תג

יום רביעי, ספטמבר 20

על לשון ישירה, הפתולוגיה של "עבירות החשיפה", והגנה על קורבנות עבירה-תשובה לנויה רימלט

מאת דורון מנשה
הפוסט המרתק של ד"ר נויה רימלט: "תרבות של מטרידים סדרתיים" מעורר לעניות דעתי שתי שאלות מיידיות. השאלה הראשונה אמנם אינה שאלה בעלת עניין אקדמי אך היא מתעוררת אל נוכח שורה של קביעות עובדתיות פרסונאליות (להבדיל למשל מטענות תרבותיות) מסדר ראשון (טענות אודות עובדות "בעולם", לא טענות הסתברותיות ולא הערכות מסויגות המותנות בראיות למשל) המופיעות בו כגון : X" הוא רק תוצר אחד של תרבות ההטרדה המינית השוררת בישראל" ,"מטרידן סדרתי אחר היה Y ", ו "איש מכל המעורבים...לא חשב כנראה שהטרדה מינית סדרתית של נשים פוסלת את X מלכהן...", ו- " חלק מחברי הכנסת שהצביעו בסופו של דבר בעד מועמדותו של X עשו זאת על אף שידעו או שמעו על מעלליו המיניים". כל זאת עוד טרם הוצגה כנגד X בפני שופט/ת ראיה קבילה אחת. אני הייתי מסתייג מקביעות נחרצות כאלה, או שמשתמעות ככה נחרצות, באשר לאשמה. בהקשר זה אני סומך ידי על הפוסט מאיר עיניים של פרופ' אריאל בנדור בו עמד על מעמדה ומהותה של "חזקת החפות", על אודות הקשר בינה לבין שלטון החוק, וכן על אופייה החינוכי. לדבר "דוגרי" ולבחון את העניין ללא כחל וסרק וגינונים מיותרים זו תכונה טובה אך לעניות דעתי ראוי במקרים רבים להימנע מכך בבחינת "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" . חלק מחינה של צורת דיבור זה הוא חן של שקר. אפשר לדבר "דוגרי" ואגב כך להפוך את האדם שכלפיו כוונו הדברים לעפר האדמה...

