אזרח ערבי כחשוד תמידי - פרופיילינג בשדות התעופה

ברק מדינה ואילן סבן

לפני ימים ספורים התקיים בבית המשפט העליון דיון בעתירתה של האגודה לזכויות האזרח נגד התיוג (הפרופיילינג) של אזרחי המדינה הערבים בשדות התעופה. כנהוג במקומותינו בעת האחרונה, דיון זה לא זכה לתשומת לב ציבורית. תשובת המדינה לעתירה, על אף מסכי הערפל שהותירה, מאשרת במשתמע את מצב הדברים הבא: כל אזרח ערבי, אך בשל היותו ערבי, זוכה ל"יחס מיוחד" בשדה התעופה. הוא ומטענו נבדקים בדיקה קפדנית מזו שלה כפוף אזרח יהודי.
כבנים לעם שהיה קורבן לתיוג כ"קהילה חשודה" אנו מתקוממים על כך, וכבני החברה הזו אנו מבקשים להזהיר מפני המחירים שאנו משלמים ונשלם על כך.

כל פעולה של תיוג על בסיס גורף של לאום (או גזע או דת) נושאת עמה בו-זמנית לא נזק אחד אלא לפחות שלשה.
נזק אחד, שהמדינה הבטיחה למתנו, הוא הפגיעה בפרטיות וההשפלה הנלוות לבדיקה שונה שהיא פומבית. בהדרגה, ועד ינואר 2011, כך הצהירו נציגי המדינה בבג"ץ, יוכנסו לשימוש מכשירי שיקוף משוכללים והבדיקה המיוחדת של "כבודת הבטן" של הנוסע הערבי (המטען הנשלח לבטן המטוס) תיעשה שלא למול הנוסעים האחרים. אשר לבדיקת כבודת היד והנוסע עצמו, המדינה הסתפקה בהבטחה כללית לעשות מאמץ "למעט ככל האפשר בהבחנות בין אזרחי המדינה". במילים אחרות, הפגיעה בפרטיות ומימד ההשפלה הפומבית יצטמצמו (לא ברור באיזה שיעור), אך לא ייעלמו.
אלא שגם אם השינויים המובטחים הללו יקוימו, אין הם מקהים כלל את הפגיעה העמוקה הנגרמת לאזרחים הערבים מכך שמדינתם שלהם מסווגת אותם, רק משום מוצאם, כמסוכנים, כמי שחשודים בנכונות להרוג חפים מפשע. שום מכונת שיקוף לא תעמעם פגיעה זו. היא מתגבשת גם לו היה מדובר באמצעי פיקוח אחד הננקט בנימוס במסדרון צדדי. לב הדברים הוא מודעותם של הערבים לבידולם על ידי מדינתם, סיווגם על ידה כמסוכנים יותר.
לכך נוסף נזק שלישי, זה המשתלשל ממודעותם של האזרחים היהודים לתיוג האמור. התיוג מחלחל הלאה, הוא מזין את ההפליה הקשה בה נתקלים אזרחי ישראל הערבים המבקשים לשכור דירה, לבלות במקום ציבורי או להתקבל לעבודה. אם השב"כ היודע-כול חושד בכל אזרח ערבי, מה לנו כי נלין על אזרח יהודי מן השורה, שאין עומדים לרשותו מכונות שיקוף ואפשרות לערוך תחקירי עומק? קוצר-הראיה של השב"כ במדיניות התיוג שלו הוא על כן עותק-נשימה. הוא תורם לתוויה הגזעניים של המציאות הישראלית, והוא עיוור לקשר בין הגזענות לבין יציבותה הפנימית של ישראל.

האם משהו יכול להצדיק את הנזקים הקשים הללו? כעניין עובדתי, אף אזרח ערבי לא היה מעורב מעולם בטרור אווירי. משיבים לנו התומכים במדיניות התיוג שתי תשובות. האחת: "לא משנה מידת המעורבות בטרור האווירי, אלא המעורבות הכללית בפח"ע". זו תשובה שקשה לדחותה על הסף, אך היא לא יכולה להפוך אוכלוסיה שלמה לחשודה. האם משום שצעירים מזרחים מעורבים יותר באלימות במועדונים ניתן לבצע בכל צעיר מזרחי בדיקה מיוחדת לפני כניסתו למועדון? מדינה דמוקרטית מתנה את פגיעתה באזרח שלה בקיומו של חשש קונקרטי כלפיו ובדרגת הסתברות ממשית.
והתשובה השניה של התומכים: "המדינה אינה חוששת רק מטרוריסט אלא מאנשים תמימים המנוצלים על ידי אחרים". אלא שמחקר מהימן הצביע על כך שאין ולוּ אזרח ערבי אחד ב"תמימים המנוצלים". כל התמימים שנוצלו היו זרים, ובעיקר נשים אירופיות. והנה משום שמדובר בזרים, הם חורגים מהתיוג האתני, ועל כן העדיפות צריכה להינתן לבדיקה רנדומאלית, כזו שאינה פוגעת מראש באף אחד.

ולבסוף, יש להקשות מכיוונה של המידתיות. אם אין די בבדיקה רנדומאלית, מדוע לא לנקוט בדיקה אוניברסלית, הזהה לכל האזרחים הישראלים העולים לטיסה? מהלך זה יצריך אולי עוד בודקים, ויהיה כרוך באי-נוחות שתתבטא במספר דקות נוספות של בדיקה. ואולם, מדינה דמוקרטית אינה יכולה לחסוך באמצעיה או לחסוך בזמנם של הנוסעים היהודים על חשבון החשדתם של אזרחיה הערבים. בימים הקשים והמפוחדים ביותר שלאחר 9/11 לא אימצו ארצות הברית, קנדה, בריטניה, ספרד, גרמניה וצרפת, תיוג אתני של אזרחיהם הערבים או המוסלמים.
אלא שחושינו שלנו קהו. החטוטרת הגזענית שלנו נעלמה מעינינו. אלא שהיא לא נעלמה ולא תעלם מעיניהם של קורבנותיה, ואת גב כולנו יום אחד היא תכריע.


פרופ' ברק מדינה הוא מרצה למשפט ציבורי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה סייעה לאגודה לזכויות האזרח בעתירתה.