בלוג המרצים למשפטים באוניברסיטת חיפה
צנזורה תחת אש
גיל חן פרסם ב Ynet מכתב רהוט נגד הפתיחות של התקשורת, "זו מלחמה, לא תכנית ריאליטי", והסביר שהוא בעד צנזורה, גבולות וריסון. הטוקבקיסטים הגיבו בתמיכה עצומה. בכלל, כולם עכשיו כותבים, קוראים ומדברים, ומעורבים. אנחנו במלחמה, ורוצים לדעת מה קרה ומה קורה, כדי לדעת מה לעשות: ללכת לעבודה? להישאר במרחב מוגן? אנחנו רוצים להבין אם הכל בסדר שם בממשלה בירושלים ובצבא בשטח, ואם החיילים ישובו בשלום הביתה. אנחנו רוצים לדעת אם אומרים לנו את האמת, את כל האמת ורק את האמת. אנחנו רוצים לדעת מה שלום הפצועים בבתי החולים. אנחנו זקוקים למידע כאוויר לנשימה. אנחנו גם רוצים להגיב. לתמוך בממשלה ובצה"ל, לחבק את חברינו בצפון, וגם את עצמנו, לחזק ולהתחזק. חלק מאיתנו רוצים לשאול שאלות, כדי שנדע איך מסיימים את המלחמה בניצחון.
כל זה מחייב חופש ביטוי, ושיח ציבורי ער. ויש כזה, ועוד איך. השיח הציבורי שלנו מתנהל בתקשורת, ובפורומים באינטרנט, ובטוקבקים ובכל מקום. חופש ביטוי חיוני לדמוקרטיה, דווקא בזמן משבר. לכן מדהים שלפחות בקרב למעלה מאלפיים וחמש מאות (!) המגיבים למכתבו של חן, כו-לם כמעט בעד צנזורה, למרות שהצנזורה מגבילה את חופש הביטוי, ובלי הגנה חזקה לחופש הביטוי, אולי הטוקבקיסטים לא היו יכולים לומר לחן שהוא צודק, שכל מילה שלו חצובה בסלע.
לכן כדאי לחשוב קצת על צנזורה, על תפקידה, ועל התקשורת בימי המלחמה. מותר לחשוב גם בעתות מלחמה, ומותר לדבר גם כשתותחים רועמים, וחייבים לשאול שאלות קשות. המלחמה מתנהלת מעל מסך הטלוויזיה יותר ממה שהכרנו עד עכשיו במלחמות וקרבות קודמים. אבל היא מתנהלת גם באינטרנט וברשתות הטלוויזיה הזרות. גיל חן כתב על צנזורה, אבל התכוון, כך אני קורא את מה שכתב, לצנזורה עצמית של התקשורת הישראלית, ובעיקר של הטלוויזיה. הוא כועס שמערבבים בידור וחדשות. אכן, רק חסר שמישהו בערוץ המסחרי יבקש מאיתנו לסמס את הספרה 4, כדי שצה"ל ינצח. אני כועס יחד עם חן. אבל התגובה אינה צנזורה, אלא בחירה שלנו, בשלט.
חשוב להבחין בין הצנזורה מכוח החוק, לבין הצנזורה העצמית. הצנזורה הצבאית פועלת מכוח חוק (תקנות הגנה מימי המנדט הבריטי, ליתר דיוק, שהם חלק מהדין הישראלי). האיסור הצנזוריאלי לדווח על מספר ההרוגים היה מסר ברור של צה"ל: אנחנו לא סומכים על התקשורת, ולכן נגביל את חופש הביטוי. הצנזורה התירה לדווח על הקרב, אבל לא את מספרי ההרוגים. אבל, כל מי שמאזין לחדשות בארץ יודע שמאחורי הביטוי "נפגעים" יש גם הרוגים. כל מי שצופה בטלוויזיה יודע שמאחורי הביטוי "קרבות מרים" מסתתרת מציאות נוראית של קרב עקוב מדם. ומי שגלש באינטרנט, למשל בפורום "הסקופים" של רוטר שמתקשה לעמוד בעומס הגולשים, ראה לא מעט התחכמויות (חלקן הוסר על-ידי מנהלי הפורום). ומי שגלש באתרי אינטרנט זרים ראה מספרים ממש, שגויים, דרך אגב. אז מה הטעם באיסור לדווח על מספר ההרוגים?
