תג

יום שישי, דצמבר 29

ככה לא בונים חוקה

יוסף מ' אדרעי [*]
ההכרה שמשהו משובש אצלנו בתהליך קבלת ההחלטות הקולקטיביות החלה סוף סוף לחלחל לכל שכבות הציבור. התסכול הוא גדול דווקא בגלל הפער האדיר בין הרמה האישית של חברי הקהילה הישראלית לבין הרמה הקולקטיבית שאנו מפגינים. ההכרה הזאת מעוררת תופעות לא מעודדות: רצון להגיע להישגים ולפתרונות מיידים, לעיתים באמצעות עריפת ראשים ומשפטי שדה והסקת מסקנות לפני שאבק האירועים שוקע. הכל מהר, בסגנון "נעשה ונשמע". ללא הליכים מסודרים של ניתוח, הסקת מסקנות וישומן וללא מוסדות ותהליכים מוסכמים. אין טעם לפרט את כל הסממנים המעידים על חוליינו. הם רבים, מוכרים, כואבים ומתסכלים.
תחושת התסכול באה גם לידי ביטוי בשטף של ההצעות לשינוי שיטת הממשל והשלטון. ההצעות צריכות להדאיג את כולנו. הן נועדו לכישלון. בין אם חברי הכנסת יצליחו להתאחד ולהעבירן בכנסת כתיקון לחוקי היסוד שלנו ובין אם לא. הן נועדו לכישלון לא רק בגלל שהם תגובה לא מחושבת לתסכול, אלא גם מכיוון שהם מבטאים רצון של הפוליטיקאים לשמר את כוחם. ההצעות נועדו לכישלון לא רק בגלל שלציבור אין אימון במציעים ולא בגלל שחברי הכנסת לא מוכשרים או לא ישרים יותר מחברי פרלמנט אחרים, אלא בעיקר בגלל שאנו ממולכדים. הענקנו לפוליטיקאים כוח רב מדי. הם השתלטו על כל חלקה מחיינו הציבוריים. ההצעות נועדו לכישלון מכיוון שהן עוסקות בתיקונים חוקתיים האמורים לעבור דרך ידיהם של חברי הכנסת והאמת הפשוטה היא שאסור שתיקונים חוקתיים ייעשו על ידי חברי הכנסת.
התפקיד העיקרי של החוקה הוא משולש: ראשית, החוקה נועדה לסמן אותן זכויות חוקתיות של כל אחד ואחת בקהילה. אותן זכויות שאנו מניחים שלא ויתרנו עליהן בעת שנכנסו לאמנה החברתית ועל כן גם לריבון – לרוב הדמוקרטי - אין אפשרות לפגוע בהן. שנית, החוקה נועדה לקבוע את כללי המשחק הפוליטי במדינה, לקבוע את המוסדות העיקריים ואת הליכי הבחירה והמינוי להם. שלישת, החוקה אמורה לבטא את סולם הערכים, את "האני מאמין" המוסרי-החברתי-התרבותי-הכלכלי של הקהילה שלנו. המכנה המשותף לשלושת התפקידים הללו הוא ברור: לקבוע גבולות לכוחם של המחוקקים והממשל; לסמן את המוסדות בהם המחוקקים מוסמכים לפעול, את כללי המשחק ואת הזכויות של היחיד והמיעוט שגם לרוב הנבחרים במשטר דמוקרטי אסור לפגוע. ממילא ברור שהתפקיד לכונן את החוקה לא נועד להימסר לאלה שאת כוחם היא צריכה להגביל, לרסן את תאוות הכוח שלהם ולקבוע את דרכי בחירתם. אין צורך להתעמק במשנתו של ג'והן רולס, כדי לזכור כלל בסיסי: לא נותנים לחתול לשמור על השמנת! לא נותנים לבעלי האינטרס לקבוע את גודלם ואיכותם של האינטרסים שיימסרו להם. חלוקת המשאבים והכוחות הציבוריים חייבת להתבצע רק על ידי אלה המצויים מעבר למסך הבערות. רק אחרי שיסיימו את חלוקת המשאבים הם יצאו מאחרי מסך הבערות ויגלו את הנתחים שקיבלו כתוצאה מהחלטותיהם האובייקטיביות.