בניגוד לטענותיה הפרסונאליות של נויה קשה שלא לראות כי טענותיה התרבותיות, בדבר קיומה של "תרבות של הטרדה מינית", ושל "קשר שתיקה של מקורבים ויודעי דבר" הן טענות כבדות משקל המחייבות עיון מדוקדק. קשה גם שלא לראות לכאורה את ההגיון בטענתה כי לאור הפרשיות האחרונות הגיעה העת לערוך בדק בית בחברה הישראלית, אשר יבחן את נגע תרבות ההטרדה הסדרתית אשר פשה בקרבה.
אך בדק בית כאמור, לא צריך שיפסח אף עלינו –חוקרים באקדמיה המשפטית. עלינו להפנות את מאמצינו לבדיקת הרזולוציה המחקרית שלנו. שכן למקרא טענותיה של נויה, ניכר כי מסקנותיה נובעות מהתמקדות אטומיסטית בחלקת ההטרדה המינית בשדה המשפטי, מבלי לבחון חלקות אחרות בשדה המשפטי, תוך ניסיון לבחינה השוואתית ואנלוגית ביניהן.
כך למשל, גורסת כי נויה, בצדק, כי רק חלק קטן מעבירות המין מגיע לבירור משפטי, בשל העובדה כי רוב הנשים הנפגעות בוחרות בסופו של דבר שלא להתלונן. שכן הן אינן מתלוננות, משום שהן חוששות מן החשיפה, משום שאין להן אמון במערכת המשפט ומשום שהן פוחדות מלהיות מתויגות כעושות צרות במקום העבודה. אך ניכר כי אם נרחיב את שדה הראייה ונשקיף ממעוף הציפור על מכלול החלקות בשדה המשפטי, ניווכח לדעת שהטרוניות המועלות על-ידי נויה אינן ייחודיות לעבירות המין, אלא ל"עבירות החשיפה" בכלל. הגם שלעבירות מין (בעיקר במקרים החמורים של אינוס) מתווסף הקושי הקשור בבושה, הרי שהמדובר בהבדל שבכמות ולא איכות. העניין אינו נוגע אפוא כל כך לאנטומיה של עבירות המין אלא יותר לפתולוגיה של עבירות החשיפה.
כך למשל, ניכר כי רוב חושפי השחיתויות אינם ששים לדווח על מעשים קלוקלים להם הם היו עדים, מפאת החשש למקום עבודתם ובמיוחד כאשר ניסיון העבר מלמד, כי מוסדות ביקורת המדינה לא הצטיינו במיוחד בהגנה על אותם חושפי שחיתויות. כך גם חיילים אשר עברו התעללות במסגרת שירותם הצבאי (אם על-ידי מפקדיהם ואם על-ידי עמיתיהם ליחידה) אינם ששים להתלונן על אשר עברו וחוו, מפאת החשש שמא יתויגו כ"מלשינים" וייאלצו להתמודד עם נידוי חברתי במהלך יתרת שירותם הצבאי. מה גם שבדומה למוסדות ביקורת המדינה, הרי שגם רשויות הצבא לא הצטיינו במיוחד בהגנה על אותם מתלוננים ובהתחשבות בצרכיהם המיוחדים כתוצאה מן החשיפה.
בדומה לחקירתן של עבירות מין, הרי שגם בפרשיות שחיתות וגם בפרשיות של התעללות בצבא, עדים אנו לסדרה של תלונות מתפרצות, רגע לאחר סדיקת הסדר הראשון בחומה הבצורה. כך למשל פרשת סג"מ אחי פורת, אשר שימש כמפקד צוות בסיירת גולני, נפתחה בעקבות תלונתו של פקוד לשעבר לנציב קבילות חיילים. אופי התלונה הצדיק חקירה פלילית, ועד מהרה חשפה החקירה מעשי התעללות אחרים, ויותר ויותר פקודים ניאותו להתלונן כנגד מפקדם. כך גם בפרשה אחרת, התלונן חייל בחטיבת "גולני" על התעללות מצד עמיתיו ליחידה, על רקע טקסי "זובור". חקירת התלונה סדקה סדק משמעותי בסכר השתיקה הסולידארי של הפלוגה, ובסופו של דבר הועמדו לדין 13 חיילים וקצינים מקרב הפלוגה, בגין התעללות בנסיבות מחמירות בחייל המתלונן ובחיילים אחרים.
לאור האמור לעיל, ניכרת בעצתה של נויה הסכנה של מיקוד הרזולוציה המחקרית שלנו בחלקיק אחד מתוך מכלול השדה המשפטי. שכן בהתמקדותנו בקורבנות עבירות המין ובטיפול המשפטי הרצוי, נוטים אנו לשכוח כי קורבנות דומים נמצאים גם בקרב חושפי השחיתויות, בקרב חיילים בשירות צבאי, ובמחוזות אחרים ולהחמיץ את ההזדמנות לתיקון כללי. אין המדובר בחששות בעלמא, כך למשל, מיקוד הרזולוציה המחקרית שלנו בעבירות מין ואלימות במשפחה, היא אשר הבנתה את השיח סביב חוק זכויות נפגעי עבירה. ואכן, טביעות האצבע הפמיניסטיות ניכרות היטב בתוך סעיפי החוק. כך למשל מקנה החוק את הזכות ל"נפגע עבירת מין או אלימות" להביע את עמדתו לעניין עיכוב הליכים או הסדר טיעון. אך מה בנוגע לקורבנות של עבירות לא אלימות או מיניות? מדוע אין החוק משתיק את קולו של קשיש אשר כל רכושו נגנב לאחר שגנבים פרצו אל ביתו? מדוע מושתק קולו של בעל עסק עצמאי, אשר ספג טלטלה כלכלית קשה בשל מעשה מרמה כלשהו? מדוע מושתק קולם של נכים ,מפגרים או חסרי ישע אחרים לאחר שעברו מסכת התעללות קשה? לפיכך, על-מנת להשיג את התוצאה הצודקת והמתחשבת אליה כולנו מייחלים, עלינו להתבונן מחדש באמצעות רזולוציה מחקרית רחבה ביותר, אשר תאפשר לנו להשקיף על כלל קורבנות העבירה וצורכיהם.