הנה כמה השערות.
צורך צבאי. אולי מישהו סבר שיש סיבה מבצעית לא לפרסם את מספר ההרוגים עד שערפל הקרב יתפזר. אני בספק. הקרב היה בחמש בבוקר. פינוי הפצועים תחת אש כבדה נמשך שעות אחדות. החזבאללה היו בבינת ג'ביל, וראו מה שראו. האם הידיעה על מספר ההרוגים משנה את התוצאה הנוראית?
המשפחות. המעט שאפשר לעשות כדי לשמור על כבודן של המשפחות השכולות הוא שלא ישמעו על נפילת יקירם בתקשורת, אבל משפחות החיילים שנלחמו אתמול (ושנלחמים שם עכשיו) יודעות שהם שם. כולם יודעים שיש קרבות. גם האויב מדווח על הלחימה, וגם התקשורת הזרה שנמצאת בלבנון. במציאות של תקשורת דיגיטלית גלובלית אי אפשר להסתיר את עצם קיומו של הקרב. עד שמגיע מידע אמין, החרדה עצומה.
אחריות. לצה"ל אסור לטעות בדיווחים שלו. צה"ל חייב להיות אמין ומדויק בדיווחים על הקרבות. לכן אסור שיפרסם מספרי הרוגים ונפגעים שאינו בטוח בהם. לפעמים זה מחייב לחכות עד שערפל הקרב יפוג. זה נימוק כבד משקל, אבל הוא מכוון לדובר צה"ל, ולעיתוי הפרסום ולתוכן ההודעה. זה לא נימוק שמצדיק צנזורה על התקשורת.
הנה תרחיש אפשרי: נניח שהצנזורה לא הייתה אוסרת את פרסום מספר ההרוגים. נניח שלא הייתה צנזורה צבאית, אלא רק בקרה עצמית של התקשורת, ובעצם עדיף לדבר על אחריות מקצועית וחברתית. כיצד היו נוהגים כלי התקשורת? הם היו אוספים נתונים ממקורות שונים: כתבים בבתי החולים, מקורות בצה"ל, ואולי גם מקורות זרים. הם היו מצליבים את הנתונים. את הנתונים שהיו בטוחים באמיתותם, לרבות מספר ההרוגים, היו מדווחים, בזהירות ומסבירים שהנתון נסמך על מקורות לא רשמיים, וסייגים אחרים. למרבה הצער, התקשורת הישראלית מיומנת בדיווח על פיגועים, ויש לה ניסיון בניסוחים כאלה. במילים אחרות, האחריות המקצועית של כלי התקשורת הייתה פועלת, ולא היינו מקבלים דיווחים שגויים. ייתכן שחלק מכלי התקשורת היו נכשלים וטועים, אבל אז הציבור הישראלי היה מעניש אותם. בנוסף, הודעה אחת מנוסחת בזהירות בכלי תקשורת מרכזי הייתה קוטעת את גל השמועות המחרידות שהסתחררו אתמול, והופכת את החרדה העמומה למידע כואב.
אבל הצנזורה הצבאית לא סומכת על כלי התקשורת. ומה קרה? רב-סרן שמועתי הועלה לדרגת אלוף. שמועות רצו, מספרים נזרקו לחלל האוויר, מידע שגוי התרוצץ בתקשורת הזרה, חלחל לפורומים, נזרק בטוקבקים ועבר מפה לאוזן. מפלס החרדה הרקיע שחקים. אצל משפחות החיילים שבלבנון, ואצל כולנו. אגב, כל זה כבר קרה יותר מפעם אחת, והאירוע הקרוב ביותר מבחינת יחסי התקשורת והצנזורה היה בג'נין, במסגרת "חומת מגן" (על כך כתבתי בזמנו כאן).
