תפקידו של הסדר הטיעון

מאת: אורן גזל-אייל

הסדר הטיעון שנערך עם הנשיא קצב מחייב דיון מחודש בתפקיד של הסדרי הטיעון. הסדרי טיעון התפתחו במהלך העשורים האחרונים, נוכח העומס ההולך וגדל על מערכות המשפט והתביעה. הנימוק העיקרי לעריכת הסדרי טיעון הוא עלותו הגבוה של המשפט, והצורך לפנות משאבים שיאפשרו לתביעה ולבתי המשפט לטפל בתיקים אחרים. לצורך זה מאפשרת הפרקליטות לנאשם הקלה מסוימת, כתמורה לנכונותו לוותר על זכותו להתגונן כנגד האישומים במשפט. אולם היועץ המשפטי לממשלה לא ביסס את החלטתו בעניין הנשיא על שיקולי משאבים; בכך הוא צדק, שכן האינטרס הציבורי בתיק מסוג זה בוודאי מחייב את השקעת המשאבים הנדרשת.
היועץ המשפטי מזוז הציג אתמול מספר נימוקים אחרים לעריכת ההסדר. ראשית, הוא טען כי חשוב לחשוף את המעשים ולהפסיק את התופעה. אולם המעשים נחשפו זה מכבר, ונוכח ההסדר לחמורים שבהם לא יהיה עיגון בהחלטה שיפוטית. שנית, לטענת מזוז, יש חשוב להראות שהנשיא קצב קיבל אחריות למעשים. אולם גם נימוק זה אינו עומד במבחן הביקורת שכן הנשיא מקבל אחריות רק לעבירות קלות בהרבה מאלו שיוחסו לו, ואף לגביהן יקל עליו, אחר כך, לטעון שהן בוצעו עקב אי הבנה. שלישית, טוען היועץ, כי יש להעביר מסר ציבורי לפיו עבירות מין נאכפות. אולם אינטרס זה דווקא ספג פגיעה קשה כאשר מקרי אונס חמורים, לכאורה, הובילו להרשעה בעבירות קלות בהרבה. גם הנימוק הרביעי של מזוז, הצורך להעביר מסר מעודד לנפגעות תקיפה מינית שתלונותיהן יסתיימו בהרשעה, אינו משכנע. נפגעות עבירה זקוקות קודם כל שיתחשבו בדעתן במסגרת ההליכים. ההחלטה כאן התקבלה בניגוד גמור לעמדת המתלוננות בתיק, והמסר שהעובר הוא שלאחר התלונה הן מאבדות את השפעתן על ההליכים.
הנימוק החמישי של היועץ מזוז היה להגן על מוסד הנשיאות מפני ההליך המשפטי. ספק רב אם מוסד הנשיאות אכן זוכה לעדנה מהחלטה כמו זו, אולם מכל מקום, קשה להצדיק באמצעות נימוק זה הפחתת אישומים באונס לעבירות קלות בהרבה.
נותר אם כן הנימוק השישי והאחרון של היועץ מזוז – הקשיים הראייתיים בתיק. אכן, קשיים ראיתיים מובילים את התביעה פעמים רבות להציע הסדרים מקילים שיבטיחו הרשעה, כשמידת ההקלה גדולה יותר ככל שהסיכוי לזיכוי גדול יותר. במקרה זה ההקלה היתה עצומה. במקום מספרי אישומים באונס, עבירה שמי שמורשע בה נדון לא אחת לשנות מאסר רבות, הסתפק היועץ המשפטי בהסדר שהעונש בצידו אינו כולל אפילו עבודות שירות. כיוון שהעדויות בתיק לא פורסמו, אין לדעת אם התיק היה אכן כל כך חלש, באופן שיצדיק ויתור כה גדול. אולם אם נניח שאכן דובר במקרה בו הסיכוי לזיכוי מכל האישומים היה כה גדול, לא היה מקום להגיע להסדר כזה. אם התיק כל כך חלש, יתכן פשוט שהנאשם אינו אשם. אמנם ממה שניתן היה להבין מהפרסומים בעיתונות הראיות נשמעו מוצקות, ונתמכות על ידי מספר מתלוננות. אולם אם היועץ המשפטי סבור אחרת – וכאמור רק הוא ראה את התיק – יתכן שהיה עליו לסגור את התיק לחלוטין. חולשת הראיות בתיק יכולה ללמד שהנאשם אינו אשם כלל. גם ההודאה הצפויה אינה עשויה לשנות תחושה זו. נאשם, אשם או חף, שמוצע לו להודות בעבירה ולצאת לחופשי, עשוי להעדיף אופציה זו אם בצד ההצעה עומד איום בהליך שעלול להסתיים בשנות מאסר רבות. לפיכך קשה להשתכנע מהודאה המושגת תחת איום כזה. בנסיבות אלו, הסדר הטיעון אינו הפתרון הנכון. אם הפערים בין ההאשמות לבין ההסדר שהנשיא היה מוכן לקבל היו כה גדולים, על היועץ המשפטי היה לבחור בין הגשת כתב אישום מלא לבין סגירת התיק מחוסר ראיות.

פורסם ב"הארץ" ביום 2 ביולי 2007.