ועוד תובנה, מבית מדרשו של אחד-העם שלנו: משרתי הציבור נחלקים לשתי קבוצות: הכהנים והנביאים. הראשונים משרתים את הצרכים השוטפים של הציבור, האחרונים את החזון, את האני המאמין של הקהילה. ממילא ברור שמכל זווית ראיה אפשרית, כלכלית, תועלתנית, אתית ומוסרית חייבים ליצור הפרדת רשויות בין המחוקקים – הכהנים – לבין הנביאים הקובעים את החזון ואת כללי המשחק שמחייבים את כולם, לרבות את הכהנים.
המסקנה המתבקשת היא פשוטה: חברי הכנסת שלנו לא מסוגלים לקבוע את גבולות כוחם. הם לא מסוגלים לשים עצמם מעבר למסך הבערות; הם גם לא נביאים. אמנם נכון, יש עוד מדינות בהן חברי בתי המחוקקים מכוננים את החוקה או מבצעים בה שינויים. ואולם המציאות העצובה היא שחברי הכנסת שלנו טרם עמדו בנטל ההוכחה ולא הצליחו לשכנענו שהאתיקה והאיפוק שמגלים חברי בתי המחוקקים במדינות הללו מקובלת גם על חברי הכנסת שלנו. על כן יש לכונן מנגנון שהנביאים שבקרבנו הם אלה שיקבעו את כללי המשחק.
ההיסטוריה המשפטית והחוקתית של המדינה הציונית התחילה נכון. התנועה הציונית נלחמה גם בחזית הבינלאומית וזכתה בהחלטת עצרת האומות המאוחדות מס' 181 בכ"ט בנובמבר 1947. החלטה זו הכירה גם בזכותם של היהודים להקים מדינה משלהם. ההחלטה כללה הנחייה מפורשת: קיום בחירות לאסיפה המכוננת ולהכנתה של חוקה דמוקרטית. ההחלטה הכילה גם הנחיות בדבר הקמת ממשל דמוקרטי וכיבוד זכויות חוקתיות שפורטו באותה הצעה מכוננת. נקבע בהחלטה שהחוקה תבטיח שוויון זכויות, חירות בסיסית, זכויות אדם לרבות חופש דת, לשון, חופש הביטוי, הזכות לחינוך וחופש האסיפה וההתאגדות. גם הכרזת העצמאות שלנו הבטיחה חוקה וזכויות אדם. הבחירות הראשונות כוננו את האסיפה המכוננת שהייתה אמורה לכונן את החוקה הישראלית. ההמשך היה פחות חגיגי, פחות ישר וסימן את ההתפתחות הצפויה. בהעדר מסורת תרבותית וחוקתית; בהעדר אתיקה פוליטית, התעלמו חבריה הנבחרים של האסיפה המכוננת מכתב-השליחות שקיבלו מהעם ושינו את יעודה של האסיפה המכוננת לאסיפה המחוקקת. בלי בחירות, בלי לשאול את העם, בלי לכבד את רצונם של השולחים. תרבות הקריצה, "העבודה בעיניים" התחילה. חברי האסיפה המכוננת נהנו מהכוח הרב שהחלטתם העניקה להם. הם הנציחו את כוחם ומעמדם. הם הפכו לחברי הכנסת. כמס שפתיים קיבלה הכנסת את החלטת הררי שנועדה לצורך אחד בלבד: להבטיח את כוחם ושליטתם של חברי הכנסת לקבוע את כוחם ולקצץ מכוחו של הציבור.