8 תגובות:

Blogger גיא דוידוב כתב/ה:

דורון, חזקת החפות פועלת במישור ההשלכות המשפטיות: מבחינה משפטית אף אחד לא אמור להתייחס לאדם כאשם עד שלא הוכחה אשמתו. אגב, גם לזה יש חריגים (ראויים): בדיני העבודה במגזר הציבורי יש חקיקה שמאפשרת בנסיבות מסויימות להשעות עובד שחשוד בפלילים, ובצדק. אפשר לפצות אותו לאחר שהוכחה חפותו, אבל קשה לנהל מקום עבודה עם עובד שחשוד בגניבה או בתקיפת עובד אחר, למשל.
הדיון של נויה כולו במישור הציבורי, ואין כל סיבה שנתעלם לחלוטין מהחשדות עד להרשעה. הרי את הגישה הזו אפשר להביא לכדי אבסורד: אם אני רואה במו עיני את פלוני רוצח את אלמוני, האם אני מנוע מלהוקיע אותו ציבורית כל עוד לא הורשע בבית משפט? ויותר מזה, נניח שהנשיא יואשם בפלילים אך מסיבות שונות יזוכה בסופו של דבר. האם העובדה שלא הוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר אומרת שהוא חייב לצאת נקי במישור הציבורי? האם לא יכול אדם סביר גם במקרה כזה להאמין יותר למתלוננות, ולקרוא לנשיא להתפטר, למשל?
ולגבי טענתך השניה. אני לא בטוח שהמקרים כל-כך זהים (בעיני הם לא, אבל זה דורש דיון קצת ארוך בשביל התגובה הזו...). אבל גם אם נניח שהם זהים מבחינה אנליטית, מדוע זה אומר שיש הכרח, או שראוי, לאחד את כולם לצרכי הדיון האקדמי? מבחינה מעשית זה בהחלט סביר להתמקד בקבוצה מסויימת של מקרים -- הסיכוי לקדם משהו הרבה יותר גבוה ואינני רואה בכך כל פסול.

21/9/06 09:02  
Blogger Doron Menashe כתב/ה:

תודה רבה גיא על הערותייך הנהדרות והנה תגובתי הקצרה. ראשית, לא התייחסתי בפוסט לחזקת החפות במובנה המשפטי-פורמלי, אלא להיבטיה החינוכיים במדינה דמוקרטית. שכן לדעתי, חזקת החפות אינה רק ערך משפטי, אלא ערך דמוקרטי. כך למשל מקופלת האוטונומיה של האדם לתוך המעטפת המשפטית-פורמלית של כבוד האדם, אך יש לה גם בסיס עצמאי כערך מחנך. כך גם עיקרון השוויון הוא ערך משפטי-חוקתי פורמלי, אך יש לו גם היבטים חינוכיים וחברתיים במדינה השוחרת להיות דמוקרטית-ליברלית, וחותרת לצדק חברתי.חשיבותו של הערך החברתי-המחנך ניכרת לאור הסימביוזה המקיימת בין התרבות הכללית בחברה, לבין המשפטי הפורמלי. שכן כידוע המשפט הוא יצור חי ודינמי אשר ראוי שלא יהא קופא על שמריו, ואשר ראוי שיתחדש ויתעדכן באופן הרמוני עם סביבתו. לפיכך, לא תהא תועלת רבה ביישום העקרונות המשפטיים הפורמליים, בטרם הוטמעו ערכיהן של הנורמות המשפטיות בקרב הציבור הרחב והופנמו היטב בתודעתו הפנימית.

