופה אין שום ציניות.

זכותה של מדינת ישראל לשלול התיישבות או אזרחות ממי שאינה מעוניינת בהיותו אזרח שלה?- גם כאן התשובה חיובית. כל מדינה בעולם רשאית להחליט מי יבוא בשעריה ומי יוותר מחוצה להם. מי שמוגדר כאיום פוטנציאלי לא חייב ולא צריך להיכנס בשערינו.

עולה השאלה מהו איום שכזה וכיצד נזהה אותו. ברנש, ששועה לכל יבבה של גנרל אני לא. מאידך, אני גם לא טומן את הראש בחול ובזחיחותי כי רבה, סובר שאני כל כך בטוח. אני לא מסוגל להדחיק כזה עניין. לא יודע מה איתכם, לי מספיקה הידיעה שלא מכירים בזכות שלי לחיות כאזרח במדינה שלי. לשיטתי, זה מכשיר הרבה שרצים, שאני לא מעוניין להכניס לביתי. כבוד וקניין הם עניין אחד ובטחון המדינה עניין אחר. הוא עומד מעליהם. זו הסיבה בגינה גם ערבים ישראלים לא מחוייבים בשירות צבאי, שברגיל, כל אזרח ואזרחית המדינה מחוייבים בו. מישהו מערער על הרציונל העומד בבסיס הפטור הנ"ל? הרי הם יכולים להיות מש"קי ממטרות מצויינים ממש או תפקיד מכריע דומה, שלא דורש התעמקות ברזי צה"ל ולא זו בלבד שלא יגרם כל נזק, אדרבה, יתנו הם בתרומה למדינה 3 שנים מהיפות בחייהם ועוד כמה אחרי כן והנה הם אזרחים שווים לכל דבר ועניין ויצאנו כולנו נשכרים. ואימרו אמן.*

אמת ויציב- העניין בעייתי מאוד, לא היינו מצפים אחרת. אך ישנה מידתיות, אין איסור קטגורי; ישנם קריטריונים ברורים אימתי יוכל ערבי מהשטחים לדור בישראל ככל אזרח ישראלי. קריטריון הגיל, למשל, נועד להגביל כניסה של צעירים, שעלולים, בהיותם נלהבים, להוות סיכון בטחוני. מבוגרים יותר, בעלי משפחה, הם אנשים רגועים יותר. רוצים להתחתן ולא עומדים בקריטריונים המרושעים של מדינת הציונים? המדינה היא זו העומדת ביניכם לבין האושר? גורו בדפקטטורה של השטחים או בכל מקום אחר מחוץ לישראל שיהא מוכן לקבל אתכם. חבל שזה ככה, אבל עוד לא הגענו לשלב שבו שני העמים חיים בשלווה זה לצד זה. כשנפסיק לאכול האחד את האחר, אי-אז ניתן אולי יהא לדבר על השתלבות בשכיות החמדה של חוצות חיפה ורמאללה.

עכשיו התגודדו נא עד זוב דם בעיסוק הבא: חוק השבות. עזבו אתכם מעניינים פנימיים של המדינה, זה פאסה ומה זה לא סקסי לעומת הקונפליקט הערבי-ישראלי, שהרי יש הטוענים, שהכיבוש הוא הוא אם כל חטאת, ומלחמה, כידוע, היא עסק מחרמן לאללה. עוד אומרים, שמי שלא אוהב את עצמו, לא יכול לאהוב אחרים. אולי התיעוב העצמי הזה לקולקטיב היהודי, שלא תמיד מספק את מאוויכם, גורם לכם לזייף גניחות פסאודו-הומניות עם השכן.




* והם גם יוכלו לקבל מעונות באוניברסיטה בעדיפות גבוהה יותר מזו של חבריהם שמימשו את הפטור. רגע, כבר לא.

9/12/06 23:05  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

נכבדיי המרצים והחותמים - עם כל הכבוד כפי שנוהגים לומר, דבריכם הם התחסדות. והתחסדות היא החלופה המקלה עימכם, משום שמיד לאחריה ניצבת טמינת הראש בחול.

רבותי, גם אני רוצה לחיות במדינה דמוקרטית. גם אני מאמין בזכויות אדם, אני סולד מכל דין או פסיקה שמאחוריהם רציונל דתי ובוודאי שאינני נמנה עם מחנה הימין.

אולם, כנראה שלא במפגיע, אתם תומכים בדרך אשר מובילה לכיוון אחד, והוא מדינה דו לאומית, וגם כיוון זה הוא לגיטימי (נניח), אלא שלאור המתרחש במרחב סביבנו, קשה לראות כיצד ה"דו" לא יחזירנו ל"חד" (וכנראה בהיפוך היוצרות).

פרופ' זלצברגר, זכור לי פס"ד ירדור משיעוריך המאלפים בתורת המשפט. תוהה אני כיצד אינך רואה כי שוב מבקש מיעוט שאינו דמוקרטי לנצל את כלי הדמוקרטיה כדי להכותה. האין זכותה של הדמוקרטיה להתגונן?

לא אתחמק, החוק איננו שוויוני. אולם, כבר בסימסטר א' למדנו שהשוויון איננו זכות מוחלטת. יתרה מכך, גם כללי המשפט הפורמאלים אינם חזות הכל. החלטה בעניין זה ראוי לה שתישאב גם מהמציאות הגיאו-פוליטית, ההיסטורית והדמוגרפית סביב (הלא כך, ברק?).

אני מפנה אתכם להפגנות הענק בבירות. אני מפנה אתכם לחגיגה בעראק. מי שהטיול קצר לו מדי, מוזמן להצטרף לכנס חוקרי השואה של ידידנו אחמידנג'אד. האם אינכם רואים את הקשר, נכבדיי המרצים? מדוע אתם מסרבים במכתבם לראות ולהתייחס לתמונה בכללותה? או, האם, כמו "השופט המתנדנד" לוי (בפסק דינו השערוריתי לטעמי) מעדיפים אתם לצאת ידי חובה מן השפה אל החוץ?

(-) סטודנט עני דעת.

11/12/06 18:35  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>