מהשתלשלות היסטורית זו עולה מסקנה פשוטה: במדינה ישראלית הייתה חוקה מטריאלית מיום הקמתה. שנים מתוך שלושת התפקידים של החוקה הושגו: מדינת ישראל הוקמה כדמוקרטיה ובה יש זכויות חוקתיות. זכויות אדם. זכויות אלה הן הבסיס להקמתה וקיומה של המדינה. על כן לא היה צורך שהכנסת תחוקק את חוקי היסוד כאקט מכונן את זכויות האדם. הכנסת הייתה רשאית רק להכריז על קיומן אך לא לכוננן ובודאי לא לכרסם בהן, לשחוק אותן או לבטלן. גם האני המאמין שלנו בא לידי ברור ומעורר התפעמות במגילת העצמאות.
המציאות הפוליטית הקיימת, אופיים של מוסדות השלטון, יציבות הממשלה ואיכותם של מנהיגנו ושל נבחרינו מחזקת את המסקנה המתבקשת: אסור היה להעניק לחברי הכנסת את הכוח לקבוע את כללי המשחק, את מבנה השלטון ואת חלוקת הכוחות בין מוסדות הממשל. בית המשפט העליון, כגוף המשפטי העליון ובעל הסמכות המוסרית הגבוהה ביותר היה אמור לאותת לחברי הכנסת כי קיימות מגבלות לכוחם. כי זכויות אדם קיימות במדינה מעצם היותה מדינה דמוקרטית. כי אם יש צורך בשינויים, אל להם לחברי הכנסת לבצעם בניגוד לרוח המנשבת מזכויות האדם המצויות בשיטת הממשל הישראלית. מכוחם של כללי הפרדת הרשויות והאיסור על ניגוד אינטרסים היינו חייבים להפקיע מחברי הכנסת גם את התפקיד השלישי של החוקה, דהיינו קביעת החלוקה של הכוחות והסמכויות בין מוסדות השלטון, את שיטת המשטר ואת שיטת הבחירות. היה עלינו לוודא כי כללי המשחק והקצאת הכוחות ייקבעו על ידי גופים יותר ניטראליים ומהימנים, בין באמצעות ועדות מקצועיות סטטוטוריות בין באמצעים אחרים. בהעדר אתיקה ומסורת, בהעדר לחץ ציבורי ומשפטי מספקים, חברי הכנסת לא עמדו בפיתוי. הם לא ויתרו על הכוח הרב שנפל לידיהם.
רצה הגורל ובשלהי המאה העשרים בית המשפט העליון ונשיאו הפורש הגישו לחברי הכנסת מתנה בלתי רגילה: המהפכה החוקתית. עם כל מעלותיה הטובות והכוונות הטובות והראויות של הוגיה היא היוותה למעשה הכרה משפטית ברעיון שחברי הכנסת הם אלה שאמורים לקבוע את כוחם. חברי הכנסת, ברצונם, וללא כל מגבלות מהותיות, יכולים לחבוש – אולי לכבוש – את כובעו של המכונן ולחוקק חוקה, לקבוע את הזכויות והאינטרסים החוקתיים, את כללי המשחק, את מוסדות השלטון ואת כוחם שלהם. ההפרדה החיונית כל כך בין הגוף המכונן לגוף המחוקק נעלמה כלא הייתה. כהן הפך לנביא, ומרבית הכהנים במחילה סיפקו לנו מספר הוכחות שהם אינם נביאים.
מחולליה של המהפכה החוקתית התעלמו מכמה מוסכמות יסוד ותובנות מקובלות וידועות. הפוליטיקאים הישראלים, כמו כל פוליטיקאים אחרים בדמוקרטיות אחרות, הם תאבי שלטון וכוח. תפישה מוכרת בעולם המשפט (וקרוב לוודאי גם בתחום מדע המדינה) מדגישה כי לחברי בתי המחוקקים יש אינטרס עליון ברור ומוצהר: להיבחר שוב. חלקם, כדי ליישם את השקפת העולם שלהם; חלקם, כדי להעשיר את קופתם ולהגדיל את רווחתם האישית. כך אצלנו כך בכל הדמוקרטיות. ואולם במדינות מתוקנות יש מערכת של בקרה הבולמת את תאוות הכוח: חוקה כתובה או אתיקה ציבורית ואישית, אתיקה פרוטסטנטית הקובעת שיש דברים שלא עושים. לא אצלנו.