על כן, אני בדעה כי חזקת החפות, כעיקרון חברתי-חינוכי, ראוי שישמש כסטנדרט נורמטיבי לעיצוב ולמיתון השיח הציבורי והפרטי אודות אשמתם של אנשים בהיעדרו של מידע חסר, וזאת במסגרת טקסטים או קונטקסטים שיש להם הקשר משפטי.

ברי כי המסגרת הנוכחית אינה מתאימה לפיתוח תיאוריה שלמה בדבר היחס בין עיקרון חזקת החפות, החסינות ההכרתית שיוצר זיכוי וערך חופש הביטוי, לכן אמנע בשלב זה להתייחס לטענת התסוגה לאבסורד שאתה מעלה. אומר רק זאת: המקרה הנוכחי אינו דומה כלל למקרי האבסורד לשיטתך במקרה זה החשדות שאנו כמתבוננים מן הצד יכולים לגבש כלפי Xהן לכל היותר מתוך שמועות ובדלי אינפורמציה ממקור שני. תשתית ראייתית כזו בוודאי שאינה יכולה באופן סביר לבסס קביעות מסדר ראשון. למעשה אין היא עומדת אפילו במבחן הצנוע של עיקרון הראיה המנהלית והדברים ברורים.

לגבי הטענה השניה -נדמה שזו לא הובנה כיאות. זו טענה היא יותר במישור המתדולוגי-מחקרי ולא במישור המוסרי. הטענה אינה שמי שממקד את מבטו המחקרי בחלקיק אחד מתופעה רחבה יותר מפגין בהכרח אדישות או חוסר אכפתיות לחלקיקים האחרים של התופעה הטענה היא פשוט שהוא מועד לטעות בניתוח התופעה. למצוא פנים שלא כהלכה בביאור סיבותיה יתירה מזו: הצורך בהתבוננות במכלול לצורך הבנת החלקיק קיים לא רק בתנאים של זהות מוחלטת בין חלקיקי התופעה כפי שכבר הקנונים של מיל וביקון לסיבתיות מראים.

ודרך אגב,ובמאמר מוסגר: איני בטוח שתכלית המחקר האקדמי היא "לקדם משהו" ואיני בטוח אף שהשיטה של ההתבוננות החלקיקית מעלה את הסיכוי לעשות כן. דווקא הדוגמא של חוק זכויות נפגעי עבירה-בה הוחמצה לכאורה הזדמנות מעשית
לקדם את מעמדם של כלל המתלוננים והקורבנות למעשי עבירה-מצביעה כי לעיתים ייתכן וההיפך הוא הנכון.

22/9/06 10:37  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

כיצד ניתן להשוות בין מי שחושף פרשת שחיתות לבין מי שחושפת את האונס שחוותה?
כיצד ניתן להשוות בין מי שאביה התעלל בה מינית או שבן זוגה הכה אותה לבין מי שספג פגיעה כלכלית קשה?
ומה החשש מפני מיקוד הרזולוציה? אתה דואג לכך שלא נשמע את קולם של בעלי הקניין?
מתן קול לנפגעות/י אלימות ואלימות מינית בא על חשבון "חסרי ישע אחרים"?

רק שחלילה לא יושמע קול שמייצג בעיקר נשים.את זה צריך לטשטש. נחוצה רזולוציה רחבה יותר.
אל חשש, "טביעות האצבע הפמינסטיות" תועברנה למאגרי המשטרה.