המציאות הבלתי-נסבלת שבה אנחנו חיים בשבועות האחרונים מחייבת אותנו לחשוב מחדש על הרבה מאוד דברים. גם הצנזורה הצבאית צריכה להכיר במגבלות כוחה. במציאות התקשורתית המקוונת והגלובלית, במציאות הפוליטית שבה אנחנו זקוקים למידע מלא ומדויק, ובמציאות החברתית שבה אנחנו צריכים מרחב ציבורי של שיח תוסס על העניינים הבוערים עד מאוד, הצנזור הצבאי צריך להתרכז רק במה שעלול לסכן את ביטחון החיילים והמדינה במידה הקרובה לוודאית (כך הורה בג"ץ לפני עשרים שנה כמעט, בבג"ץ שניצר), ולדעת להבחין בין עיקר לטפל. יש לצנזורה סמכות חוקית לצנזר, אבל לצנזורה יש מחיר של פגיעה בחופש הביטוי. חופש הביטוי חיוני למורל העם ולגורלו בימים כתיקונם, וביתר שאת בימים האלה, שאינם כתיקונם. את הסמכות של הצנזור יש להפעיל בתבונה. אתמול הצנזורה נכשלה בכך. התקשורת מצידה (הממסדית וזו שברשת) צריכה לפעול באחריות מקצועית. היא לא יכולה להרשות לעצמה לפעול אחרת.
נכתב על-ידי y ב-30.7.06.
5 תגובות:
ולכך כדאי אולי להוסיף כי כל חלל מוצא כאמור את מה שימלא אותו במהרה, וכך גם החלל במידע ישיר ואמין שיסופק לציבור הישראלי זוהה במדוייק כעקב עכילס ע"י נסראללה, שמיהר למלאו בהכרזה על עצמו בפני הציבור הישראלי כמקור המידע האמין ביותר שיש להם בעת הזו. פועל יוצא מכך הוא שהיד המנענעת את התכנים היא גם היד ששולטת בהבניית פסיכולוגיה ובתמרון המלחמה למקומות אליהם היא מבקשת להוביל. מכאן גם נולדה שליטתו של נסראללה בטלוויזיה הישראלית, ועמידת כל ערוצי החדשות הישראליים לדום בכל עת בה הוא משחרר את "דברו" לאוויר, תוך שהם מקפידים להעבירו בשידור חי ולתרגם מילה במילה ומבלי לפספס את האינטונציה המניפולטיבית. וכך בנה צה"ל לעצמו את חרב הפיפיות הזו בה הוא לכוד: הרצון לצנזר כדי לשלוט בניהול המלחמה בשילוב עם ודאיות הפרסום האינסופי מאידך ע"י מקורות אחרים שמשביעים את הצמא לכל פיסת מידע הכתיבו שאלה חשובה הרבה יותר מ"האם יותר לפרסום" והיא: "מה יהיה אופן הפרסום כשיפורסמו הדברים".
וכך כאשר צה"ל מופיע במלוא הפאסון מצד אחד ומאידך באינטונציה של תחושת רדיפה מול הציבור ומקפיד לומר מעט מאד ובמושגים צבאיים, ככל האפשר רחוקים מפרשנות ספרותית ודרמטית של המצב מצידו האחר מנהל נסראללה הסברה שמבוססת על כל מקור אמוציונאלי דווקא, ומעודדת המחשות דרמטיות וטרגיות ככל האפשר, כשהוא משרטט את עצמו אט אט לתוך דמות הקורבן המסכן שניצב אמיץ עם רוגטקה מול גוליית הישראלי הענק.
