על לשון ישירה, הפתולוגיה של "עבירות החשיפה", והגנה על קורבנות עבירה-תשובה לנויה רימלט

מאת דורון מנשה

הפוסט המרתק של ד"ר נויה רימלט: "תרבות של מטרידים סדרתיים" מעורר לעניות דעתי שתי שאלות מיידיות. השאלה הראשונה אמנם אינה שאלה בעלת עניין אקדמי אך היא מתעוררת אל נוכח שורה של קביעות עובדתיות פרסונאליות (להבדיל למשל מטענות תרבותיות) מסדר ראשון (טענות אודות עובדות "בעולם", לא טענות הסתברותיות ולא הערכות מסויגות המותנות בראיות למשל) המופיעות בו כגון : X" הוא רק תוצר אחד של תרבות ההטרדה המינית השוררת בישראל" ,"מטרידן סדרתי אחר היה Y ", ו "איש מכל המעורבים...לא חשב כנראה שהטרדה מינית סדרתית של נשים פוסלת את X מלכהן...", ו- " חלק מחברי הכנסת שהצביעו בסופו של דבר בעד מועמדותו של X עשו זאת על אף שידעו או שמעו על מעלליו המיניים". כל זאת עוד טרם הוצגה כנגד X בפני שופט/ת ראיה קבילה אחת. אני הייתי מסתייג מקביעות נחרצות כאלה, או שמשתמעות ככה נחרצות, באשר לאשמה. בהקשר זה אני סומך ידי על הפוסט מאיר עיניים של פרופ' אריאל בנדור בו עמד על מעמדה ומהותה של "חזקת החפות", על אודות הקשר בינה לבין שלטון החוק, וכן על אופייה החינוכי. לדבר "דוגרי" ולבחון את העניין ללא כחל וסרק וגינונים מיותרים זו תכונה טובה אך לעניות דעתי ראוי במקרים רבים להימנע מכך בבחינת "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" . חלק מחינה של צורת דיבור זה הוא חן של שקר. אפשר לדבר "דוגרי" ואגב כך להפוך את האדם שכלפיו כוונו הדברים לעפר האדמה...