28/9/06 02:58  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

תגובה למאמרם של ד"ר מנשה ופרופ. בנדור:

אישיות ציבורית – ואין ספק שנשיא המדינה הוא כזה – מקבלת עליה (אם מתוך בחירה, אם בהיעדרה), אפשרות בה כל מסכת חייה תיחשף לעין הציבור ולתגובתו. זהו חלק מאוד ברור במגרש הציבורי. אתה לא יכול להיות אמן, ספורטאי או פוליטיקאי ולחשוב שלא יבחנו את פעלך בזכוכית מגדלת. אם נרצה, אלו חלק מהסיכונים המגולמים בהפיכתה של פרסונה "פרטית" ל"ציבורית".
חזקת החפות היא עניין נחוץ, אין כל מחלוקת בעניין. השאלה היא בעיקר כיצד כלי זה מופעל ובאילו נסיבות. פעמים הרבה טוען פלוני, כי "שופכים/מתירים את דמו", אפילו "ההאשמות הינן חסרות שחר". אני למדתי, שחלק מהשיקולים בהליך הפלילי מבוססים על הערכת משקל הראיות שנאספו והסיכוי להרשעה (למרות שבדיונים בעניינו של העם הפשוט, זה חסר האמצעים, הלכה זו רחוקה מיישום חלקי אפילו). גם כלי תקשורת, שמפרסם פרטים בעניין אישיות זו או אחרת, בודק היטב שאינו חשוף לתביעה בגין לשון הרע.
ההקפדה בעינה עומדת – אף אחד לא רץ להכריע. אבל גם לא מחכה לפסיקה חלוטה של בית המשפט. יש מי שילין על כך, יאמר שאדם חף וגו'. הכלל הוא שזה נכון. ברם, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. לא תמיד חייבים להשתמש בכלים המשפטיים, על כל הפיתוי הנגזר מכך, בכדי להאיר נקודה מסויימת. בלאו הכי המבחן העיקרי הוא מבחן השכל הישר; אם זה נראה דפוק, כנראה שזה דפוק. אנחנו לא קמים סתם כך יום אחד ומחליטים שפרסונה כזו או אחרת אשמה. האדם הממוצע/ הסביר יודע, שיכול להיות שהוא טועה, אלא מאי? רוב הסיכויים שהוא לא טועה. אין לי מושג כיצד אני מבסס כזו קביעה, מלבד נסיון החיים שאנו צוברים. עניין של שנאת סיכון, כנראה. אף אחד לא רוצה להגיע למקום, בו עמדו לנגד עיניו סימנים מחשידים ועקב כך, שנמנע מלדון בעניין עד קבלת הכרעה סופית (הגם שזו יכולה לקחת שנים), כעת הוא ב"ברוך". אם מדובר היה באישיות "פרטית", כל זה לא היה עולה, כך נראה. אך כאשר באישיות ציבורית עסקינן, לא ייתכן שכך ייעשה. בטח לא כאשר מדובר בנבחר ציבור, זה שאנחנו מינינו לשמש לנו למופת. יש לו חובת נאמנות כלפינו וחובה זו מקפלת בקרבה את הסיכון שיואשם ציבורית עוד לפני שיואשם לפי המסלול החוקי-רשמי. הקטנה שבצרותיו.
אף אחד לא עוסק בסרחונות הקטנים, ה"כשר אבל מסריח" שלהם (ואולי פה קיימת בעיה, לאו דווקא במגרש הפוליטי, בהעלמת העין מ"זוטי הדברים". יש בכך הכשרה ברורה למעשים גרועים יותר). יש יותר מידי עניינים אחרים לעסוק בהם ופוליטיקאים, לא אחת שלא בטובתם, מצויים בין פטישים וסדנים. אבל כאשר בפשעים "רציניים" המדובר, כלום ניתן באמת לצפות, שהציבור לא יעסוק בעניין עד אשר יאמר בית המשפט את דברו?
בואו לא נהיה תמימים; יש ים של נבלות מסביב. כל הדין הנוגע לעבירות מין מוטה מלכתחילה לטובת קורבנות פוטנציאליים ושלאחר-מעשה של הללו ולא בכדי. העבירה המשוקצת ביותר היא עבירת המין. אין מוסד שאין בו אחוז ניכר של כל מיני יצורים מריירים שנוהגים להעיר הערות (במקרה ה"טוב") לנשים העובדות איתם. זכותה של אישה להתגונן מפניהם, גם אם זה אומר כרסום בזכויות בסיסיות בעניין ביטוי, למשל. זוהי זכות של כולנו כבני החברה, להקשות עליהם לפגוע שוב ושוב. לא סביר גם, שיש כל כך הרבה משוגעות ונשיא אחד שפוי שלא מבין מה רוצים ממנו. אדם שסובר כי מעלילים עליו יוצא אל קבל עם ועדה ונלחם על שמו הטוב.

