על האזנות הסתר בפרשת רמון – תגובה לרשימתו של ד"ר אורן גזל-אייל

מאת: ד"ר דורון מנשה
ברשימתו המאלפת פורש ד"ר אורן גזל-אייל את משנתו אודות האזנות הסתר בפרשת רמון, וגורס כי ההמולה התקשורתית אשר התפתחה סביב הפרשה, הייתה בבחינת "מהומה על לא מאומה". לצערי, לא אוכל להסכים עם אורן בהערכת חומרתה של הפרשה (ולנקודה מצומצמת זו ברשימתו אתייחס במסגרת רשימתי זו).
ראשית, עיון בסקירה התקשורתית של הפרשה (ויש לזכור כי במקרה הזה, כולנו ניזונים מן התקשורת, ואין בידינו את הנתונים הגולמיים על-מנת לאושש את טענותינו) מלמד לכאורה כי התנהלותן של המשטרה ושל הפרקליטות הייתה רחוקה מלהיות תקינה. ניתן לתמוה מדוע בכלל בוצעו האזנות-סתר במקרה דנן? יצוין כי תמיהה כאמור, כבר הובעה בגלוי במסגרת הדיון בפרשת רמון, על-ידי אב"ד בתיק, סגנית-נשיא ביהמ"ש השלום בתל-אביב-יפו, השופטת חיותה כוהן. אכן, התמיהה השיפוטית והציבורית היא אכן במקומה. שכן חשד קל להדחת עדים, מתעורר כמעט בכל חקירה של עבירות מין, אלימות במשפחה, איומים בין בני זוג וכיו"ב. אימוץ הנורמה לפיה חשד קל מצדיק חדירה כה גסה לפרטיותם של אזרחי המדינה, עלול להעלות את מספר האזנות הסתר הארעיות והקצרות בעשרות מונים.
אמנם, כפי שד"ר אורן גזל-אייל מציין במאמרו, ביצועה של האזנת סתר אינו נתון לגחמותיה של משטרת ישראל, אלא נתון לביקורת שיפוטית מקדמית של נשיא בימ"ש מחוזי. אך גם מצג זה אינו חף מכשלים, לאחר עיון מדוקדק בחוק האזנת-סתר, תשל"ט-1979. שכן במקרים דחופים, מקנה סעיף 7 לחוק האזנת-סתר סמכות מיוחדת למפקח-הכללי של משטרת ישראל לאשר האזנות דחופות אשר אינן סובלות דיחוי לתקופה של 48 שעות. ניכר כי לאור אופיין של העבירות בדבר הדחת עדים, נכנסים חשדות אלו לקטגוריה זו. מטבע הדברים, ספק אם יש ביכולתו של המפקח-הכללי להתעמק באופן פרסונאלי בכל בקשה ובקשה (ובמיוחד לאור הדחיפות הרבה של המקרים הללו), ונראה כי לפחות במקרים רבים לא נותר למפקח-הכללי אלא לסמוך על הגינותם ומקצועיותם של הקצינים הבכירים של אותן יחידות המבקשות את אישורו המקדמי. ואולם, לאור מעורבותם הישירה ו/או העקיפה בחקירה, ספק אם יש ביכולתם של הקצינים הללו לאזן באופן שקול ואובייקטיבי את ההתנגשות בין זכותו של האזרח לפרטיות לבין רצונה של המשטרה לחקור חשד לעבירות. במציאות זו, הופכת הביקורת המנהלית המקדמית של המפכ"ל לעלה תאנה משפטי, המעניק לציבור את התחושה כאילו מאזן האינטרסים המתנגשים נשקל בידי הדרגים הבכירים והמקצועיים ביותר במשטרת ישראל.
שנית, ניתן לכאורה לחשוש כי גם הביקורת השיפוטית המקדמית של נשיאי בתי-המשפט המחוזיים אינה מניחה את הדעת. עיון בממצאי ביקורת המדינה מן העשור האחרון, יגלה כי אחוז ניכר עד מאד של האזנות-הסתר המשטרתיות (כמעט כולן!!!!) מאושר על-ידי נשיאי בתי-המשפט המחוזיים, נראה אפוא כי גם בתי המשפט שבויים בשיח המקצוענות המשטרתי, השיח המייחס לרשויות הביטחון הילה מופרזת של אמינות אישית, אובייקטיביות ומיומנות מקצועית.
אמנם יש הטוענים כי אחת הסיבות לסטטיסטיקה מדאיגה זו, נעוצה במשטרת ישראל, הנוהגת למשוך את בקשתה באם זו אינה מאושרת על-ידי ביהמ"ש, ולכן בקשות כאמור אינן נכנסות לסטטיסטיקה. סבורני כי עצם הטענה מעלה תהיות רבות אודות מלאכת התיעוד של הנהלת בתי-המשפט בתיקים כה רגישים, וללא ספק מותירה תחושה של אי-נוחות, וגם זאת בלשון המעטה.על כל פנים, ניתן היה לסבור כי משטרת ישראל בעצמה תתעד את כל בקשותיה באמצעות רישומים פנימיים משלה, ובכך תאפשר מעקב ופיקוח על האזנות הסתר אשר היא מבצעת. ניכר כי תיעוד כאמור אף היה מאושש את טענותיה של הנהלת בתי-המשפט. אך למרבה הצער, משרד המבקר המדינה לא גילה תיעוד כאמור.
