תג

יום חמישי, ינואר 25

על חיוניותם של ארגוני עובדים - גם באוניברסיטאות

גיא דוידוב
במהלך השבוע האחרון נוהל מעל דפי "הארץ" קמפיין של אישה אחת – מירב ארלוזורוב – כנגד האוניברסיטאות והמרצים בישראל. בסדרת כתבות הצליחה ארלוזורוב להשמיץ ולהכפיש אלפי מרצים וחוקרים, תוך שהיא מסתמכת על נתונים מטעים, ובעיקר, על תפיסה כלכלית אולטרא-קפיטליסטית קיצונית. אין בכוונתי להתייחס למכלול הטענות (יתכן, אגב, שחלק מהביקורת נכונה ומוצדקת, אבל קשה לבודד ביקורת כזו בין שלל ההשמצות הפרועות). אבקש להתייחס לעניין אחד בלבד, שעמד במוקד הטור של ארלוזורוב ביום שני (22 בינואר), ולפיו "לא יעלה על הדעת" שמרצים באוניברסטאות יתאגדו וישבתו. לטענתה, באוניברסטאות המובילות בעולם, "אי אפשר אפילו להתחיל לדמיין" ידיעה על שביתה של מרצים. זאת, לדבריה, "כי עצם הרעיון של שכר קיבוצי כולל לכל הפרופסורים עומד בסתירה גמורה למהותה של אוניברסיטה מובילה... המתמרצת את חוקריה להצטיין, ולכן מתגמלת אותם לפי ביצועיהם בתחום המחקר... שביתת סגל, במילים אחרות, היא ההוכחה הניצחת לבינוניות של האקדמיה הישראלית."

העובדות, מה לעשות, אחרות. אמנם, בארצות הברית, ממלכת האידיאולוגיה המקדשת את רווחיהם של בעלי ההון על חשבון העובדים, הזכות להתאגד ולנהל משא ומתן קיבוצי מוגבלת, באופן שמונע את הזכות מבעלי מקצוע מסויימים – ובכללם מרצים באוניברסיטאות – מאחר שהם נתפסים באופן אוטומטי כ"מנהלים" או "מפקחים". כלומר, מה שמונע מהמרצים להתאגד הוא לא השוק החופשי, אלא דווקא הדין – אשר זכה במשך השנים לביקורת חריפה. אבל המדיניות האמריקאית בתחום דיני העבודה נתפסת בעולם הרחב והמתקדם כמוזרה ויוצאת דופן. בשאר העולם, מרצים באוניברסיטאות יכולים בהחלט להתאגד, ולשבות במידת הצורך, והם אכן עושים זאת. ה"עובדות" שארלוזורוב קובעת בפסקנות, כאילו ב"כל אחת ממאה האוניברסיטאות המובילות בעולם" התאגדות ושביתה לא יעלו על הדעת – פשוט אינן נכונות. המרצים באוקספורד, למשל – אחת מאותן אוניברסיטאות מובילות שהיא מזכירה במפורש – חברים בארגון עובדים, שובתים מעת לעת, ותנאי השכר והעבודה שלהם נקבעים בהתאם. וזה המצב גם באוניברסיטאות מובילות אחרות.

האם יש בכך כדי למנוע הצטיינות? בודאי שלא. ראשית, בניגוד לציפייתם של אבירי הכלכלה השמרנית, דוגמת ארלוזורוב ושאר חבריה הפרשנים הכלכליים של "הארץ", לבני-אדם יש גם סיבות אחרות לרצות לחקור, להתאמץ ולהצטיין, מלבד תמורה כספית. שנית, התאגדות אין משמעה שכל העובדים מקבלים שכר זהה. גם במסגרת ההסכמים הקיבוציים יש פתח רחב לתגמול מרצים מצטיינים (למשל על-ידי קידום מהיר יותר) – למעשה, כפי שמראה ינון כהן במאמר שיפורסם ברבעון לכלכלה, פערי השכר בין הטובים יותר לטובים פחות יכולים להצטבר לאורך השנים למיליוני שקלים. זאת אף מבלי להביא בחשבון את התגמול הישיר והעקיף על זכייה בקרנות מחקר תחרותיות.