בניגוד לטענותיה הפרסונאליות של נויה קשה שלא לראות כי טענותיה התרבותיות, בדבר קיומה של "תרבות של הטרדה מינית", ושל "קשר שתיקה של מקורבים ויודעי דבר" הן טענות כבדות משקל המחייבות עיון מדוקדק. קשה גם שלא לראות לכאורה את ההגיון בטענתה כי לאור הפרשיות האחרונות הגיעה העת לערוך בדק בית בחברה הישראלית, אשר יבחן את נגע תרבות ההטרדה הסדרתית אשר פשה בקרבה.
אך בדק בית כאמור, לא צריך שיפסח אף עלינו –חוקרים באקדמיה המשפטית. עלינו להפנות את מאמצינו לבדיקת הרזולוציה המחקרית שלנו. שכן למקרא טענותיה של נויה, ניכר כי מסקנותיה נובעות מהתמקדות אטומיסטית בחלקת ההטרדה המינית בשדה המשפטי, מבלי לבחון חלקות אחרות בשדה המשפטי, תוך ניסיון לבחינה השוואתית ואנלוגית ביניהן.
כך למשל, גורסת כי נויה, בצדק, כי רק חלק קטן מעבירות המין מגיע לבירור משפטי, בשל העובדה כי רוב הנשים הנפגעות בוחרות בסופו של דבר שלא להתלונן. שכן הן אינן מתלוננות, משום שהן חוששות מן החשיפה, משום שאין להן אמון במערכת המשפט ומשום שהן פוחדות מלהיות מתויגות כעושות צרות במקום העבודה. אך ניכר כי אם נרחיב את שדה הראייה ונשקיף ממעוף הציפור על מכלול החלקות בשדה המשפטי, ניווכח לדעת שהטרוניות המועלות על-ידי נויה אינן ייחודיות לעבירות המין, אלא ל"עבירות החשיפה" בכלל. הגם שלעבירות מין (בעיקר במקרים החמורים של אינוס) מתווסף הקושי הקשור בבושה, הרי שהמדובר בהבדל שבכמות ולא איכות. העניין אינו נוגע אפוא כל כך לאנטומיה של עבירות המין אלא יותר לפתולוגיה של עבירות החשיפה.
כך למשל, ניכר כי רוב חושפי השחיתויות אינם ששים לדווח על מעשים קלוקלים להם הם היו עדים, מפאת החשש למקום עבודתם ובמיוחד כאשר ניסיון העבר מלמד, כי מוסדות ביקורת המדינה לא הצטיינו במיוחד בהגנה על אותם חושפי שחיתויות. כך גם חיילים אשר עברו התעללות במסגרת שירותם הצבאי (אם על-ידי מפקדיהם ואם על-ידי עמיתיהם ליחידה) אינם ששים להתלונן על אשר עברו וחוו, מפאת החשש שמא יתויגו כ"מלשינים" וייאלצו להתמודד עם נידוי חברתי במהלך יתרת שירותם הצבאי. מה גם שבדומה למוסדות ביקורת המדינה, הרי שגם רשויות הצבא לא הצטיינו במיוחד בהגנה על אותם מתלוננים ובהתחשבות בצרכיהם המיוחדים כתוצאה מן החשיפה.
בדומה לחקירתן של עבירות מין, הרי שגם בפרשיות שחיתות וגם בפרשיות של התעללות בצבא, עדים אנו לסדרה של תלונות מתפרצות, רגע לאחר סדיקת הסדר הראשון בחומה הבצורה. כך למשל פרשת סג"מ אחי פורת, אשר שימש כמפקד צוות בסיירת גולני, נפתחה בעקבות תלונתו של פקוד לשעבר לנציב קבילות חיילים. אופי התלונה הצדיק חקירה פלילית, ועד מהרה חשפה החקירה מעשי התעללות אחרים, ויותר ויותר פקודים ניאותו להתלונן כנגד מפקדם. כך גם בפרשה אחרת, התלונן חייל בחטיבת "גולני" על התעללות מצד עמיתיו ליחידה, על רקע טקסי "זובור". חקירת התלונה סדקה סדק משמעותי בסכר השתיקה הסולידארי של הפלוגה, ובסופו של דבר הועמדו לדין 13 חיילים וקצינים מקרב הפלוגה, בגין התעללות בנסיבות מחמירות בחייל המתלונן ובחיילים אחרים.
לאור האמור לעיל, ניכרת בעצתה של נויה הסכנה של מיקוד הרזולוציה המחקרית שלנו בחלקיק אחד מתוך מכלול השדה המשפטי. שכן בהתמקדותנו בקורבנות עבירות המין ובטיפול המשפטי הרצוי, נוטים אנו לשכוח כי קורבנות דומים נמצאים גם בקרב חושפי השחיתויות, בקרב חיילים בשירות צבאי, ובמחוזות אחרים ולהחמיץ את ההזדמנות לתיקון כללי. אין המדובר בחששות בעלמא, כך למשל, מיקוד הרזולוציה המחקרית שלנו בעבירות מין ואלימות במשפחה, היא אשר הבנתה את השיח סביב חוק זכויות נפגעי עבירה. ואכן, טביעות האצבע הפמיניסטיות ניכרות היטב בתוך סעיפי החוק. כך למשל מקנה החוק את הזכות ל"נפגע עבירת מין או אלימות" להביע את עמדתו לעניין עיכוב הליכים או הסדר טיעון. אך מה בנוגע לקורבנות של עבירות לא אלימות או מיניות? מדוע אין החוק משתיק את קולו של קשיש אשר כל רכושו נגנב לאחר שגנבים פרצו אל ביתו? מדוע מושתק קולו של בעל עסק עצמאי, אשר ספג טלטלה כלכלית קשה בשל מעשה מרמה כלשהו? מדוע מושתק קולם של נכים ,מפגרים או חסרי ישע אחרים לאחר שעברו מסכת התעללות קשה? לפיכך, על-מנת להשיג את התוצאה הצודקת והמתחשבת אליה כולנו מייחלים, עלינו להתבונן מחדש באמצעות רזולוציה מחקרית רחבה ביותר, אשר תאפשר לנו להשקיף על כלל קורבנות העבירה וצורכיהם.