סייג אחד מפני הצורך בחופש ביטוי בלתי נלאה ראוי כן יהיה בכל זאת לציין, והוא כפי שבא לידי ביטוי דווקא באתר רוטר בתחילת הלחימה: בפורום הדיווחים השוטפים אכן עלו דיווחים מהימנים ביותר של ארועי נפילות של קטיושות וגם של חללים מקרב חיילינו ואף שמות לעיתים, ואילו ניתן היה לראות באופן לא מפתיע כמעט מספר לא מבוטל של מבקרים משתנים בפורום שביקשו לגרד עוד ועוד מידע מפי אלו שחשו צורך ל"ביטוי חופשי המגשים את אישיותם" ולברר מידע מדאיג כגון: מהו הגודל של ספינת סטיל, כיצד היא בנויה, כיצד היא ממוגנת, איזה בסיס נמצא באיזור שהופגז, באיזה רחוב זה, מה נמצא בבסיס הזה,ועוד.
מכאן אולי נובעת התמיכה הגורפת של הטוקבקיסטים בצורך במשמוע עצמי חזק של התקשורת, בפרט לאחר שהציבור נוכח שלאחר דיווח מדוייק של התקשורת על איזורי הפגיעה בצפת לראשונה- העיר הופגזה ללא מנוח, ולא ניתן היה שלא לתהות- מי האזין לדברים וכיצד הוא ניכס אותם להחמרת המצב.
הערה: בטלויזיה הערבית אל-ג'אזירה דיווחו במהלך כל היום את מספר המדוייק של החיילים ההרוגים.
וחוץ מזה הצנזורה הישראלית הייתה במקומה ונועדה להשאיר את הכלב של הדמוקרטיה במלונה.
תארו מצב שהתקשורת בישראל הייתה מפרסמת בשמונה בבוקר את המספר המזעזע של ההרוגים. הרי מייד, כל תוכניות הבוקר היו מתחילות לדווח על משפחות השכולות, מראיינת מכרים, מספרת סיפורים, מבלבלת ומקשקשת בזנב של החיילים שעדיין נלחמים בשטח.
אם הצנזורה הייתה מפרסמת בשמונה בבוקר את מספר ההרוגים, בשעה עשר כבר היו שידורים חיים של ראיונות עם הלוחמים בשטח ובעודם בקרב פנים מול פנים עם החיזבאללה. או שהיו מראיינים את החיילים באמצעות אסמסים: "תענה לי מהר כשתגיע למחסה הבא" ואל תשכח לזרוק רימון. בברכה, כרמלה מנשה".
לדעתי טוב עשתה הצנזורה הצבאית כשלא בטחה בכלב השמירה של הדמוקרטיה - מפני שהתקשורת לא הייתה מסוגלת לעמוד בפיטוי להתנפל בכאב ובעמוק מטורף על הדם שנשפך. לחינם.
ולכן גם נאמר אם כי בהגזמה שהתקשורת משרתת את חיזאללה, הרי בימים הראשונים לנפילת הקטיושות בחיפה כמעט נימסר נ.צ. מדוייק של הנפילות ולכן נראה שיש מצבים שלמרות לזכות הציבור לדעת עדיף שידע מאוחר ומידע לא מזיק מאשר בזמן אמת ומידע שיכול להזיק
ערב טוב,
אני מרגיש צורך עז לעשות מעט סדר ברשותכם.
המכתב שכתבתי ביום ה' שעבר ופורסם ב-YNET מבדיל בין מס' נקודות מרכזיות.
1. דרישתי לצנזורה על "ידיעות" , כאלו שיכולות סכן חיי אדם, בטחון שדה קראו לזה פעם... ממש לא מזמן. (הכוונה למשל, לציון סד"כ שיוצא כעת להתקפה, כולל ציון קצב הכניסה ללבנון. או ציון מקום הנפילה המדויק.)
2. לא דיברתי על צנזורה על "דעות" אלא פניתי לצד האחראי/הלויאלי/הפטריוטי (רק תבחרו) של כל המבקרים למיניהם (פרשנים ציניים וסרקסטיים שהתאהבו והתרגלו לקו הזה - לא משנה באיזה נושא.., קצינים במילואים , כתב לענייני ערבים שהופך לפרשן צבאי/מודיעיני ועוד הרבה הרבה דוגמאות עצובות)וביקשתי מהם לחכות קצת, לתת ללוחמים לחזור, יהיה מספיק זמן אח"כ לנתח עם איזמל מנתחים את כל הארועים קטן כגדול.