אבל הטיעון של ארלוזורוב, למעשה, אינו מתמקד רק במרצים באוניברסיטאות. הרי לדעתה זכות ההתאגדות (ואחותה זכות השביתה) הם שורש הרע, וימנעו מצויינות בכל תחום. אלא שהמחקר מוכיח אחרת. התאגדות עובדים (בין אם הם מרצים או לא) חיונית משלוש סיבות עיקריות. ראשית, השגת דמוקרטיזציה במקום העבודה, הן בדרך של מתן קול (voice) לעובדים, והן על-ידי הפחתת השרירות הניהולית והבטחת "שלטון חוק" פנימי בעבודה. שנית, חלוקה מחדש של משאבים (היינו, קידום צדק חלוקתי), לטובתם של עובדים אשר כוח-המיקוח הפרטני שלהם לא מאפשר להם להשיג תנאי עבודה מספקים. זאת, לאו דווקא בגלל שאינם מצויינים – אלא אולי בגלל שיש יותר עובדים מצויינים בתחום מסויים מאשר תקנים. שלישית, אולי במפתיע אך באופן שנתמך על-ידי המחקר האמפירי, הסכמים קיבוציים מצליחים גם לקדם יעילות, בעיקר בזכות הגדלת הפרודוקטיביות שבאה עם הביטחון התעסוקתי.

במספר תחומים, כמו משפטים, כבר קיים "שוק" של מכללות פרטיות, שיכולות להציע שכר גבוה יותר למצטיינים. לשיטתה של ארלוזורוב, המכללות הפרטיות היו אמורות להפוך למובילות, והחוקרים המצטיינים היו אמורים לנהור מהאוניברסיטאות אליהן. העובדה שזה לא קרה במציאות היא ראיה נוספת לכשלון הטיעון כנגד התאגדות המרצים.

9 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

"הסכמים קיבוציים מצליחים גם לקדם יעילות, בעיקר בזכות הגדלת הפרודוקטיביות שבאה עם הביטחון התעסוקתי"

זה אולי נכון באקדמיה שם האנשים רציניים ומחוייבים, יש הרבה דוגמאות להסכמים קיבוציים המונעים קידום מצטיינים ופוגעים בפרודקטיביות בגלל הבטחון התעסוקתי. "מה אכפת לי יש לי קביעות, לא יכולים לגעת בי" ושאר המצאות יצירתיות.

26/1/07 16:19  
Anonymous אוהד רותם כתב/ה:

חבל שהמגיב הראשון לא מזדהה ולא מספר על מקום עבודותו.

אנחנו וועד מאבטחים שקם במכון ויצמן, כל חברות השמירה לא מכבדות את החוק וההסכם הקיבוצי על מנת לחסוך ולגנוב מעובדיהן. אני לא רוצה אפילו לחשוב איך תראה המדינה אם כל המשק יעבור לשיטת העסקה כזאת...

דרך אגב, יש מדינות שמחייבות את המעסיקים לאגד את עובדיהם, והפלא ופלא הן דווקא נחשבות להצלחה כלכלית וחברתית כאחד.

26/1/07 20:07  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

דווקא האקדמיה היא המקום המתאים להתאגדות, אבל לא בהכרח מהסיבות שאתה מונה.
האקדמיה היא במהותה שיתוף של מידע. שיתוף שהוא מנוגד לכל דבר שמתקיים בשוק החופשי. אם בשוק החופשי אני מנסה לאגור עוד ועוד סודות מסחריים וחלילה לא לספר אודותם למתחרים שלי, באקדמיה המהות היא שיתוף המידע בין העמיתים השונים. לא סתם השוני ההגדרתי - עמיתים - ולא מתחרים.
בדיוק מהסיבה הזו, אנשי האקדמיה מתאימים יותר להתאגד יחדיו ולחבור לגוף אחד בעל מניע משותף (הרי ממילא יש להם מניע משותף אחד - חקר המדע).

הניסיון לטעון שיש למנוע מאנשי האקדמיה את הזכות (הבסיסית והיסודית) להתאגד היא מקוממת. לא בגלל שהיא שוללת מהם את זכות היסוד שנתונה לכל אדם. אלא דווקא משום שהיא שוללת מהם את תכליתם.

אגב, מאותה סיבה גם ראוי שבאקדמיה לא יערכו תיקנונים. אבל זה כבר סיפור אחר.

