הפרטה במערכת החינוך

גיא דוידוב

בשעה טובה ומוצלחת התחיל בני הבכור את כיתה א', ובשבוע שעבר הגענו נרגשים-משהו לאסיפת ההורים ראשונה. באותו מעמד התברר לנו במפתיע כי החל מהשנה הקרובה הופך בית הספר להיות "בית ספר תל"י", כלומר הוא מצטרף לשורה של בתי ספר שנותנים "תגבור לימודי יהדות". למותר להבהיר שמדובר בבית ספר ממלכתי חילוני רגיל, ושהדבר לא תואם מראש או אפילו הודע מראש להורים. המורה החביבה הדגישה שאין לנו מה לדאוג, הם לא מתכוונים להחזיר את הילדים הרכים בתשובה. היא אפילו ציינה שלא מדובר בתכנים דתיים, אלא בעיקר אוניברסליים. ואכן, ביקור באתר של תל"י ובאתר משרד החינוך חושפים תכנים סבירים יחסית (בהתחשב בגובה החששות של הורה שרגיל לכפייה דתית אורתודוקסית ואינו מעוניין בכל חינוך דתי). ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתכנים ה"יהודיים" בתוכנית הלימודים יוגברו, וזאת באופן גורף בשורה של מרכיבים בתכנית הלימודים. ובל נשכח שתכני הלימוד הרגילים כוללים כבר מלכתחילה מרכיב לא מבוטל של ענייני יהדות. מדוע אם כן החליט בית הספר לסטות מתכנית הלימודים הרגילה ולהכניס את תל"י לתמונה?

את התשובה נתנה לנו המורה במפורש: משאבים. תל"י – ארגון פרטי אשר נהנה גם ממידה של מימון ממשלתי – מעניק לבית הספר משאבים, שבעידן של קיצוצים תמידיים הם כנראה כמעט בגדר הכרח. התוצאה היא הפרטה של תכנית הלימודים, באופן שבעלי הממון (או בעלי הנכונות להשקיע ממון) מכתיבים שינויים בתכנית הלימודים בתמורה לתמיכה כספית בבית הספר. הכל באישור משרד החינוך כמובן. הביקורת העיקרית שלי, אם כן, אינה על עצם תגבור לימודי היהדות. לי באופן אישי יש קושי עם זה, אבל זה לא העניין העיקרי כאן. הביקורת היא כנגד העובדה שהתכנים הרגילים שנקבעו על-ידי משרד החינוך – כלומר על-ידי אנשי המקצוע של המשרד, בהתאם למדיניות שהוכתבה על-ידי נבחרי הציבור – מוחלפים במידה כזו או אחרת בתכנים שמכתיבה עמותה פרטית.

לא רק את תכני הלימוד מפריטים במערכת החינוך. תוספת התקציב שהובטחה למשרד החינוך כחלק מתקציב 2007 הינה תוספת שאמורה להגיע במידה רבה מתרומות. אכן, קשה להאמין, אבל ההסתמכות על תרומות כבר הפכה לחלק מובנה בתקציב. מה זה אומר בעצם? קודם כל שהמרכיב הזה בתקציב כלל אינו מובטח. הוא תלוי בטוב ליבם של מיליונרים כאלה או אחרים או של עמותות שונות ומשונות. ושנית, שהתקציב בא עם כבלים חיצוניים. הרי אף תורם לא מנדב את כספו סתם כך לקופת המדינה, כאילו התנדב לשלם מס נוסף. התרומה ניתנת כדי לקדם נושאים הקרובים לליבו של התורם. ויש להניח שהיא באה עם דרישות ומגבלות; כלומר, הכתבה נוספת של מדיניות או סדרי עדיפויות על-ידי גורמים פרטיים.

ואם לא די בכך, התבשרנו לאחרונה שבמקרים רבים משרד החינוך ובתי הספר מתחמקים ממחויבויותיהם כלפי המורים, על-ידי העסקתם באמצעות חברות כח-אדם או עמותות חיצוניות. זאת במטרה למנוע מהם את תנאי ההעסקה הבסיסיים המגיעים להם כעובדי מדינה. המגמה הכללית בפסיקה היא לראות במשתמש בפועל (כאן משרד החינוך) את המעסיק האמיתי – או לפחות מעסיק במשותף – במקרים כאלה. כלומר, אם וכאשר יגיעו אותם מורים לבתי הדין ויתבעו הכרה כעובדי מדינה, סיכויי ההצלחה שלהם לא מעטים. אבל בתי הספר מסתמכים על העובדה שלמרות האמור לעיל הפסיקה אינה ברורה ונחרצת מספיק, וכן על הקשיים הרגילים באכיפת דיני העבודה (ובפרט, העובדה שמרבית העובדים לא יודעים את זכויותיהם, או חסרי משאבים לתבוע, או חוששים מהתנכלות במקרה של תביעה). לפחות שלא יתפלאו אחר כך על רמת הלימודים הנמוכה.