שחיקתו של עקרון הפרדת הרשויות הגדיל את כוחם של חברי-הכנסת והחליש את הכנסת כמחוקקת וכמפקחת על הרשות המבצעת. קשה מכל, רוב רובם של חברי הכנסת רואים בתפקידם קרש קפיצה לתפקיד בממשלה. תפקיד ביצועי המביא בין היתר שליטה בתקציבים וחלוקות טובות הנאה. וכך נעלמים מחיינו הציבוריים פרלמנטורים מובהקים הרואים את ייעודם כמוגבל "רק" לשרת את הציבור ולהגדיל את רווחתנו: לחוקק חוקים טובים ולפקח על הממשלה. חברי הכנסת (מכוחם של חוקי היסוד שהם חוקקו) מפקחים על פעולותיהם, על חלוקת התקציבים, על מתן רשיונות וזיכיונות ועל בזבוז כספינו. בהעדר מערכת של איזונים ובלמים אנו עדים לשורה של הטבות שהנבחרים מחלקים לעצמם. שכרם של חברי הכנסת לרבות "התנאים הנלווים" יצרו פיתוי רב לאנשים רבים להצטרף לגוף כדי להיבנות כלכלית. כמה חברי כנסת היו מוכנים להיבחר אילו היינו קובעים כלל פשוט: שכרם של חברי הכנסת יהיה כהכנסתם ערב בחירתם בתוספת 20%, כפוף לתקרה של שילוש השכר הממוצע בארץ?
בכך לא הסתיים התהליך. השיטה הפכה אותנו לסמוכי ממסד. שרים וחכ"ים מועלים באימון ואנו ממתינים שהממסד יעמידם לדין פלילי ואם יצאו נקיים במובן הפלילי אנו לא תובעים אותם לדין הציבור. המערכת המשפטית אף היא תרמה לעיקור הציבור ולאמונו בכוחו שלו: "הכל שפיט" ואין צורך בתגובה אזרחית.
אבל הכל לא שפיט. ישנה קבוצה גדולה של אנשים שמעשיהם הרשלניים אינם שפיטים ברמה הנזיקית; שאין "חשש" שהם ישאו בתוצאות האזרחיות של מעשיהם הרשלניים. אלה הם כל משרתי הציבור. אנו מוטרדים מהעדר אחריותיות accountability של נבחרנו ולא שמנו לב שהמאפיין העיקרי לתרבות השלטון בישראל הוא דווקא העדרה של אחריות (responsibility) במובן הפשוט ביותר של המונח. בלשון צינית, נאמר שמדינתנו היא "מדינה חסונה": כל משרתי הציבור חסינים מפני תביעות משפטיות נזקיות. כך נשיא המדינה "לא יתן את הדין לפני כל בית משפט או בית דין בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית בשל דבר כזה". חסינותם של חברי כנסת ידועה. אמנם גבולותיה צומצמו אך בדיקה מעמיקה תגלה חסינות מהותית רחבה ביותר המנוצלת לעיתים בציניות לרעה. כך גם הרשות השופטת, ששופטינו נהנים למעשה מחסינות נזיקית מוחלטת. וכך גם עובדי המינהל הציבורי. רק לאחרונה הם הצליחו להרחיב את החסינות המשפטית האזרחית שלהם בנזיקין באמצעות תיקון פקודת