26/1/07 20:38  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

אני המגיב הראשון, האנונימיות מתוך עצלות להירשם.
עבדתי כמאבטח באונירסיטת בן גוריון, ניסיון התאגדות בזמנו לא צלח, לא יודע מה קורה שם היום (חברת השמירה היא מחלקת בטחון באוניברסיטה).
אני עובד במפעל לואו טק עם ועד עובדים והכל, אני לא נגד התאגדות, אני נגד ועדים שמונעים קידום של טובים ופיטורים של גרועים.
לי עדיין אין קביעות, דרך אגב.

26/1/07 21:51  
Anonymous מנדלברוט כתב/ה:

"לשיטתה של ארלוזורוב, המכללות הפרטיות היו אמורות להפוך למובילות, והחוקרים המצטיינים היו אמורים לנהור מהאוניברסיטאות אליהן. העובדה שזה לא קרה במציאות היא ראיה נוספת לכשלון הטיעון כנגד התאגדות המרצים."

נדמה לי שזה בגלל שמכללות אינן גוף מחקרי. רוצה לומר, החוקרים הטובים ביותר נמצאים בוודאי באוניברסיטאות (לאן עוד יש להם ללכת? ברוב התחומים אין להם לאן), אך לא בטוח שהמרצים הכי טובים. גם במשפטים, כבר יצא ללמוד אצל מרצה או שניים שהם כנראה חוקרים מאוד מבריקים, אבל מרצים גרועים למדי.

26/1/07 22:56  
Blogger גיא דוידוב כתב/ה:

תיקון קטן. הסבו את תשומת ליבי לכך שגם בארצות הברית ישנה התאגדות של מרצים. אכן, הפסיקה אשר לפיה מרצים נחשבים "מנהלים" ולכן לא יכולים לנהל משא ומתן קיבוצי - פסק דין "ישיבה יוניברסיטי" משנת 1980 - מתייחסת למעשה לאוניברסיטאות פרטיות בלבד. כך שאפילו בארצות הברית ניתן למצוא התאגדות של מרצים.
ראו למשל: http://www.aaup.org/AAUP/protectrights/bargaining/

לעניין הסכמים קיבוציים כמקדמים יעילות, זה בהחלט שנוי במחלוקת, ויש כאן שילוב של גורמים שפוגעים ביעילות עם גורמים שמקדמים אותה. מומחים בולטים כמו הכלכלן ריצ'רד פרימן הגיעו למסקנה שהאחרונים חזקים יותר מהראשונים.
אגב, היעילות מגיעה גם מפתרון כשלי שוק, כמו למשל כאלה הנוגעים ל"מוצר ציבורי". תכנית הפנסיה התקציבית של המרצים, למשל, שהאוניברסיטות לא מפרישות אליה מספיק כספים. האם מרצה בודד, מצטיין ככל שיהיה, יכול לשנות את המדיניות בעניין זה, כלומר לגרום להפרשת המליונים החסרים? יש כאן כשל שרק התאגדות יכולה לפתור.

לבסוף, לגבי המכללות. הן דווקא מעוניינות מאד להיות מוסדות מחקר, וישמחו לשלם הרבה לחוקרים מצטיינים. זה פשוט לא קורה.

27/1/07 09:27  
Anonymous סטודנט כתב/ה:

זה לא סוד שארלוזורוב היא קפיטליסטית מהסוג העיוור לעובדות שלא מתאימות לאידיאולוגיה שלה..

על כך גם הצביע יוסי מ"נסיכת המדעים" בפוסט התגובה שלו על המכוניות של הסטודנטים
http://www.notes.co.il/joseph/24591.asp

מעניין את מי היא תתקוף עכשיו.. את עובדי הקבלן באוניברסיטאות??

29/1/07 02:59  
Blogger Ronen Perry כתב/ה:

כידוע, תפיסת עולמי שונה לחלוטין מזו של גיא. אפשר לאמר שבאופן כללי עמדתי בענייני מדיניות קרובה הרבה יותר לזו של מירב ארלוזורוב. אבל הנאמנות לעקרונות מופשטים צריכה להיות מכוונת מטרה. לכן, למרבה ההפתעה, אני מסכים עם הביקורת העקרונית של גיא על סדרת המאמרים של ארלוזורוב. אבל מכיוון שגיא בחר לעסוק דווקא בנושא שלגביו עדיין לא גיבשתי עמדה חד משמעית רציתי להעיר שתי הערות על שניים מהנושאים האחרים שעלו בסדרת המאמרים הנ"ל.