מן הממצאים לעיל ניתן אפוא לגזור שתי מסקנות לכאורה: האחת, כי בתי-המשפט אכן מעניקים יד חופשית למשטרת ישראל לחדור לפרטיותם של אלפי אזרחים, וזאת בביקורת שיפוטית ומקדמית מינימאלית ביותר; והשנייה, כי הן הנהלת בתי-המשפט והן משטרת ישראל אינן דואגות לתעד את הליכי הביקורת המקדמית, ובכך מונעות כל אפשרות לפקח ולעקוב אחר ההליכים הללו לאחר מעשה.
שלישית , אפילו נניח כי האזנת הסתר בפרשת רמון הייתה חוקית וכשרה למהדרין, אין בכך כדי לחפות על התנהלותה היותר ממוזרה של הפרקליטות. לדעתו של אורן, הסתרת חומר הראיות לא נועדה כדי לפגוע בהגנתו של חיים רמון, שכן הפרקליטות אף סברה בתחילה כי היא אינה מחויבת להעביר חומר ראיות זה להגנה. ואכן, לדעתו של אורן, מדוע שתסבור אחרת? שכן החקירה עסקה בעבירות מין, בעוד האזנות-הסתר עסקו בהדחת עדים? מכאן, כי בהיעדר זהות אנלוגית בין שתי העבירות, הרי שטעותה של הפרקליטות הייתה תמימה וסבירה לחלוטין. אך ספק אם הסבר זה אכן יכול לשכנע. חקירתה הסמויה של גב' X נוהלה סביב חקירתו של חיים רמון, ובנוגע למתלוננת אשר העידה כנגדו. פסיקתו של ביהמ"ש העליון במרוצת השנים, הרחיבה את המונח "חומר חקירה" על-מנת שיכלול לא רק את חומר החקירה הקשור לאישומים עצמם, אלא אף חומר ראיות הקשור בשוליים של האישום, ואשר התעורר תוך כדי החקירה. לפיכך, גם מידע מודיעיני שולי לכאורה, הוגדר כחומר חקירה, וכל עוד הוא מקיים קשר סיבתי מסוים לאישומים. שכן כפי שציין ביהמ"ש העליון בראשית שנותיו, לעולם אין לדעת כיצד ישכיל סניגור מוכשר לעשות שימוש בחומר ראיות שכזה.
רביעית, גם הסברו החלופי של אורן להתנהלותה של הפרקליטות, לפיו זו לא רצתה לחשוף שיטות חקירה ואולי גם חקירות אחרות של משטרת ישראל הינו בעייתי. זאת, לאור העובדה כי פקודת הראיות מעניקה מגן משפטי למקרים מסוג זה, באמצעות הוצאתה של תעודת חיסיון לפי סעיף 45 לפקודה. והרי אין חולק כי פרקליטת מחוז בעלת ניסיון מצטבר של 30 שנים בתחום המשפט הפלילי מכירה היטב את האפשרות לחיסוי ראיות באמצעות סעיף 45 לפקודת הראיות; כשם שהיא מכירה את ההגנה הרחבה היחסית המוענקת לחומר החסוי, במידה וזה אינו מגלה מידע לתועלת הנאשם.
העובדה כי הפרקליטות לא עשתה שימוש בסעיף 45 לפקודת הראית, חרף רצונה להסתיר את חומר הראיות מעיניה של הסנגוריה, מעלה תהיות רבות אודות מניעיה. אך עיון נרטיבי בהשתלשלות הפרשה, רק מחזק את התחושה כי לא שיקולים כשרים ותמימים טמונים בהסתרת חומר הראיות. שכן בראשית הפרשה הכחישה הפרקליטות לחלוטין את עצם ההאזנה. ואכן, לו היה מדובר בחומר ראיות בלתי-רלוונטי בעליל, אין חולק כי הפרקליטות לא הייתה מהססת להצהיר על כך בפני ביהמ"ש, ולנהל דיון ענייני לפי סעיף 74 לחסד"פ. אך הפרקליטות בחרה להציג מצג כוזב לפיו האזנת-סתר כאמור כלל לא בוצעה. רק משהבינה הפרקליטות כי הסנגוריה לא תרפה מן העניין, וכי כדור השלג מתחיל להתגלגל כלפיה, החליטה לחשוף בפני ביהמ"ש כי "נפלה טעות" בדבריה, והאזנות-סתר אכן בוצעו.
התנהלותן של רשויות החקירה והפרקליטות בפרשת האזנות-הסתר היא יותר מתמוהה, ועל כן מצדיקה לדעתי את ההתמקדות הציבורית והתקשורתית. שכן התנהלות כאמור מעוררת דאגה, לא רק לנאשם הספציפי בפרשה, אלא לכלל הנאשמים במדינת ישראל. שכן פרשת רמון מצטרפת לפרשות דרעי, אבו-סעדה, תפ"ח (ת"א) 1151/03 בונפיל (סעיף 7 לגזר הדין מיום 20.01.2005 -http://www.lawdata.co.il/UpLoad/PsakDin/97152.rtf],ומקרים נוספים שמהם עולה כי במקרים מסוימים מסתירים רשויות התביעה חומר ראיות מעיניהם של נאשמים. ואכן, אפשר שאך הקושי המעשי לחשוף מקרים אלו ולעמוד על מידת שכיחותם וחומרתם מונעים את רעידת האדמה הציבורית.