הנזיקין אותו יזמו עובדי משרד המשפטים וזכו לברכתם של המחוקקים: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין, אלא אם המעשה נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". חסינות זו מפני מעשי רשלנות גבוהה אינה גורעת מאחריותה של המדינה והתוצאה היא בלתי נסבלת: עובד ציבור הוא חסר אחריות אישית למעשים שעשה ברשלנות רבה, באדישות גדולה, במחדלים ובאי תפקוד, גם אם עשה זאת במודע ובאי אכפתיות גבוהה לתוצאות מעשיו; הוא לא ישלם מכיסו אף לא אגורה אחת כפיצוי על הנזקים שיצר. אנחנו, משלמי המס נשלם את המחיר. בכך השיטה שלנו מפירה כלל בסיסי בכל שיטת משטר מקובלת על פיו כל אדם נושא או צריך לשאת במחיר מעשיו ומחדליו. כאשר נגרם כשל, המשפט שואף לגלגל את עלות הכשל למי שגרם אותו. לא אצלנו, לא כאשר המזיק הוא משרת ציבור.
המכנה המשותף להוראות המחסנות הללו עם כשליו של המבנה המשטרי בישראל ברור: העדר הפרדת רשויות; הענקת סמכויות רבות מדי לנושאי תפקיד ציבורי, העדר גוף ניטראלי הקובע את כללי המשחק ואת חלוקת הכוחות והסמכויות בציבוריות הישראלית.
הכשלים הללו אינם מעשי האל. הם יציר כפיהם של אנשי הממשל, וניתן כמובן לסלקם, אך זאת בתנאי שנמצא את המנגנון התאים. כל עוד אנשי הממשל מצויים בעמדות כוח המספקות להם חסינות ומאפשרות להם להנציח את כוחם הסיכוי לשינוי קטן.
וכך חזרנו לתחושה המעיקה: צוואר בקבוק שמונע מהציבור הישראלי לקבל החלטות קולקטיביות נכונות. הסיבות לחולשתו של הציבור להפעיל לחץ אפקטיבי על נבחריו ולהביא את השינוי נובעות לא רק מהמילכוד החוקתי שנבחרנו הכניסו אותנו אליו אלא גם בגלל נסיבות אובייקטיביות. אנו מותשים. אנו מותשים ממלחמת העצמאות הצבאית – בה אנו משיגים הישגים מרשימים; אנו מותשים ממלחמת העצמאות הכלכלית, גם בה השגנו הישגים מצוינים. לשלב השלישי של מלחמת העצמאות שלנו, הקרב על התרבות הישראלית, על עיצוב הערכים ועל היותנו עם חופשי מכבלי השלטון אנו מגיעים עייפים. ואולם אנו קרובים לקו המטרה. את חציית קו המטרה אסור לנו להותיר בידי משרתי הציבור. עלינו לחצותו. בעצמנו. עלינו לדאוג להחזיר את הכוח לריבון – לעם. עלינו לדחות יוזמות לשינויים מפליגים ומרחיקי לכת. אלה לא יצלחו. חלקן של היוזמות הם פרי של תכנון ציני שנועד לסבך את התמונה ולמוסס את האמונה ביכולת לשנות; חלקן מוצעות בנאיביות וברצון טוב והן מתעלמות מהכלל הבסיס "תפשת מרובה לא תפשת". כך גם ביחס לתנועות ולמכונים המצוינים שהוקמו במהלך השנים: "שורת המתנדבים", "חוקה לישראל", "המכון הישראלי לדמוקרטיה", "התנועה להעצמת האזרח" ועוד רבים וטובים. אם ינסו להציע הצעות מצוינות ויגישו אותן לחברי הכנסת, הם יתקשו להשיג הישגים. חברי הכנסת ימסמסו את ההצעות, יעקרו אותן ויקבלו פשרות לא מוצלחות, אם בכלל. לגופים הטובים הללו יש תפקיד חשוב: להפעיל את הציבור ולאחדו סביב הצעות פשוטות, לא מורכבות שאין אפשרות להתחכם עמן; שלכנסת לא תהא אפשרות לשחוק ולעקר; הצעות שמטרתן היא בעלת חשיבות עליונה: להוציא אותנו מהמלכוד החוקתי ולהחזיר לציבור את כוחו הדמוקרטי.