לגבי שכר דיפרנציאלי - כולנו מסכימים שזו דרך ראויה לעידוד מצויינות. אבל כפי שמציין ינון כהן במאמר שגיא מפנה אליו, הדבר נעשה כבר כיום בשיטות שונות. בעקבות השביתה הגדולה של 1994 נחתם הסכם קיבוצי שבו עוגן הרעיון של שכר דיפרנציאלי. מי שמציג הישגים אקדמיים (פרסומים, כנסים, הכשרת תלמידי מחקר וכו') מקבל תוספות לשכר. כמו כן, מי שזכה בקרן מחקר תחרותית - יקבל תוספת נאה לשכרו. מרצים מצטיינים אף מוזמנים להרצות במוסדות אחרים בארץ ובחו"ל בשכר גבוה. ויש דוגמאות נוספות. ייתכן שצריך ליצור קורלציה גבוהה יותר בין מצויינות לבין תגמול, אבל כל טענה לפיה קורלציה כזו אינה קיימת כלל היא - למצער - בלתי מדויקת.

לגבי קביעות. אני יכול לבשר לכולי עלמא כי מאז שקיבלתי קביעות אני עובד קשה יותר, ואני חייב להודות שמתוך היכרותי הטובה עם עצמי לא נראה לי שאפסיק לעבוד כאשר אתמנה לפרופסור מן המניין. כפי שמציין גיא, התמריץ הכספי כאן הוא חשוב, אך לא דומיננטי. לקביעות יש מטרות חשובות - שגם כלכלנים שמרנים חייבים להכיר בהן. אלה העיקריות שבהן:

1. עידוד מחקרים "מסוכנים", דהיינו מחקרים המצריכים השקעה של זמן רב ומשאבים רבים ויש ספק מסוים אם תוצאותיהם תהיינה בנות פרסום. חוקר שונא סיכון שחרב הפיטורין מאיימת על צווארו (בהעדר קביעות) יעדיף תמיד מחקרים "בטוחים" ובשל כך אנו עלולים להפסיד פריצות דרך מדעיות.

2. פתיחת צוהר למחקרים על נושאים קונטרוברסיאליים או לטיעונים קונטרוברסיאליים. ההגנה שמעניקה הקביעות מאפשרת לחוקרים לכתוב גם דברים שלא יתקבלו בעין יפה על ידי בעלי הון, מוסדות שלטון, פוליטיקאים, ואינטרסנטים כאלה ואחרים בתוך ומחוץ לאוניברסיטה. הקביעות היא הערובה לחופש אקדמי אמיתי העומד בבסיסו של מחקר רציני.

3. בדומה ל-2: הקביעות מאפשרת לאנשי הסגל לשמש פה לדעות שונות, אפילו קיצוניות, בשיח הציבורי. אנשי הסגל - בזכות הכשרתם הרבה ולנוכח בטחונם התעסוקתי - יכולים להביע דיעות שאנשים מן השורה יחששו להביע בשל המחיר החברתי והכלכלי שהם עלולים לשלם. אפילו גדולי התועלתנים הבינו היטב כי תחרות חופשית של דיעות ורעיונות היא הערובה היחידה לחשיפת האמת ולזיהוי הטוב. במדינות שבהן חופש הביטוי מוגבל דה-פקטו (לרבות ישראל ומדינות דמוקרטיות אחרות), אנו זקוקים לאנשים רהוטים ומשכילים שיאמרו גם דברים שאיננו מסכימים עימם.

אגב, קראתי את הפוסט של יוסי לוי אליו הפנה המגיב הקודם. לאחר שהסכמתי עם האמור שם הבנתי, לפתע, כי הטיעון שלו תומך בדרישה המסורתית של אוריאל רייכמן מהמרכז הבינתחומי לאפשר לכל אדם לבחור את המקום בו יממש את ה"סובסידיה" שמעניקה המדינה ללימודים גבוהים, בכפוף לבקרה כלשהי על רמת ההכשרה בכל מוסד. במילים אחרות: יכול להיות שהמדינה צריכה לתקצב באופן ישיר רק מוסדות מחקר ציבוריים. אבל כשזה מגיע לסבסוד שכר לימוד שתכליתו להגדיל את כושר הייצור של הלומדים - אין הצדקה אמיתית להבחין בין מוסדות ציבוריים ופרטיים.

29/1/07 14:19  
Anonymous אייל גרוס כתב/ה:

http://www.notes.co.il/gross/28491.asp

5/2/07 13:26  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>