[הערת מנהלי האתר: סוף התגובה הושמט בשל חשש ללשון הרע ושימוש בשפה לא הולמת]

5/10/06 15:06  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

א: לא היה שום חשש ללשון הרע. אין לי מושג על סמך מה הוחלט לצנזר אותי. אולי כדאי שתאירו את עיני בעניין.
ב: למה לחתוך ככה? מה זה "יוצא אל קבל עם ועדה"? עדיף לצאת מרושע מאשר עילג. לטיפולכם.

5/10/06 17:45  
Blogger גיא דוידוב כתב/ה:

לצערי אין לנו אפשרות להתכתב עם המגיבים מחוץ לבלוג, ולבקש שינוי או מחיקת פסקה, מהטעם הפשוט שכתובת המגיבים אינה חשופה בפנינו. לכן אם אנחנו רואים השמצות בוטות, לעיתים אין לנו ברירה אלא להימנע מפרסומן באופן מלא או חלקי. לשמחתי זה כמעט שלא קרה עד כה.

5/10/06 20:20  
Blogger גיא דוידוב כתב/ה:

לאלון:
אני עדיין חושב שצריך להבחין בין המישור המשפטי למישור השיח הציבורי. אני לא כל כך חושש ממצב שבו מוקיעים אדם על רצח בעוד שלמעשה הוא ימצא אשם בהריגה. מבחינה משפטית אולי הוא אשם בהריגה, ולכן הוא ישא בעונש בהתאם, אבל בשיח הציבורי הדיון הוא בדרך כלל ברמה המוסרית, וברמה הזו מוקיעים אותו על ביצוע מעשה כזה או אחר, מבלי להכנס בהכרח למשמעויות המשפטיות.
אני מסכים שבשיח הציבורי אין לנו כלים לקבוע במדוייק את העובדות, ולכן אנו עשויים לטעות במידת ההוקעה הציבורית. אבל האם בשל כך ראוי שנמנע מהוקעה לחלוטין? בעיני זה לא איזון סביר. הרי למי שמוקיעים אותו יש את אותו חופש ביטוי לנסות לסתור את הטענות. וכמובן להפריך אותן בסופו של דבר בבית משפט. לכן, גם אם יש מחיר, הוא לא נראה לי מצדיק צנזורה עצמית מהסוג שדורון קרא לה.

5/10/06 22:56  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

תודה [על השיעור הקצר בענווה. ניצן משופר נבנה ברגעים אלו ממש].
למען הסר ספק; אני עדיין מחזיק בדעה שפרשות רמון וקצב מריחות רע [תיאור חלבי משהו הפעם, אפשר לסמן "וי"]- גם אם לא מחדשות הרבה- ולא עומדת להם כל הגנה מפני הלעזה רבתי כגון זו שכתבתי. כשזה מגיע לנבחרי ציבור, הסבלנות שלי פוקעת מהר מאוד, אולי כי אני מתאכזב נורא כשנראה לי שאותם נבחרים מבצעים [לכאורה, לכאורה] מעשים כה מבזים.

9/10/06 14:10  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>