אם נאתר ונתמצת את עיקרי הבעיות נוכל גם לשרטט את הדרכים שיכולות לחלצנו מהמלכוד. עיקר הבעיה הראשונה הוא חוסר אחריות וחוסר אחריותיות של נבחרי הציבור. לבעיה זו כמה סיבות: שיטת בחירות לא מתאימה, העדר כללי משחק ברורים, נכונים ויציבים, העדר תרבות, אתיקה ומסורת שלטונית.
חוסר אחריותם ואחריותיותם של נבחרי הציבור נובע מתחושתם (הנכונה) שהציבור לא יכול להענישם בעונש המקובל – לא לבחור בהם. שיטת הבחירות שלנו בה כל המדינה משמשת כאזור בחירה אחד יוצרת ניכור בין הנבחרים לבוחרים ומעניקה רק לנבחרים צעקניים, מגייסי קולות ותרומות, מבזבזי כספים ומפזרי טובות הנאה אישיות ושלטוניות סיכוי לחזור ולהיבחר. היא מאפשרת לנבחרים לצפצף עלינו. על כן יש לחפש שיטת בחירות מתאימה יותר שאין בה הפגמים הללו. במקביל ראוי לבחון גם את האפשרות לחזור לנקודת המוצא ולקבוע מנגנון לקיומן של בחירות לאסיפה המכוננת.
שינוי שיטת הבחירות.
רבות נאמר על שיטת הבחירות שלנו שיש בה גם יתרונות וגם חסרונות מרובים. היתרון הגדול בעיני הוא שהיא מאד ייצוגית ומאפשרת, בחברה השסועה שלנו, ייצוג לדעות שונות ולאינטרסים שונים ומגוונים. יתרון נוסף הוא שהשיטה משמרת את כוחן היחסי של המפלגות. הבולט שבחסרונותיה הוא הניכור שהשיטה יוצרת בין הבוחרים והבוחרות לבין הנבחרים והנבחרות.
הצעה לשינוי שיטת הבחירות חייבת אם כן לשמר את היתרונות שבשיטה הקיימת ולדחות את החסרונות. המתווה לשיטת הבחירות הראויה הוא ברור: שיטת בחירות אישיות, באזורים לא גדולים, בהם חברי הקהילה יוכלו לזהות את נציגיהם אופטימאליים, את הטובים שבקהילה הקטנה (אזור בחירות קטן); לא הצעקנים, לא הבזבזנים, לא המצפצפים. עם זאת רצוי שהשיטה תשמר את כוחן של המפלגות באופן יחסי לגודלן בציבור ותאפשר ייצוג הולם למגוון הדעות והאינטרסים של כלל הציבור, הרוב והמיעוט. ברור אם כן איזו שיטה לא רצויה: השיטה בה כל אזור שולח רק נציג אחד (winner takes all). שיטה כזו מעלימה את המיעוט ואת הנון-קונפרמיזם. די לבחון את הרכבם של שני בתי הנבחרים בארה"ב כדי להבין את מגרעותיה של שיטה זאת. שיטה טובה יותר תוכל להתבסס על הצעתו של קניאל: שיטה המורכבת משני סיבובים של בחירות. בסיבוב הראשון המפלגות מקיימות בחירות מוקדמות פתוחות לכלל הציבור. בסיום שלב זה מרכיבות