הלכת מילשטיין: תגובה שניה לד"ר מנשה

אורן גזל אייל

איני משוכנע עדיין שאין לנאשם האשם אינטרס לשקר. טול שני נאשמים, האחד חף והשני אשם, שהודו במשטרה בנסיבות דומות. ביודעם כי שתיקתם במשפט תשמש דבר מה נוסף כנגדם, שניהם יבחרו להעיד (יש לזכור כי בניגוד לחקירה המשטרתית המלחיצה, במשפט עורך הדין שלהם ימנע מהם לעשות טעות ולא להעיד). שניהם יספקו גירסה חדשה (למשל, יטענו כי הם היו במקום אחר, או כי הסם שנמצא ברשותם היה של פלוני או כל גירסה אחרת). ברי כי עצם העובדה שהם סתרו את דבריהם במשטרה לא תוכל להיות דבר מה נוסף (שכן, כפי שאומר דורון, עמדה אחרת תרוקן מתוכן את הדרישה האמורה). אבל פירוט גירסתם החדשה תאפשר לתביעה להציג סתירות מיוחדות בגירסה זו, או ראיות הזמה שיוכיחו את שיקריותה (למשל להביא הוכחה לאי המצאותם במקום האחר, או לכך שלא יתכן שהסם היה בבעלותו של אותו פלוני). וכאשר אחד משני הנאשמים דובר אמת, הסיכוי שהתביעה תצליח למצוא ראיות שיוכיחו כי גירסתו שיקרית קטן יותר. במקרה כזה השקר בהחלט יכול לשמש דבר מה נוסף.

נראה כאילו דורון מניח שכל שעושה הנאשם על דוכן העדים הוא לומר שהוא שיקר במשטרה ואולי להסביר את הסיבות להודאת השוא. אך ברור שעליו לעשות יותר מזה. הוא יידרש, אם לא בחקירה ראשית אז בנגדית, לספק את גירסתו לאירועים, ואמיתותה של זו תוכל להיבדק. כל עוד הנאשם לא העיד התביעה תתקשה להפריד בין אשמים במצבו לבין חפים, שכן היא לא תוכל לשלול את כל הגירסאות האפשריות שיכול נאשם כזה, תיאורטית, להעלות.

אשר לתגובות לפוסט הקודם שלי:
למגיב הראשון ששאל על המתודולגיה המחקרית שלנו: ניתן כמובן לקרוא במאמר שקושר לפוסט את המתודולוגיה של המחקר. בתמצית אומר כי אנחנו ערכנו מחקר ניסויי, אולם הצגנו גם מחקרים אחרים שהעמידו אנשים במצב בו הם הפרו הוראות ובלי ידיעתם הציעו להם הסדר טיעון. בדומה, ישנם נתונים אמפיריים המלמדים שרק בשיעור זעום של הרשעות השווא שהתגלו, ההרשעה הושגה בעקבות הסדר טיעון או הודאה באשמה (בבית המשפט), וזאת למרות שרוב מכריע של ההרשעות מושגות בדרך זו. מכלול המחקרים במתודולוגיות השונות מובילים לדעתי למסקנה מספקת.
למגיב השני, שהציע להותיר למחוקק להגדיר את המונח דבר מה נוסף, המחוקק לא הגדיר בשום מקום את המונח דבר מה נוסף ואיני משוכנע שזה מסוג הדברים שהמחוקק יכול להגדיר. אשר לשאלה השניה שלך, מדוע מילשטיין שתק, אומר כי יתכן שהוא פשוט קיווה ששתיקתו לא תשמש כדבר מה נוסף (תקווה שהתגשמה), אך אילו הכלל היה כפי שאני מציע (דהיינו, ששתיקה במשפט תהווה בדרך כלל דבר מה נוסף) הוא לא היה שותק.