3. כאבתי את עניין המיסחור והתחרות בשיווק המלחמה ע"י ערוצי הטלויזיה באופן שלא מתיר להם ברירה אלא לעבור עבירות בטחון שדה, לרדת לרמות של רכילות זולה, לראיין חיילים לפני ואחרי הקרב (אפילו לפני אישפוז..) כאילו היו החלוץ המרכזי של קבוצת כדורגל - כן כן באותו סגנון, באותה להיטות ללא תבונה וללא רגישות.
הדרישות שלי להפעלת הצנזורה על "ידיעות" היו לראשי הצבא, שר הבטחון. ביקשתי מהם שיעזרו לתקשורת לרסן את עצמה משום שהיא בגלגל שאינה יכולה לצאת ממנו.
מעל 2,500 תגובות 99% בעד שיכנעו אותי שיש צדק בדברים, השאלה היא האם צרכני התקשורת (המנהיגים, ראשי הצבא) יכולים לקום מול הענק הזה , ולומר לו חדל, הירגע.
אם הגל הזה ימשיך ויגדל (היום התקיימה הפגנת הקשישים - שהוכיחו שהם הלהיט התורן..) אז אני חושב שאני די אופטימי.
שיהיה לכולנו בהצלחה, זה נוגע לחיים שלנו.
גיל חן - תל מונד
דבריו של ד"ר בירנהק מעניינים ופותחים את הסוגייה לביקורת נוספת בנוגע לתפקודה של הצנזורה הצבאית: העיתוי.
עלינו לשים לב שהצנזורה הצבאית הגיבה באיחור רב מאוד (לדעתי, 5 ימים לאחר פרוץ הלחימה). לא חקרתי או העמקתי דיו בנושא אך אני מניח מבחינה רציונאלית שעיתוי מאוחר מביא לתגובה שונה מעיתוי במועד - תגובה לחוצה יותר, סובלנית פחות ושנגועה במעט היסטריה. נכון, אנשים מקצועיים ומכובדים עוסקים בכך, אך הנחתי היא שבטווח הקצר עיתוי מאוחר בא לידי ביטוי בעבודת הצנזורה.
שאלה זו תצטרך לעלות לדעתי בוועדת החקירה שתוקם אחריי המלחמה, אם וכאשר יישאלו כל דרגי הפיקוד והלוחמה לגבי מהירות ואיכות התגובה. לפי ראות עיני, האיחור בתגובת הצנזורה מעט תמוהה לאור מצב הלוחמה התמידי בו אנו מצויים. כאן אני מוסיף הערה אישית: הנני סבור שהטענה הצינית שנטענה בתחילת הקרבות(ולדעתי רווית התנשאות ויהירות) לפיה הלוחמים היום יתקשו להתמודד עם לבנון כאילו משולים הם לרובוטים לשימוש חד-פעמי, הינה טענה שמסתירה חוסר הכנה ואפטיות מקצועית של הדרגים הבכירים עצמם.
מכאן אשליך על הצנזורה: גם היא הזדקקה לזמן הסתגלות, שדרש ממנה להיגרר לכללי משחק התקשורתיים שנקבעו ע"י ארגון גרילה בעל רשת תעמולה מהטובות בעולם.
התוצאה, וכך אני מגיע לענייננו היא היווצרות "חור שחור" למידע בזמן אמת, שלמשך כמה ימים הונע, כפי שפירט ד"ר בירנהק, ע"י מפלס החרדה והסקרנות שלנו האזרחים ושל כתבי החדשות. קשה לי להאמין שמישהו יתמודד ברצינות בתוצאות שאולי ונגרמו בעקבות אותו "חור שחור", אך אני בטוח שהעיתוי הלא מוצלח של הצנזורה תרם לא מעט לתחושת הבלבול שפשטה בכולנו.
הוסף רשומת תגובה
שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.
חזרה לעמוד הבית >>