המפלגות רשימת מועמדים (ארבעה) שהם תושבי כל אחד משלושים אזורי בחירה שיקבעו מראש. ביום הבחירות בוחרים הבוחרים במפלגה; בפועל הם בוחרים בארבעה מועמדים באופן אישי. מנגנון מובנה בשיטה ("המדד הארצי") מבטיח שבסופו של דבר תוצאות הבחירות ישמרו גם את עקרון היחסיות ואת המפלגות. שיטה זו תביא לייצוג מדויק של המפלגות וחברי הכנסת נבחרים למעשה באופן אישי וישיר.
די ברור שהכנסת וחבריה לא ישתפו פעולה עם יוזמה שתחליש אותם ותפגע בכוחם הנוכחי. גם בנושא זה נראה לי שעל הציבור להפעיל לחץ על הכנסת כדי שתמנה ועדה מקצועית, בראשותו של שופט בית משפט עליון אשר תבחן את השיטות השונות לבחירות אישיות ותמליץ על הראויה והמתאימה ביותר. הכנסת תתחייב לאמץ את המלצות הועדה.
שיפור שיטת המשטר ומוסדותיו - חזרה לנקודת ההתחלה.
קשה להחזיר את הגלגל אחורה. ההזדמנות לכונן חוקה הוחמצה. אין טעם לחפש את האשמים. יש טעם לבחון דרכים לתיקון. ייתכן ששנת יובל השישים למדינה יכולה לשמש לנו הזדמנות לכונן בחירות לאסיפה המכוננת. זו, על נביאיה הנבחרים יחברו את החוקה, בעצמם או באמצעות הסתייעות במומחים, במחקרים ובניסיון מצטבר של אומות אחרות.
גם בעניין זה צריך לגייס את הציבור כדי להפעיל לחץ על הכנסת לחוקק חוק אחד: חוק הבחירות לאסיפה המכוננת. החוק יכלול מספר קטן מאד של הוראות. האחת. החוק יסמיך אישיות ציבורית בולטת המקובלת על כלל הציבור (הנשיא בדימוס מאיר שמגר), ויטיל עליו את משימת ניסוח החוק לעריכת הבחירות לאסיפה המכוננת. החוק גם יקבע שאותה אישיות תשמש כנשיא הראשון של האסיפה. החוק גם יקבע כי התקציב להכנות הבחירות לאסיפה המכוננת, לרבות משכורות למומחים (מדעי המדינה, כלכלה, תורת המשחקים, העדפות ציבוריות, סוציולוגיה ומשפטים) ייקבעו על ידי אותה אישיות. החוק גם יקבע הנחיה מפורשת להפרדת רשויות, להבחנה בין כהן לנביא: מועמדים לאסיפה המכוננת לא יוכלו לשמש כחברי הרשות המחוקקת או המבצעת, אלא אם עברה תקופה ארוכה (16 שנה) מיום הבחירות לאסיפה המכוננת; חברי הרשות המחוקקת והמבצעת לא יוכלו להיבחר לאסיפה המכוננת. האישיות עליה תוטל המשימה תהא רשאית למנות לה ממלא מקום וסגנים כדי למנוע איבון התהליך והבטחת המשכיותו. הצעת הבחירות תוגש למשאל עם ואם תאושר יתקיימו בחירות כפי שייקבע בהצעה. האסיפה המכוננת שתיבחר תהא אחראית לכתיבת חוקתה של מדינת ישראל, לרבות המוסדות והרשויות השונים וסמכויותיהם, מבנה השלטון והמשטר, המנגנון לקביעת שינויים בחוקה, זכויות האזרח בישראל, שלא ייפחתו מרשימת הזכויות שנכללו במסמך שכונן את הקמת המדינה, אופיין כזכויות אקטיביות או פסיביות, הכללת זכויות מהדור השני והשלישי ועוד, ככל שייראה לאסיפה המכוננת.

[*] פרופ' אדרעי (בחופשה מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה) משמש ראש המכללה האקדמית למשפטים ברמת גן, חבר בוועדת קצב ומשתתף קבוע בדיוניה של המועצה הציבורית לחוקה.

7 תגובות:

Anonymous אנונימי כתב/ה:

שלום,

תחילה מגיע לך "בהצלחה רבה" על תפקידך החדש ...(ואל תשכח את הבית
:-)


לעניין המאמר אני רוצה להעיר, או להעלות תהייה.

הרי בפסקי הדין אנו קוראים על רצון המחוקק ועל כוונת המחוקק (בלי להתייחס לשאלה האם הכוונה רלוונטית). בפסקי הדין מופיע המחוקק כמעין גוף ערטילאי בעל תובנות משל עצמו.

רק בפסקי דין מעטים רומז השופט שהחוק אינו ראוי או בלתי ניתן ליישום ומציע לשנותו.

ואני תוהה. האם המחוקקים שלנו הנזכרים בפסקי הדין הם-הם אותם
קופי-אדם חסרי הגיון ונטולי אינטיליגנציה שאנו פוגשים בכל יום מעל דפי העיתון ועל מסכי הטלוויזיה?

או אולי זו הבעיה של "התקופה הזו" בלבד? אולי בעבר היו אנשים ראויים ואילו כיום האנשים בלתי ראויים לתפקיד ולאחריות שהתפקיד גורר.

תמהני.

29/12/06 23:07  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

כתבת:
"גם בעניין זה צריך לגייס את הציבור כדי להפעיל לחץ על הכנסת".

חשבתי שבשביל זה יש בחירות דמוקרטיות. תקים מפלגה שתחרוט על דגלה את הצעת החוק האמורה בפוסט, ובקש את אמון הציבור בבחירות לכנסת.

30/12/06 00:54  
Anonymous סטודנט כתב/ה:

מה זה הפוסט הארוך הזה? נכון שזה לא בלוג רגיל, אבל זה גם לא ספר. זה פשוט לא מתאים למדיום כזה פוסט ארוך. למי יש כוח לקרוא את זה??

30/12/06 17:44  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

המם... מעניין... חבר וועדת קצב...

נראה לי שזה לא כל כך פוליטיקלי קורקט להגיד "וועדת קצב".

צריך להגיד הוועדה לשינוי שיטת הממשל.

רגע. יש לי טענת הגנה מצויינת לנשיא שהסתבך בנשים צעירות קצב: "הכל קונספירציה שנועדה למנוע את יוזמתי לשינוי שיטת הממשל".

30/12/06 21:16  
Anonymous אנונימי כתב/ה:

למגיב הלפני אחרון -

אין לך כוח לקרוא - אל תקרא. בבלוג הזה יש מאמרים בעלי אורך שונה, אוריינטציה פוליטית שונה, ובנושאים שונים. לא הכל צריך לעניין כל אחד. אותי באופן אישי הפוסט הזה מעניין מאוד והייתי מוכן להקדיש לו יותר זמן מהנדרש לקרוא פוסטים אחרים מסיבה זו.

31/12/06 14:11  
Anonymous Law Student כתב/ה:

שלום פרופ' אדרעי
ראשית צר לי כי לא קראתי את הפוסט שלך, אולם אני בטוח שהוא מאלף לפחות כמו שאר חומרי הכתיבה שלך
אם כן אתה שואל את עצמך מדוע אני כותב תגובה ותשובתי היא פרשת רשות המיסים. למדתי אצלך את הקורס דיני מיסים ואני יודע שהנך ידען גדול בתחום. אשמח אם תאיר עיננו בכלל האספקטים של הפרשה.
לסיכום אני יכול לומר שצר לי שאדם הגון, פרופ' ברוך כשרונות כמוך לא נמצא בתפקידי מפתח אשר עשויים להוביל את מדינתנו קדימה, ולא שנות אור אחורה כמו שהנוכחי בתפקיד עשה
תודה

3/1/07 08:53  
Blogger geula כתב/ה:

המדינה קטנה מאוד בשביל השיטה האיזורית. מספיק שיש קבוצות אינטרסים:ש"ס וישראל ביתינו תמ"ת ואוכלוסיה עירונית עשירה-עשירון,מול מיעוטי יכולת וחסרי ישע. לצדק חברתי נחוצים אזרחים מן המערך האקדמי בעלי יושרה ואידיאולוגיה סוציאלסטית דמוקרטית וליברלית.
לצערי ,"הציבור" שמדבר עליו הפרופ' המלומד,יוסף אדרעי,אינו מבין כהוא זה באשר לזכויותיו וחובותיו כאזרח .אין מודעות פוליטית ומוסר פוליטי בישראל. נציגנו כאמור הם חבורת שומרי זכויותיהם הם ,לרוב. היוצאים מן הכלל הם בבחינת "רחוק מפנינים מכרה"..רשות נוגסת ברשות וסכנה לדמוקרטיה ע"י" כל דאלים גבר"ברשויות ובחיי היומיום של הציבור בחסות הרשויות המוניציפליות.בקיצור :שחיתות.

8/8/10 11:45  

הוסף רשומת תגובה

שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.  

חזרה לעמוד הבית >>